האם הפמיניזם איבד את תוקפו המוסרי לדבר בשם זכויות אדם והפך מתנועת מאבק אידיאולוגי שנתנה השראה וחזון לדמיון החברתי של כל הקבוצות הנתונות תחת דיכוי, למאבק לקידום קבוצה המבוססת על הביולוגיה?
ההיסטוריה המקובלת נוהגת לראות את הפמיניזם כתנועה שהחלה כשעל דגלה התנוססה המילה "שוויון" ואשר מטרתה המרכזית היתה קידום מעמדן של הנשים אל המיקום החברתי פוליטי כלכלי, שהיה שמור עד אז (ובאופן פחות עד היום) לגברים. בהמשך התעוררה מתוך הפמיניזם קבוצת נגד, שטענה שהפרוייקט הפמיניסטי צריך להיות דווקא פרוייקט של שוני, שהרי נשים שונות מגברים. הדרישה הפמיניסטית הקלאסית להשוואת התנאים של נשים לגברים, גרסה אותה קבוצה, מקבלת, למעשה, את עליונות עולם הערכים הגברי. על מנת ליצור אלטרנטיבה אמיתית, על נשים להלחם על מקומן לא כשוות לגברים אלא דווקא מתוך שונותן מן הגברים. עליהן לקדם למרכז הבמה הציבורית פוליטית תרבותית את עולם הערכים ועולם המושגים הייחודי לנשיות. והדברים ידועים...
אין הכוונה לדון כאן בקלישאה האומרת כי מחלות נפש הן המצאה פסיכיאטרית גברית לדיכוי ורדיפת נשים (הטענה העיקרית, למשל, בספרה של Wirth-Cauchon 'נשים והפרעת אישיות גבולית' משנת 2001, היא ש"מחלה" פסיכיאטרית זו היא קטגוריה ייחודית לציבור "הנשי", בדומה לניתוחה של סוזאן בורדו את 'אנורקסיה נברוזה' כ"התגבשות של תרבות" בספרה 'משקל בלתי נסבל', והיא טוענת ש'BPD' ממלאת בפסיכיאטריה כיום תפקיד דומה לזה של 'היסטריה' בסוף המאה ה-19), אלא לבחון את מעמדן של 2 נקודות יסוד בפמיניזם: הזכות להפלה ואונס/עונש ביחס לזכויות אדם כפי שחודדו ע"י כלי בקורת פסיכיאטריית הכפייה.
ה'זכות להפלה'
השאלה לגבי הפלה היא "כיצד ניתן לאכוף איסור על הפלה מסיבה פרטנית מבלי לשלול מאישה את זכותה על גופה". הפלה היא דילמה קשה ביותר וזה מעציב, אם להשתמש בביטוי של פאזוליני, שאמנציפציה (או התנועה לשחרור האשה) הפכה עניין זה לנושא העיקרי באג'נדה שלהם, מאחר וזה מחייב, ברגע שאת מכירה בעובר כיצור אנוש, את הריסתו, חורבנו. כך שאמנציפציה במקרה זה מתקבלת כשיפור מצב יצור אנוש אחד על חשבון האחר החלש יותר, וזאת במקום להלחם במדכא (הזכרי). הנימוק הוא די פשוט להבנה: ברגע שאת מכירה ב"עובר" בלבד כחלק מגוף האשה מיידית מתקיימת 'זכות האדם על גופו' והסרת העובר זהה להסכמת האשה לניתוח להרחקת חלק נגוע בסרטן מגופה. מרגע שאת מכירה בעובר כמשהו שלא "רק" ו"בלבד" חלק מגוף האשה, מתחיל הדיון. לדעתי ישנם קווים שונים של טיעון. הטיעון הקונבנציונאלי אומר כי אנו מכירים בעובר כמי שנמצא בתהליך של להיות יצור אנוש אך התלוי לחלוטין באם כשהוא בתוך האם, כך שמצב זה מעניק לאם אוטומטית את הכוח האינהרנטי להחליט בכל מה שיקרה לעובר, וכל חוק (הנשלט בידי הזכר) רק ינסה להעניש הפלה של האם במקום להשאיר את המעשה לשיפוטה המוסרי של האם ול (אולי) רגשותיה השליליים ביחס להפלה. טיעון זה נתמך בעובדה שבעזרת תמיכה לאם לאחר הלידה וכו' זה יותר "אפקטיבי" (אם בוחנים את ההפחתה במספר ההפלות) לא להעניש הפלה, במקום להעניש ובכך לדחוף את ההפלה ל"פינות האפלות" של ביצוע פשע. אך הנקודה היא בכל מקרה: זו דילמה, סיטואציה טרגית, אך אם מבצעים הפלה זה בשל המצב והשיפוט של האם ללא התחשבות כיצד העובר (או הילד) כשלעצמו מוגדר ספציפית. זו החלטה כנגד כל ילד ללא קשר למה הילד יהיה ו/או ייראה. הפלה כזו היא חלק מהטרגדיה של הקיום האנושי, שאיננו חיים יותר בגן העדן, אי השלמות של הבריאה וכו'. הסיטואציה משתנה כאשר ההחלטה על ההפלה מבוססת על פרוגנוזה רפואית של הילד כמי שמוגדר מוגבל, חולה, "דפקטיבי ביולוגית". כאן העובר הופך להיות "מחלה" ולכן הוא מוסר מגוף האשה. זה אינו "טיפול" במחלה באופן השגור בו האדם חולה. כאן העובר הוא כגוף סרטני, מחלה מאונשת, והוא מוסר. זה מחבל ברעיון שבני אדם נוצרו בצלם האלוהים ושיש לקבלם בכל צורה ובכל אופן בו הם נולדים. מאחר וכיום אנשים עם 'מוגבלויות' או "דפקטיביים ביולוגית" נולדים, יהא עליהם בכל מקרה להתעמת במהלך חייהם עם הסיטואציה שבה יתחוור להם כי הרבה עוברים מופלים בשל "דפקט". אני סבורה שאדם עם 'מוגבלויות' שכאלה יכול להתייחס לכך רק כפשע שנאה. ברגע שההפלה פותרת את ה"בעיה" לרעת העובר, המוגדר כבעל 'מוגבלות', את מעומתת באופן קשה עם קהילת המוגבלויות, מאחר והרצון הבא כאן לידי ביטוי הוא: לנשים יש הזכות לסלקציה אווגנית לפני שהן יולדות!. ה"זכות" (לפי דעתי זו לא צריכה להיות "זכות", אלא רק אי ענישה, אי חקירה פלילית, אי העמדה לדין, בקיצור אי התערבות של המדינה) של ההפלה צריכה להיות רק להתנגד להוליד ילד, ולא החלטה סלקטיבית בהתאם לפרוגנוזה רפואית ואבחון גנטי/ביולוגי. אחרת את ממולכדת בהגנת הטיעון שפרוגנוזת 'מוגבלות' היא סיבה מספקת להפלה וזה ייחשב, ע"י אנשים עם מוגבלויות, כמעין פשע שנאה נגדם.
נקודה נוספת בעלת חשיבות: עד לפני כ-50 שנה לא ניתן היה לבדוק את העובר עד שהוא/היא נולדו. תכונותיו לא נודעו כלל. מרגע שילד נולד הריגתו היא "רצח". לא ניתן היה למצוא ייחודיות ביחס לתכונות ספציפיות של הילד, כך שכל בני האדם הוכרו והתקבלו כ"גזע". ההפלה מעולם לא היתה סלקטיבית בהתאמה לתכונות ספציפיות ידועות של הילד. בשעה שהחלו באבחנה הרפואית הטרום לידתית ההורים נכנסו יותר ויותר לבעיה: יש לחשוב על כך שלאחר אבחנה מסוג זה הפלה אינה אפשרית מבחינה מוסרית. זה כמו להרוג לאחר לידה מאחר ו"האיכות" של הילד היא הגורם הקובע לגבי זכותו לחיות. אבחון, ברפואה מודרנית, הופך להיות מעין "לידה". אונס/עונש קשה כמעט להפריז בחשיבותו המרכזית של נושא הפשע המיני "אונס" כגורם יסוד בתפיסה הפמיניסטית.למעשה אונס ומין מרצון מעורבים זה בזה עד לבלי יכולת להבדיל. כפי שמוסבר בספרה של אורית קמיר 'פמיניזם, משפט וזכויות' (האוניברסיטה המשודרת, 2002) "התרבות הפטריארכלית מכנה את הגבר כ"כובש" ואת האשה כ"מושא לכיבוש". עולם מושגים זה השאוב מעולם המלחמה מייחס אלימות טבועה לעצם הקשר המיני בין גבר לאישה. האקט המיני ההטרוסקסואלי ובמיוחד אקט החדירה, נתפס כמכונן "בעלות" של הגבר על האשה ומיניותה, ולכן גם כאקט של "ניצחון", הכנעה והשתלטות." "ההבניה התרבותית הפטריארכלית מקשה מאוד על הבחנה בין מעשה מיני בהסכמה וברצון, ובין מעשה של אונס, שהוא אלימות מינית. מעשה מיני מרצון ואונס שניהם נתפסים כ"כיבוש", "בעילה" ("כינון בעלות"), וכהישג גברי. ביטויים עממיים רבים המשמשים לחדירה הטרוסקסואלית מכילים יסודות של אלימות והשפלה, ואינם מבחינים בין חדירה הנעשית מתוך רצון הדדי ובין חדירה הנעשית תוך אונס וכפייה ("דפיקה" למשל). בכך הם תורמים לטשטוש ההבחנה התרבותית בין השניים."
ישנם פמיניסטים הגורסים כי אונס הוא עבירת אלימות, והרכיב המיני בה הוא שולי ולא חשוב, אחרים טוענים כי אונס הוא עבירה של אלימות מינית, והרכיב המיני חשוב, שכן הוא מצביע על אופייה המיגדרי של ההתנהגות האלימה. "החברה והשקפת עולמה הפטריארכלית מקשים מאוד על זיהוי התנהגות כאונס, על זיהוי אונס כעבירה חמורה, ועל הבחנה בין אונס ובין התנהגות מינית הטרוסקסואלית אחרת." "ישנם גברים האונסים נשים בידיעה כי הם אונסים, וזאת לשם הפגנת כוחם ועוצמתם, לשם הכנעת נשים, השפלתן ודיכוי דימוין העצמי כבני אדם עצמאיים ובנות חורין. גברים אחרים אונסים מתוך התעלמות מסירובן של נשים, ותוך ניצול הטשטוש הפטריארכלי בין מעשה מיני מרצון לבין מעשה מיני בכפייה. גם אלה וגם אלה עמוסים בשלל דעות קדומות ודימויים פטריארכליים נוספים, שכולם מקשים על זיהוי התנהגותם כאלימה ופוגענית. דעות קדומות אלה הן כי כל אשה "בעצם רוצה" "להיכבש" גם כאשר היא מתנגדת, כי נשים "מזמינות" התקפה מינית בהתנהגות פרובוקטיבית ומפתה, כי אישה ש"באמת" אינה מעוניינת אין אפשרות לאנסה, כי פסיביות נשית דינה כנכונות להתיר לגבר "לעשות את שלו" ו"לבצע את זממו", כי אישה בעלת "עבר מיני" מעוניינת תמיד בקשר מיני, גם אם היא מכחישה זאת, כי נשים טופלות האשמות שווא, וממציאות מעשי אונס כדי להכחיש כי שיתפו פעולה, וכדי לפגוע בגברים ממניעים שונים."
"דעות קדומות בקשר לאונס הביאו לכך שרק סוג מצומצם ביותר של מקרי אונס זוהה והוכר בעולם הפטריארכלי כאלימות אסורה נגד נשים. מקרה שבו גבר זר, אלים, ודומה ל"פסיכופט", תוקף במקום שומם וחשוך אישה צעירה ותמימה אשר נאבקת בו כל עוד נשמתה בה הפך למודל ל"אונס אמיתי" שהעולם הפטריארכלי מזהה אותו כפשע. אלא שבמציאות, מעט מאוד מקרי אונס מתאימים למודל בדיוני זה." (עמ' 210-1).
המצב בפועל, שעל פי הפמיניזם צריך להשתנות, הוא שהחלשים בחברה שהם בדרך כלל נשים, ילדים וכו' מותקפים ע"י בעלי הכוח, שדרך התקיפה מבססים את מעמדם החברתי בעולם השוביניסטי בו תקיפה היא דרך עיקרית לזכות במעמד חברתי, אנשים שמוצאים עצמם בסיטואציה של חולשה הופכים ליעד לתקיפה בשל העובדה שחולשה כשלעצמה מושכת תוקפנות, שהרי ברגע שמישהו מפגין חולשה בחברה כשלנו הוא מיד הופך ליעד לתוקפנות. כמו בדימוי של לול תרנגולות כשכל תרנגולת מנקרת את החלשה ממנה.
הפמיניזם מציע מהפיכה כוללת או שינוי חברתי כולל. השאלה היא רק מה עושים עד שיקרה שנוי חברתי זה, איך "מעצימים" את מי שמצא עצמו נפגע ומנסים להקטין את הבושה מעצם היותו קורבן? לפחות חלק מהארגונים רואים עניין לעזור למי שנזרקו לצד הדרך לאלה שאין להם עוצמה: נשים, ילדים, פליטים...
פועל יוצא של אידיאולוגיה זו הוא מחד גיסא שיתוף פעולה של פעילים וארגונים פמיניסטיים עם מערכת הענישה, שדוחף לחקיקה המגבירה אמצעי פיקוח וענישה פסיכיאטריים (כגון חוק זכויות קורבנות עבירה משנת 2000, שאחד מסעיפיו מאפשר זכות עיון בתיק הפסיכיאטרי לקורבן התקיפה בעודו מקפיד למנוע זאת מהתוקף למרות שאדם יכול לפי החוק לעיין בתיקו, בפרקטיקה הוא לעולם מסורב, כאן נותנים זכויות יתר לקורבן התקיפה), מאחר ולשיטתם אחת הדרכים להעצמה של קבוצות חלשות או בודדים היא דרך תקדימים משפטיים וחקיקה, ומאידך הכנסת המונח הכללי 'תקיפה מינית' לתודעה הציבורית והקמתם של מרכזי סיוע עצמאיים לנפגעי תקיפה מינית בהם מחויב כל פונה לאמץ כזהותו העצמית את תפקיד "הקורבן". ההנחה היא שיש לפעול לסיוע פרטני לנשים שנפגעו ואחת הדרכים היא 'תרפיה'.
זה אופייני להלך הרוח השליט בפמיניזם. אני משערת שהסיבה היא החלטת הפמיניסטים לנקוט בעמדה מאוד מחייבת עונש כנגד פשעי אונס, ובכך הם אינם מתנגדי עונש, דבר שהוא הכרחי בכדי לבטל את שרירותיות האונס/עונש הפסיכיאטרי. למרות זאת נראה שהפמיניסטים החליטו להתמקד בנושא ה"טראומה" כתוצאה מאלימות (גברית), ובכך הם משתפים פעולה עם "ריפוי הטראומה" של הפסיכיאטרים באמצעות "תרפיה". וזאת במקום להכיר בעובדה שזוהי הפסיכיאטריה היוצרת "טראומות", בשני המובנים: טראומה הנוצרת כתוצאה מהתקיפה הפסיכיאטרית, וטראומה המיוצרת הן ככלי הנותן גושפנקא מדעית כביכול לפסיכיאטריה כחלק ממקצוע הרפואה, והן כמצרך עבור תעשיות התרופות למיניהן. בהרבה צורות שיח של פמיניסטים תפיסה זו באה לידי ביטוי הם בדרך כלל עסוקים בדיבורים על "רפואה הוליסטית" וכו'.
ראו את המילים הנרגשות במבוא לספרה של טובי בראונינג 'איך הפכה האשה לגבר על הפחד מהשומן, הפחד מהנשי והתמוטטות החברה' (איננה, 2003): "הישות הנשית גוססת, ואם לא נתעורר ונבין זאת, נגווע עמה. הפרעות אכילה, מגפת התמכרויות, פשע גובר, בתי כלא מלאים מהכיל, כדור השלג של גירושין, התעללויות, חרדות וזעם גובר, מבול המחלות הסופניות והשתקפותן האקולוגית כל אלה הם התראותיה של הישות הנשית הדועכת. אין לנו ברירה אלא להתעורר, כדי שנוכל לבחור בחיים ולנצור את אוצרותיהם".
זהו מניפסט עם יומרות טיפוליות. "אל נא נתפלא", מתריעה בראונינג, "אם המסע יהיה לעתים קשה, וחלקים שונים בנו אולי ירצו להתנגד, להתגונן ולהתקיף. אולם יש לזכור כי עצם האומץ לקרוא, ולהתעמת, לחפור הוא תחילת הריפוי!". הגישה ה'תרפויטית' לחיים, הופכת כל רגש אנושי וניואנס למחלה. אז ניתן למכור פשוטו כמשמעו תרופה לאדם. ההתמקדות במישור ה"תרפיה" מובילה את הפמיניסטים לשיתוף פעולה עם שיטות הדיכוי הפסיכיאטריות המתבטאות, למשל, בפרסומות. ראו את הפרסומת ל'זולופט': אי שטיפת כלים כ"סימפטום למחלה" פסיכיאטרית.
התפיסה של אורית קמיר היא בקורת 'קלאסית' של הפמיניזם הליברלי המשתף פעולה עם החברה הקיימת, חברה המבוססת על עוצמה, ומקבל את כללי המשחק. לפי גישה זו ההעצמה של קבוצה אחת תהיה על חשבון קבוצה אחרת. ובאשר לקבוצות חלשות, הרי שצריך לתת להן דרכי 'קיצור' להעצמה, ואחת מהן היא התווית הרפואית. הפמיניזם הליברלי משתדל למקסם ולהעצים את הנשים מבלי לשבור את המסגרת הכוללת וככזה הוא משתף פעולה עם כל מוסדות החברה כולל הכפייה הפסיכיאטרית.
זו הדרך לקידום זכויות אדם בחברה?
הלידה האנונימית
הילד הרצוי: טיעון בעד אימוץ ונגד הורות כפויה.
תרומה חיונית לדה-ביולוגיזציה של הנפש.
הגדרת הגנאולוגיה (השושלת המשפחתית) שלנו היא נושא מרכזי בתהליך החשיבה שלנו, בניית הדימוי העצמי ויצירת זהותנו. חיוני עבורנו להבהיר מי אנו, איך הגענו לעולם, ומי הם הקשורים אלינו. ישנן שתי דרכים להגדרה של הורות: 1) על ידי יחסים המבוססים על האהבה לילד. פירושו של דבר שהורים מאמצים ילד. הם בוחרים לטפל בו ולוקחים על עצמם את האחריות לגידולו של תינוק רך בשנים. ילדים מאומצים נושאים את שם המשפחה של הוריהם ה"לא טבעיים". כך נבנית הגיניאולוגיה המבוססת מילולית והבאה עם שמות המשפחה.
משפט שלמה, של שלום מצפת
2) ע"י גיניאולוגיה ביולוגית שמשמעותה הולדה. זו הפכה להיות זווית הראיה השלטת במשך 300 השנים האחרונות עם התקדמות הרפואה המודרנית וכתוצאה של עידן ההשכלה ועליית מדעי הטבע והפסיכיאטריה.
התיזה המוצגת במאמר זה היא שחשיבה אנושית היא הליך הקשור קשר הדוק לשפה. הרטוריקה הכוזבת שהשרישו מדעי הטבע העלימה הבנה זו. לפעולות אנושיות יש סיבות, הן מונעות ע"י אינטרסים, אידיאולוגיה, מיתוסים וכו', והן מונחלות דרך ספרות, סרטים, תיאטרון ופילוסופיה. ברגע שאנו מבינים את הרעיון כי גידול של ילד מונע ע"י תחושות של אהבה הורית ומכאן חייבים אנו להסכים כי הרעיון של הורות המוגדרת על ידי גנים, או מערכת כימית מולקולארית הוא מוטעה ולמעשה הוא גם יכול להוות בסיס לאידיאולוגיה גזענית.
בניגוד להצגה הכוזבת שמקדמים מדעי הטבע הרי שהדימוי העצמי שלנו, זהותנו וכמובן הליך החשיבה שלנו נעוצים בדרך בה אנו עושים שימוש בשפה הן בצורה של דיבור פנימי והן בפניה לאחרים. התקשורת, הפנימית והחיצונית היא שיוצרת את זהותנו, ומכאן כי התפתחות של שפה עשירה ולא איזשהו תפקוד מוחי היא המבדילה אותנו מחיות. האידיאולוגיה המונעת על ידי השאיפה לצבירת עוצמה של הפסיכיאטריה אינה מאפשרת לרבים להגיע לתובנה זו. עלינו ללמוד מן הדוגמא העתיקה של משפט שלמה על שתי האמהות הנאבקות על הילד החי. החלטתו הנבונה של המלך מבטאת בדיקה של מערך היחסים הלא אנוכיים בין הנשים לילד אשר קובעים את זהות ההורה, ולא ניסיון להכריע לגבי הורות "טבעית, או אמיתית". השפה תגדיר את המוצא
בראשית שנת 2003 פסק בית הדין האירופאי לצדק ברוב של 10 כנגד 7 בשאלת הלידה האנונימית פסיקה מרחיקת לכת למדי. אישה מצרפת תבעה את זכותה לדעת את זהותה של אמה הביולוגית וביקשה שבית המשפט יתן צו שיאפשר לה גישה למסמכים הקשורים בלידתה.
בית המשפט הגבוה אישר כי התקנות הצרפתיות המאפשרות מצב של לידה אנונימית (במשמעות של הסתרת פרטי האם הביולוגית) אינן סותרות את האמנה האירופאית בדבר זכויות האדם, ובכך דחה את התובענה. הגדרתו העצמית של הילד תהיה אם כן בלתי תלויה בהוריו הביולוגים, אשר יכולים לבחור באנונימיות בלא שהדבר יחשב כפגיעה בילדם הביולוגי.
הרבה אנשים קרוב לוודאי אינם מודעים להשלכות שיש להחלטה זו ולאפשרויות החבויות בה. היות וברגע שניתן לנתק בין הלידה וההורות, ניתן לגעת גם בבסיסן של תפיסות גזעניות, המבוססת במקרים רבים על הצדקות ביולוגיזציות לאפליה חברתית רבת פנים. מי אינו מכיר את סיפור המחזה "מעגל הגיר הקווקזי" של ברכט, שבו אהבתה הלא אנוכית של אם לילד אשר שתי נשים מבקשות להחזיק בו היא אבן הבוחן המכריעה להגדרת האמהות. משפט שלמה דומה מאוד אין עדות לחקירה בדבר הריון או לידה, מה שקובע הוא רק הוכחת האהבה והדאגה ההורית לילד, כל זאת בצל איום השופט להביא למותו. בשתי הדוגמאות ההורות הביולוגית אינה הבסיס למערך יחסים של הורות, נקבע כי רק הקשרים בין הילד והאישה הממלאת את תפקיד ההורות הם הקובעים את האמהות.
כתוצאה מכך הדרישה היא שכל ילד יעבור למעשה תהליך של אימוץ על ידי הורים. אין כל הורות זולת זו אשר מקורה ברצון, ויש בה גם הבט טכני אשר כולל גם חתימה מרצון של הורים על תעודת הלידה של הילד. אפשרות זו נפתחת גם במקרה של לידה האנונימית, כפי שזו אושרה בידי בית הדין האירופאי לצדק לזכויות אדם. ברור כי להחלטה זו צריכה להתלוות הבנה כי להורים הביולוגיים תהיה זכות קדימה בהליך: תשמר להם הזכות המוגבלת בזמן ל"אימוץ" ילדם אך מצד שני לא ניתן יהיה לכפות הורות על איש רק ע"י תרומת כרומוזומים או גנים.
בכך יחסי הורה ילד מושמים על בסיס חופשי מכפיה ומאילוצים, הרצון לשאת בנטל האחריות לילד לתקופה מסוימת של חייו, ולעיתים לכל החיים, הופכים לקשר של בחירה. עם אימוץ כהליך רשמי רגיל, החברה תבצע קפיצת מדרגה שהינה ברת השוואה להתפתחות שנעשתה במעבר לשותפות זוגית המבוססת על אהבה ורצון הדדי של בני הזוג, בניגוד לזיווג הכפוי בצורה של שידוך בו אחרים קובעים מי יכלל במסגרת הזוגיות מתוך אינטרסים שלהם.
אבל ניתן לטעון שבכך נוצר מצב בו הורה ביולוגי יוכל לחמוק מההתחייבות לתמוך בילדיו. אך האם זו באמת בעיה? ניתן לתאר מצב בו ה"אפוטרופסות" על ילד תהפוך ל"חובת הרווחה", "תשלום המזונות" יהפוך ל"זכות למזון", ו"הרשאת חינוך" תהפוך להיות "לחובת חינוך". כל אלה ימומנו ע"י מס ירושה מוגדל אשר ישמש לתשלום עבור צרכי הילדים כולם. פירושה של הצעה זו הוא גידול בשוויון ההזדמנויות, משום שכל עלות צרכיהם של הילדים ייושתו על הכלכלה הלאומית. מכאן שהפנטסיה אודות שושלת "ביולוגית" תוחלף ע"י גיניאולוגיה מבוססת שפה, שם המשפחה יהיה הקישור להורים המטפלים, לעבר. השפה תגדיר את המוצא: מכאן שאת זהותנו לא תגדיר הגנטיקה אלא הקשרים החברתיים הבאים לידי ביטוי באהבה ודאגה ומוצאים גם את הביטוי בתקשורת המילולית הסמלית, הווי אומר שנוצרו בדרך לינגוויסטית.
עד כמה תקפה הצעה זו? בגרמניה המוסדות המטפלים בלידה אנונימית מתקראים "baby klappe" (תחנות ל"זריקת" תינוקות לא רצויים של אמהות שבכך נותרות אנונימיות). הלידה האנונימית מתקיימות באיזור משפטי אפור. על נטישת ילד על ידי הורה ניתן להעניש, אך במידה והילד מועבר לסביבה מוגנת, מעשה הנטישה אינו מלווה בעונש. בבונדסטאג עבר לאחרונה חוק המבטל את החובה ליידוע הרשויות בדבר לידות אנונימיות. כל המפלגות בפרלמנט תומכות בהצעת החוק מלבד המפלגה הסוציאל דמוקרטית (PDS). בשנה שעברה 2002 הליך החקיקה נעצר מתוך כוונה להמתין להחלטתו של בית הדין האירופי לצדק.
הכוח המניע מאחורי מאמצי הליגליזציה הוא בעיקר של הכנסיה הקתולית, המשתמשת בטיעון של הגנת החיים כדי להסביר את הלידה האנונימית כלידת חירום ואשר מאמינה כי מניעת סיכון לחיי הילד הלא רצוי חשוב יותר מזכותו של הילד למידע אודות הוריו הביולוגיים. במקרה זה הזכות לאנונימיות קודמה למעלת "זכות פרט". הממסד הרפואי, כמובן, טוען כנגד עיגון חוקי של לידה אנונימית. סיבותיו לכך הן מתקן זה לא ימנע רצח מאחר והbaby klappe-ישמש רק אנשים רציונאליים. הטיעון הוא כי לא ניתן למנוע מנשים במצוקה לפעול בדרכים המסכנות את הילד, רק משום שפתוחה בפניהן האפשרות להשתמש בbaby- klappe או בלידה האנונימית. אם נשים אלו במצבי חירום ממילא פועלות בצורה כה רציונאלית שבה הן משתמשות בbaby klappe, הרי שהן כל כך בשליטה על מצבן כך שהן ממילא לא תזדקקנה לעשות את "הפשע הנוראי" של הריגת הילד. הכנסיה הקתולית כמו גם הממסד הרפואי מסכימים כי מדובר כאן ב"מצב חירום", משום שהמיניות התרופפה, כלשון דימוי. הילד בכך הופך להיות "הלא רצוי", משום שהוא נוצר (התפתח) מחוץ לתכנון המשפחה. הילד הרצוי
מודל של הורות המוגדר ע"י "אימוץ כחוק כללי" משמעו הדרה של "הורות כפויה", ההורות הביולוגית תנותק מהורות בפועל ומן האחריות לגידול הילד. תוצר לוואי מבורך משינוי כזה הוא ניתוק הקשר בין מיניות והריון ובכך ישוחררו גברים ונשים ממערך ההפחדה של הכנסיה הקתולית. המיניות, אלמנט מרכזי של שליטה, תהפוך להיות בטלה, מאחר ותשוקה ללא עונש בצידה היא אימת כל הכוחות השולטים.
האין המצב של "ילד רצוי" מוגשם רק בידי הורים המקבלים אותו באקט של הסכם מרצון ונוטלים את האחריות עליו? האין הפרשנות הקיימת של "ילד רצוי" מבוססת למעשה על ביולוגיה, ומכאן אפילו גזענית ובעלת מגמה בדלנית? מכאן נובע חלק הארי של רפואת הפריון והפנטסיות הביורפואיות המרוכזות סביב השיבוט הגנטי. מאיזה מקור אחר באות תיאוריות אבסורדיות כל כך כגון "הארכת החיים"? כנגד ייצור פנטסיות כאלו לא תועלנה גם קריאות המדינה לעונש. אידיאולוגיה ביולוגיסטית שלטת זו רק מתחזקת. הורות מרצון תפעל באופן מנוגד לזה. הצעד הראשון לקראת זאת הוא הליגליזציה של הלידה האנונימית בגרמניה זה כבר מונח על סדר היום של המחוקקים.
הכותבים הנם חברי חוג ה'פוטוריסטים' במפלגה הסוציאל דמוקרטית הגרמנית
"החולה מוטרדת במחשבות כפייתיות כתוצאה מניצול מיני בידי אביה"
דיכוי פוליטי של נשים בידי המערכת הפסיכיאטרית הישראלית השימוש לרעה בז'רגון ובטיפול הפסיכיאטרי ושיתוף הפעולה של הפסיכיאטריה עם ניצול ואפליה מינית
בהתבסס על ניסיוני בעבודתי אעיד שקורבנות ניצול מיני וגילוי עריות אושפזו בכפיה וקיבלו טיפול כחולות פסיכוטיות. בכך שיתפה המערכת
הפסיכיאטרית הישראלית פעולה עם מבצעי העבירות להשתקת הקורבן ולהעלמת הראיות, בהגדרתן כלא שפויות ובכך בערעור אמינותן. המערכת לא התייחסה למהות הנושא, כלומר הדיכוי והניצול לרעה של הקורבן בידי מבצע העבירה.
לפי החוק והתקנות בישראל החל משנת 1990 בתי חולים מחוייבים לדווח על אלימות בתוך המשפחה. רק בשנת 1999 החלו בתי חולים להיענות לדרישות כלל זה חוץ מבתי חולים פסיכיאטריים. ברצוני להציג קטעים מתיקים רפואיים כדי להדגים את השימוש הרב לרעה בלשון הרפואית, כדרך לטיוח מציאות של התעללות פלילית בקורבנות. הז'רגון הפסיכיאטרי מופעל לטשטוש הפשעים המזוויעים שבוצעו כנגד ה"חולות" ולהתמקדות בתגובת הקורבן לטראומה, ובכך הופכים אותה ל"בעיה". הפסיכיאטרים לא הציגו בפני הקורבן את האפשרות של הגשת תלונה פלילית כנגד מבצע העבירה ונקיטת צעדים מעשיים כדי להגן על עצמה מפני ההתעללות. לעומת זאת, פסיכיאטרים שיתפו פעולה באופן פעיל עם מבצעי העבירה בעידוד הקורבנות להתאים עצמן לפשע על ידי שיגוע עצמי שימנע מהן מודעות למציאות שלהן. (על פי רוב במתן תרופות והטמעת רגשות אשם בקורבנות בשל היותן מוטרדות ע"י הפשע וע"י הקורבניות המתמשכת שלהן ופחדן. פסיכיאטרים יצרו רגשות אשם ע"י הטבעת "שמות" מקצועיים שונים לדאגתן המובנת של הקורבנות לביטחונן האישי ולחוסר הצדק שנעשה להן).
דוגמא א:
במקרה של א.ב. קורבן לגילוי עריות ממושך שבוצע בשנים 1980/86 בידי אביה החורג, מדען בכיר במתקן הגרעיני בדימונה. לאחר שא.ב.
התעמתה עם משפחתה ונתקלה בהכחשות ובהאשמות, היא ניסתה להתאבד ואושפזה בשנת 1997 במוסד הפסיכיאטרי 'טלביה' בירושלים. בסיכום
דוגמא: ראו כאן את פסק הדין הבא בו מדווח כי "מאז פרשיית גילוי עריות אושפזה הקטינה פעמיים בנס ציונה בשל
ניסיונות אובדניים"
המחלה נכתב כך*: "אושפזה לאחר שאובחנה כלא פסיכוטית או דכאונית, למרות שמוטרדת במחשבות כפיתיות. ההמלצה באשפוז התבססה על הצורך להגן ולשמור עליה. במשך ימים ספורים היתה עסוקה במחשבות אובדניות אך כשהחלה בטיפול בריספרידול 2 מ"ג מצבה השתפר בהתמדה ושוחררה כדי להמשיך בטיפול מרפאתי. אנו רואים צורך להמליץ שהחולה תשמור מרחק באופן גיאוגרפי למשך תקופה מסוימת של זמן ממשפחתה משום שקרבה למשפחה עלולה לגרום להדרדרות במצבה כתוצאה מחיכוכים ביניהן." בשום מקום בדו"ח זה אין אנו מוצאים המלצה הנוגעת למבצע העבירה או למשפחה. זאת אף על פי שעובדת ניצולה המיני מוזכרת בתוספת אישור בהתחלת תאור תולדות מחלתה. "באשר לנעורייה, החולה תיארה מחשבות אובדניות ודיכאון כתוצאה מניצול מיני שהיא עברה." הדו"ח מתאר ביובשנות את העובדה שהחולה אינה משלימה עם העובדה שאימה ממשיכה לחיות עם אביה החורג "שניצל אותה מינית". האשה הצעירה ממשיכה להתמודד עם העובדה שמערכת אכיפת החוק ממשיכה לספק חסינות לאביה החורג**. המערכת הפסיכיאטרית במקרה זה הטביעה סטיגמה בקורבן ("מחשבות כפייתיות") וגם כלאה את הקורבן, הרחיקה את מגוריה ממגורי מבצע העבירהוהשתיקה אותה בעזרת תרופות. למרות המטרה המוצהרת של הגנת ושמירת הקורבן, הרי שמבצע העבירה הוא זה המוגן למעשה.
** המקרה פורסם בהרחבה ב'כל העיר' (מאי 2002) לרבות תיאור הסחבת המשפטית בתיק זה.
דוגמא ב:
במקרה קודם, של מ.ל. החולה אושפזה לראשונה בשנת 1976, הוחזקה בבתי חולים לתקופות זמן ארוכות מאוד, אובחנה כסובלת מסכיזופרניה,
וקיבלה מספר מכות חשמל. דו"ח מאישפוזה הראשון מזכיר בקצרה שהחולה התלוננה שאביה החורג ניצל אותה מינית. למרות זאת, עובדה זו לא זוכה לכל אזכור נוסף או להרחבה או לכל הסבר המקשר פשע זה למצבה הנפשי. אישפוזיה הנוספים מתעלמים לחלוטין מהעובדה שהחולה נאנסה, החל מגיל 6 ועד לאחר שנישאה והיתה לאם, בידי אביה החורג. רק 20 שנה לאחר שהחולה אושפזה לראשונה במחלקה פסיכיאטרית (ומכך שהיתה במשך רוב שנות בגרותה במוסדות פסיכיאטריים וטופלה בכמעט כל תרופה אפשרית) נאסר מבצע העבירה בשל ניצול מיני של שתי בנות חורגות אחרות (קטינות), בנותיה של אשתו השניה שהוא נשא לאחר שנפרד מאמה של מ.ל. במקרה זה נמצא האב החורג חייב בכל האישומים ונידון ל- 8 שנים בכלא ממ.ל. נמנע מלהשתתף בהליכים על בסיס הטענה של חוק ההתיישנות והעתירה אותה הגישה, כדי לאפשר לה להיות נוכחת בדיון, נדחתה. למרות זאת לאחר המשפט השתפר "מצבה הנפשי" של מ.ל. באופן דרמטי והאיבחון שלה השתנה. בהתייחס לתפקיד המערכת הפסיכיאטרית במקרה זה, אנו רואים בבירור מגמה להפיכת המתלוננת לחולה, ל"אשה משוגעת" במקום לקורבן של פשע "לסבית", "שקרנית" ו"פסיכופטית" אלה מקצת מן המונחים שמופיעים בסיכומי המחלה שלה. דו"ח המחלה מפגין אכזריות וחוסר רגישות מצד הרופאים לתנאי חייה ולמחלת הסכרת החמורה ובהחלט אמיתית שלה. הרופא התעלם לחלוטין מהעובדה שהחולה עדיין חשופה לנסיונות למגע מיני מצד אביה החורג, דבר שיכול להסביר את נסיונותיה הנואשים למצוא מקום מבטחים בבית החולים, אך הרחק מהפסיכיאטרים שהתעללו בה והדביקו לה כינויי גנאי של חולה. עלינו לציין כאן שקרוב לוודאי שהתערבות מוקדמת יותר במשפחה היתה מונעת את הניצול המיני של שתי הבנות האחרות. למרות שקביעה זו יכולה להתאים לכל המקרים של התנהגות חריגה שמקורה בטראומה הרי שחוסר התערבות זה הופך להיות מרושע יותר במקרי ניצול מיני של ילדים. מבצעי פשע ידועים בכך שהם מנצלים לרעה את הכוח שיש להם בנוגע ל"מציאות" של ההתעללות ובהכחשתה המוחלטת של ההתעללות בפני קורבנותיהם. פגיעה מוכרת בילדים שעברו התעללות מינית בילדות היא הניסיון של מבצע העבירה לשכנע את הקורבן שההתעללות מעולם לא התרחשה, ועל ידי כך להפוך את הקורבן ל"לא שפוי". ילדים שנחשפו לסוג משני זה של התעללות מינית סבלו מפגיעה ביכולת לסמוך על חושיהם, ומקורבנות משנית ממושכת לנוכח פגיעה חמורה זו ביכולת להתגונן מהתעללות נוספת. משום כך, המשך ההתעללות בידי המערכת הפסיכיאטרית גורמת נזק נוסף ולעיתים תכופות קטלני יותר לקורבנות. הפסיכיאטריה נוטלת על עצמה תפקיד של מסייע לדבר עבירה, וממשיכה את ההתעללות של מבצע העבירה. בהקשר פוליטי נרחב יותר, הפסיכיאטריה משרתת ככלי דיכוי להשתקת הקורבנות ולטיוח המציאות בדבר שכיחות ניצולן המיני של נשים צעירות בידי זכרים בוגרים יותר במשפחותיהן. העובדה שרוב הפסיכיאטרים הבולטים בישראל הם עדיין זכרים מדגישה את האפליה המינית ואת נושא הכוח.
לסיכום: הפסיכיאטריה משמשת כלחץ נוסף בחייהן של נשים שנפלו קורבן לניצול מיני ואלימות במשפחה. הפסיכיאטריה השיגה יעד זה בהפיכת הקורבנות ל"חולות" ובהתעלמות ממציאות חייהן ומתפקיד מבצע העבירה. במסווה של הגנה וריפוי, מענישה השיטה למעשה את הקורבן בהשתמשה באמצעי כפייה כנגדה ובהפיכתה לחסרת תועלת וחלשה ובכך חוסמת כל אמצעי פעולה יעיל כנגד מבצע העבירה.
נזקי המערכת הפסיכיאטרית גרועים הרבה יותר מהנזקים הנגרמים כתוצאה מההתעללות המקורית
תקיפות מיניות נגד חולות המערכת הפסיכיאטרית נכשלה בהגנת חולות ובחשיפתן לתקיפות מיניות בידי עבריינים. במקרים מסוימים מוקמו מיטות של חולות במחלקות באותו חדר עם עברייני מין מורשעים, דבר שהסתיים באלימות מינית חמורה כנגד הקורבנות. לקוחה שלי ב.כ. נשלחה בידי הצבא בשירותה הסדיר, בזמן מלחמת המפרץ בשנת 1990, לבית חולים 'איתנים' בירושלים להסתכלות (הלקוחה גויסה למרות דו"ח המעיד על בעיותיה הפסיכולוגיות הקודמות כתוצאה מהתנהגותו המתעללת של אביה). לבחורה בת ה19 ניתנה מיטה בבית החולים בחדר סמוך לעבריין מין מורשע והיא נאנסה בלילה הראשון לאשפוזה. 10 שנים לאחר אירוע זה, ההליכים נגד בית החולים עדיין לא הסתיימו. בית החולים מסרב להודות באחריותו ומתקשה לשתף פעולה עם המשטרה בחקירה. דבר שגרם למשטרה ולבית המשפט להוציא נגדו צווי אזהרה. במטרה להתחמק מאחריות טוען בית החולים שהחולה "הוזה" או שאולי היא "פיתתה" את האנס.
אשפוז ומניעת זכויות הורים במהלך דיוני החזקת ילדים וגירושין
המערכת הפסיכיאטרית בישראל משתפת פעולה עם בעלים המבקשים לזכות בחזקה על ילדיהם ע"י הפיכת נשותיהן ל"חולות נפש". במקרים רבים נמנעו מאמהות זכויות הורה רק על בסיס העובדה שהן ביקשו טיפול פסיכיאטרי (בכמה מקרים, כתוצאה מתלונותפניות הבעלים למערכת
הפסיכיאטרית). פקידות הסעד ובית המשפט מכריזים על אמהות כבלתי כשירות לטפל בילדיהן רק על בסיס ה"הפרעה הפסיכיאטרית" מבלי לערוך בדיקה עצמאית של מסוגלות הורית, ומבלי לבדוק את מקורה של "מחלת הנפש", אשר במקרים רבים היא תגובה לטראומה. ייצגתי 5 מקרים כאלו, ב-2 מהם הצלחתי להפוך את הקערה על פיה לטובת האשה לאחר עריכת בדיקה פסיכיאטרית עצמאית שלה.
עיוות דין כתוצאה מהטיה על יסוד מגדר בדיונים פליליים בעבירות מין ואלימות במשפחה
המערכת הפסיכיאטרית בישראל משתפת פעולה עם זכרים אלימים שהואשמו בעבירות פליליות. במקרים רבים המערכת הפסיכיאטרית מעניקה חסינות מהליכים משפטיים לגברים שביצעו עבירות מין אלימות. במקרים רבים העבירות מבוצעות שוב עם תוצאות טרגיות לנשים שנפלו קורבן.
העבריינים הוכרזו בינתיים מניה ובי כ"בלתי כשירים לעמוד לדין" וזמן קצר לאחר מכן שוחררו מטיפול פסיכיאטרי, רק כדי לשוב ולתקוף את
הנשים. לאחרונה, ובעקבות מחאה ציבורית, פנה בית המשפט למשרד המשפטים, בפרשת גד כרמי, בתביעה לשנות את החוק בנידון. דוגמא מצוינת היא המקרה של מ.ל. שעניינה צוטט בפסקה הראשונה. כפי שצוין קודם אביה החורג נתפס לבסוף כשהוא מנצל מינית את בנותיוהוא והועמד לדין.
הבה נבחן בזהירות את חוות הדעת הפסיכיאטרית בעניינו בתיק הפלילי כפי שהוצגה לפני בית המשפט. חוות דעת רפואית בנוגע לד.כ. נשוי, מנהל מחלקת תחזוקה המנהל העירייה. אב ל-6 בנות. בעברו: לנבדק ילדות קשה וטראומטית. במטרה לא להיות לבד התחתן ב1950 עם אלמנה אם ל-2. בשנים הראשונות הוא לא עבד וקיבל קצבת סעד. רק ב1953 שוכנע לעבור תכנית גמילה מסמים ואושפז. הצליח להיגמל ומעולם לא שב לסמים. החל לעבוד. קודם ונעשה ראש האגוד ופעיל בועדות ציבוריות רבות. כלפי חוץ מאורגן, שקט, ומנומס. בבית נעשה תוקפני, תובעני וחסר סבלנות, למרות שתמיד פרנס את משפחתו. נפגע מכך שנולדו לו רק בנות. היה תמיד חרוץ. היחסים עם בת זוגו היו תמיד מתוחים ורעים. לפני 19 שנים פגש אשה, עולה חדשה, אמא ל-2 שעברה לגור איתו. נולדו להם 2 ילדות. גם במשפחתו החדשה היה לעיתים תוקפני, דרש סיפוק מיידי של צרכים, אך גם העניק חום, דאג לחינוך בנותיו, לקח אותן לטיולים. הנבדק אומר שלמשך 76 שנים היה חסר כוח גברא ביחס לבת זוגו. גם לפני כן, בשל הפרעות בשינה ובעיית השיהוק שלה, עבר לישון בחדר אחר ולבסוף ישן במיטה הזוגית עם בתו החורגת, כעת בת 14, והאם נשארה עם הבנות. אומר שבהדרגה פיתח "קרבה" עם הבת. אומר שאולי הוא חולה וזקוק לטיפול רפואי. אומר שלאחרונה נטה לשכוח הרבה דברים וסובל מכאבי ראש. בסיכום, יש לנו כאן אישיות לא מפותחת, דיסהרמונית עם הפרעות רגשיות, בעיות שליטה, ארגון לא בשל של דחפים, אימפולסיבי, זהות מינית מופרעת, חסך רגשי עמוק וצרכים לחום ותשומת לב שגרמו לו לקשיים בהסתגלות רגשית, ולאגוצנטריות בשיפוט ובקביעת גבולות. אגוצנטריות זו גרמה לטשטוש בקבלת נורמות חברתיות ומוסריות. ללא ספק תנאי בית סוהר ירעו לאישיות חלשה ולא בשלה זו ועלולים לגרום לו להתמוטטות כללית. למרות זאת, הוא מוכן לקבל תרופות ופסיכוטרפיה בקהילה, וטיפול להשגת שליטה בדחפים מיניים.
השוואת התעודות של הקורבן ומבצע העבירה מדגימה הטיה ברורה לטובת מבצע העבירה הזכר שהרס את חייהן של לפחות 3 מבנותיו ושתי בנות זוג.
סיכום מקרים אלו ורבים אחרים כמותם, מדגים שהמערכת הפסיכיאטרית בישראל פועלת להנצחת אפליה קיימת נגד נשים. יותר מכך, המערכת
הפסיכיאטרית משרתת כסוכן מבצע מדכא כנגד זכויותיהן הפוליטיות והאישיות וכבודן של הנשים. המערכת הפסיכיאטרית אינה מציעה טיפול מרפא או רפואי אלא מתפקדת כזרוע מענישה לקיום הסדר החברתי והיררכיות הכוח הקיימות. מערכת זו מנוצלת כאמצעי עונשין פוליטי לדיכוי נשים והשתקת מחאתן כנגד אלימות, התעללות מינית וניצול. ראוי לציון שאמצעי הענישה המיושמים בידי פסיכיאטרים חמורים הרבה יותר מאלו של מערכת המשפט. כליאה פסיכיאטרית אינה מוגבלת בזמן ואינה תחת פיקוח. לכלואה אין כל כלי הגנה חוקתיים ותנאי הכליאה קשים יותר מאשר בבתיהכלא הרגילים. המערכת הפסיכיאטרית משתמשת בסימום ובטיפול כפוי החודר לגופו ולנפשו של הכלוא ושולל את כבוד האדם שלו. במקרים של נשים, שהבסיס היחיד למחלתן נובע מהעובדה שהיו קורבנות של אלימות זכרית, הרי שהמערכת הפסיכיאטרית גורמת להן לטראומות בהנציחה את הפשע (חדירה גופנית לשלמות הגוף) והכחשה חברתית (בתמיכה בהכחשות ובהשלכות שנוצרו בידי מבצע הפשע במהלך העבירה). בשום קנה מידה סביר לא ניתן לכנות התנהגות זו כ"רפואית" או "מרפאה". פסיכיאטרים נותרים חסרי ישע ופייסנים כלפי התוקפים, ותוקפים את הקורבן שוב ושוב בייחוס כל ההיבטים הממאירים של פושע לקורבן, סימומה עד לשגעון מוחלט וכליאתה, במקום את התוקף, במסווה של שיקולים רפואיים.
הערה לסיום:
אבחון מוטעה של אלו המפגינים התנהגות חריגה בשל הטראומה שחוו ושיתוף הפעולה של פסיכיאטרים עם ההכחשה החברתית קיימת לגבי קורבנותגברים כפי שהיא קיימת לגבי קורבנות נשים. למרות זאת ראוי לציין את האפיון המיוחד של קורבנות נשים, לאור המודעות הגוברת לדפוסי דיכוי מיני דרך אלימות ועבירות מין.
אירית יער, LLM במשפט בינלאומי, ניהלה פרוייקט לסיוע משפטי בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברי׳ 1995/99 . סקירת הפרוייקט
נמצאת ב"שיחות" 1998, כולל סטטיסטיקה ותיאור תיקים. הפרוייקט העניק סיוע בהגנה על זכויות אדם במערכת הפסיכיאטרית, ונסגר בשנת 1998, עקב הפסקת המימון על ידי ועדת העזבונות, בראשות השופט טל. ייחודו של פרוייקט זה בשיתוף הלקוחות בתהליך קבלת ההחלטות ובניהול ההליכים המשפטיים.
מדע של רשע
לאורך כל ההיסטוריה הפסיכיאטרית צצות תיאוריות המוצאות את האיבר שבו, לפי אמונת הפסיכיאטרים, ממוקמת האישיות הסוטה. איבר זה נחתך, נכרת או מוטל בו מום. במאה ה-19 היו אלה אברי המין. מדע של רשע – מאמר ראשון בסדרה.
הנוהג של כריתת הדגדגן (Clitoridectomy), ניתוח פשוט שכל רופא יכול לבצע היה מקובל ביותר באנגליה של אמצע המאה ה-19. על רופאים גברים, כמובן.
הניתוח היה כה מקובל שזכה לכינוי שירוש (extirpation). מנהג זה נקשר הדוקות לדעות שרווחו אז כי אוננות מובילה לנימפומניה ונימפומניה לבית המשוגעים: דוגמא מושלמת של רדוקציה לוגית המבוססת רק על כך שלא היה זה נדיר לראות כלואות במוסדות פסיכיאטריים מאוננות בפומבי.
אפילו כמה מהרופאים המכובדים ביותר לא היו, כנראה, מודעים לכשל הלוגי ברדוקציה זו. דעות אלו אשר באו מהממסד הרפואי אומצו בקרב הציבור הרחב.
מחלות נפש של נשים היו בעלות עניין רב לויקטוריאניים וסיפקו קרקע לאבחנות רבות. כל רופא גינקולוג החליט שהוא נוירולוג-נשים. מאות מומחים צצו בתחומי ההיסטריה והנוירסטניה שקהלם גדל ביחס ישיר לגידול במספר המשוגעות – כפי שמוכיחות סטטיסטיקות בתי המשוגעים נשים היוו את רוב הכלואים: רבות מהן היו מחוסרות עבודה או משרתות לשעבר (דבר שהביא את הויקטוריאניים לשער שקיימת מחלת נפש הפוגעת רק באומנות). המחלה היתה, כמובן, הכנסה נמוכה. אם כי יש עדויות שגם עבור נשים ממעמד בינוני, שנכלאו לאו-דווקא בשל עוניין, הציעו בתי משוגעים חד מיניים אלה, שסדר יומם הורכב מעיסוק מועט בתרגילי התעמלות, קריאה ותפירה, אוירה מעניינת ונוחה יותר מחיי בית ויקטוריאניים.
הויקטוריאניים שחשבו כמעט אך ורק על מין היו אובססיביים בדיכויו. עבורם אוננות נשית נחשבה כדבר כה מזוויע המצדיק כמעט כל אמצעי ריפוי ובלבד שתופסק. נשים רבות שנתפסו מאוננות אובחנו בשל כך כבלתי שפויות ונכלאו בבתי משוגעים. אחרות אולצו לעבור ניתוחי כריתת דגדגן. רופאים התעקשו על כך שאוננות נשית היא הגורם לא רק למחלות חמורות אלא גם לאי שפיות. ספרי לימוד ויקטוריאניים רבים מציינים אך ורק סיבות מיניות למחלות נפש של נשים: בגלל הרחם, המחזור, הבלות, נשים נתונות לכל כך הרבה שינויים הורמונאליים, כיצד תוכלנה להישאר שפויות? כאשר רופאים ערכו דיאגנוזות לנשים הם התבססו על השינויים הקלים ביותר במצב רוחן, על סימני התנהגות עצמאית מצידן שנתפסה כ"לא כנועה" או על גילוי "דחפים לא טבעיים" – כדרישות מיניות מבעליהן (רסקין אשפז את אשתו בשל סיבה זו). כל אלו הובילו לאבחון הנשים כסובלות ממניה או מלנכוליה.
אחד התומכים הנמרצים והנלהבים ביותר של כריתת הדגדגן כטיפול באוננות היה דר' איזק בייקר בראון. ב-1858 פתח דר' בראון קליניקה שהוקדשה ברובה לסירוס נשים. דר' בראון פרסם קליניקה זו בצורה נרחבת ויעילה. למורת רוחם של עמיתיו. הוא התפרסם כל כך שהוא פרש מעבודתו הרשמית בבית החולים ופנה לתעסוקה פרטית מלאה. ניתן לומר שהוא התעשר על חשבונן של נשים. לאור הצלחתו הרבה הוא פרסם ב-1866 את ספרו: The Curability of Certain Forms of Insanity, Epilepsy, Catalepsy and Hysteria in Females
ספר זה מכיל תיאור של 48 מקרי אוננות (בראון כינה זאת "גירוי גבולי" - peripheral excitement) והתוצאות השליליות שנגרמו מכך: מנהג זה בזבז כל כך הרבה אנרגיה עצבית שהוא יצר מגוון של הפרעות נשיות. הפרעות שתוארו על ידו בהנאה גלויה. כל התופעות האלו ניתנו לריפוי ע"י כריתת הדגדגן. בהשתמשו במספריו ("אני תמיד מעדיף את המספריים" כתב) כרת בייקר בראון את דגדגניהן של עשרות נשים. זו היתה תרופתו לכל שיגעון של נשים אותה העניק בעיקר נגד רצונן לנשיהן ובנותיהן של ויקטוריאניים נכבדים, שחלקן כל שעשו הוא שעסקו ב"קריאה רבה".
ספרו הוא קלאסיקה של ספרות פסיכיאטרית: בטוח בעצמו, מלא חשיבות עצמית, מיזוגני ביותר ומגוחך אלמלא לא היה כל כך מחריד. בהקדמתו הוא מכריז שההפרעה הגדולה ביותר במערכת העצבים נגרמת כתוצאה מ"גירוי גבולי". כי לא היה זה רק הדגדגן שהטרידו אלא מה שהאישה עשתה איתו. הוא כותב "ניסיון יומיומי שכנע אותי שכל חסרי הדעות הקדומות צריכים לאמץ, פחות או יותר, את השיטה שאני יצרתי". בייקר בראון קישר את כל ההפרעות הפסיכולוגיות הנשיות לעצבי אברי המין. לדעתו אלו לא היו רק בעיות נפשיות אלא בעיות פיזיות הניתנת לטיפול רפואי-ניתוחי שטובת הכלל דורשת כי יינתן בצורה מהירה, ועל ידי כך ייצור מחדש מנשים אומללות אלו חברות מאושרות ומועילות בחברה. הוא הגן על עצמו כנגד התנגדויות לשיטתו בדרך האופיינית לפסיכיאטרים: "אני מתקשה להבין כיצד ניתן לפקפק בשיטה שנועדה לרפא מחלה". בייקר בראון ציין 8 דרגות של שיגעון נשים הנגרם ע"י "גירוי גבולי": היסטריה, הפרעות עצביות, התקפות אפילפטואידיות, התקפות קטלפטיות, התרפות אפילפטיות, אידיוטיות, מניה, מוות. מכלול סימפטומים אלו נתנו להחלפה לפי רצון הרופא. כהוכחה שאוננות נשית מובילה למוות הוא מביא מקרה של נערה בת 19 "שמשך שנים רבות שהתה בבית חולים עירוני כשהיא סובלת מכאבי ראש חמורים...במשך שנתיים היא הייתה לגמרי עיוורת...נמצאה מתה, עם הוכחות מוצקות שמתה בשעת פרוקסיזם של התרגשות". אישה בת 32 שבעלה טען כי היא סובלת מהתקפות של אלימות שכוונו נגדו עברה את "הניתוח הרגיל" שלאחריו הרופא שמח לציין שהפכה "לרעיה טובה". אישה בשנות העשרים אובחנה כסובלת מגירוי של עמוד השדרה שנגרם ע"י החטא הרגיל. דבר שהוכחש בתוקף ע"י האפוטרופוס שלה משום שלטענתו היתה "מאוד דתית". דר' בראון כרת בכל זאת. אישה אחרת באותו גיל "שלא רצתה להינשא" ואשר עסקה ב"קריאה רבה" ו"לא צייתה לאימה" הייתה כמובן מקרה של "דלוזיה מנטלית". אותה בעיה אותו פתרון. אישה נשואה בת 30 שלאחר לידת 3 ילדים ברציפות החלה לשנוא את בעלה, נאלצה לעבור את טיפולו של בייקר בראון כאלטרנטיבה היחידה לגירושין שהיו הרסניים מבחינתה. היא עברה את הניתוח לאחר שאובחנה כסובלת מ"מניה התחלתית". לאחר מכן שמח המנתח – השדכן להיווכח שהפכה ל"אם ורעיה מאושרת ובריאה" דבר שהובילו לחשוב על הנישואים שניתוחו יכול להציל: "אם טיפול רפואי וניתוחי היו מופעלים, תוצאות עגומות כגירושין היו נמנעות". רווקה בת 34 "שמעולם לא קבלה הצעת נישואין" ונחשבה למוזרה משום שנהגה לצאת לטיולים ארוכים בכפר, קראה רבות, ואמרה "פניהם של אנשים הם מסיכות" אובחנה כבלתי שפויה ע"י בייקר בראון ודגדגנה נכרת. היא הייתה ברת מזל שזה כל שעלה בגורלה משום שבשלב זה בייקר בראון השתעמם מהסרת הדגדגן בלבד והחל לחתוך את כל שפתי הערווה.
ספר זה הוא תערובת שטויות פרי דמיונו של הכותב, אבחנות שלא במקומן ושימוש לרעה בידע מדעי המבוסס על דעה קדומה. אבל לדר' בראון הייתה עמדה מכובדת בממסד הרפואי ולפחות מחוץ לתחום הרפואי טענותיו התקבלו. ה"טיימס" טען שדר' בראון "הכניס את האי שפיות אל תחום הטיפול הכירורגי". ה"צ'רץ' טיימס" המליץ מאוד על הספר לכמורה עבור קהל מאמיניהם.
הקריירה של דר' בראון הסתימה באופן אירוני. שיטת הפרסום העצמי שלו צרמה לקולג' המלכותי של המנתחים, ומועצת אגודת רופאי הנשים התכנסה ופתחה בחקירה בעניין זה – של הפרסום העצמי – שבסופה הודח דר' בראון מהאגודה, לא משום שהוא ערך ניתוחי כריתת דגדגן בשל סיבות מגוחכות אלא שבשל תאוות בצע הוא פעל בצורה לא אתית ופרסם עצמו.
תיאוריות כשל בייקר בראון צצות בצורה זו או אחרת במהלך ההיסטוריה של הפסיכיאטריה: באיבר מסוים בגוף נטען שמצוי מקורו של מה שהפסיכיאטריה מכנה "שיגעון" והוא נחתך, נכרת או מוטל בו מום. זו רק שאלת מציאת האיבר הספציפי בו ממוקמת האישיות הסוטה. בתקופה הויקטוריאנית היו אלו אברי המין משום שרעיון האוננות נתפס כמחריד, בעיקר אצל נשים שע"י כך זכו לעצמאות מסוימת. בשלב מאוחר יותר בהיסטוריה של הפסיכיאטריה היו אלו האונות הקדמיות של המוח.
מבוסס על :Medical Blunders (1996) by R.Youngston & I. Schott
מדיאה פטורה מאחריות
הפמיניסטיות תובעות את חלקן בהגנות הנפשיות ובכך מחזקות את המנגנון הביורוקרטי המסוכן של הפסיכיאטריה המשפטית הכופה. הרהורים על הצעת החוק לפטור מאחריות בפלילים אישה שפעלה תחת "פסיכוזה לאחר לידה".
הפמיניסטיות נמצאות בדילמה פוליטית לאורך כל ימי התנועה: האם על התנועה לתבוע שוויון או האם עליה לשנות ערכים "גבריים". במישורים רבים הדילמה אינה קיימת: כך, נשים תובעות השתתפות שווה בדמוקרטיה הייצוגית ואינן מבקשות לכונן שיטת משטר חלופית. ואולם, בנושאים אחרים הדעות חלוקות מאד. שירות צבאי למשל. האם נשים צריכות לתבוע שוויון הזדמנויות, או אולי לפעול למיגור המלחמה מכל וכל וביטול הצבאות באשר הם? ולכל שאלה כזו תת שאלות וענפים משתלשלים כיד הדמיון והתבונה של כל פלג ואסכולה בתנועה.
הנושא עולה בהקשר הצעת החוק של ענבל גבריאלי, זהבה גלאון ואורית נוקד לפטור מאחריות פלילית אישה שביצעה עבירה תחת מצב "פסיכוזה שלאחר לידה" שנגרם שלא בהתנהגותה הנשלטת או שלא מדעתה לפי חוות דעת של פסיכיאטר. לדבריהן "אחת מכל 1500 יולדות מגיעות למצב פסיכוזה והן נחשפות לבלבול והזיות ולעיוות המציאות עד כדי כך שהיולדת לא מכירה את משפחתה ומתכחשת לתינוק. בנוסף קיימת סכנה מוחשית להתאבדות ופגיעה אלימה בבני המשפחה ובעיקר בתינוק".
היו אלה נשים, כזכור, שהזדעקו על ה"הכשר" הניתן לגברים לבצע עבירות אלימות בשם "אי השפיות" הזמנית או הצמיתה, או בשם הפגיעה בכבודם. לאחר מכן, ביקשו הפמיניסטיות להכניס אל המשפט מיני הגנות שונות המתבססות על תסמונת האשה המוכה, הגנה המשולבת במרכיב נפשי עם מרכיב של "הגנה עצמית". ועכשיו, ימים טובים הגיעו, גם הנשים רוצות את ליטרת הבשר שלהן, גם להן מותר לרצוח פה ושם, תחת איזו השפעה הורמונאלית אופנתית. העיקר שכולם מרוצים, במיוחד חברות התרופות.
אני רוצה להביע כאן דעה לא פופולארית בקשר להצעת החוק החדש הזה, ובכלל לכל הענף של "הגנת אי השפיות". תלמידי שנה ראשונה במשפטים זוכרים את 'כללי מקנוטן' המפורסמים, אותה התפתחות במשפט האנגלי (שהוא המשפט המקובל) שניסחה לראשונה את ההגנה לאדם שמחמת מחלת נפש אינו אחראי למעשיו, וכן אדם שמחמת מחלת נפש אינו כשיר לעמוד למשפט. רפורמה זו נחשבת ל"מודרנית", מעין ניסיון של מערכת המשפט להתאים עצמה לחידושי הרפואה, המדע והחברה. ואולם, האם במבט לאחור יצא שכרו של תיקון זה בהפסד החברה? לדעתי, כן. התוספת לרשימת ההגנות הפליליות ביקשה לצמצם את כוחו של השלטון להרשיע נאשמים, ובעיקרון היא נוספה כהגנה על הפרט כנאשם. ואולם, בפטור מאחריות פלילית נפתחה הדלת הרחבה לתהליך מסוכן של דהפרסונליזציה של אדם המוגדר מניה וביה כ"חולה נפש". שכן, אדם שאינו אחראי למעשיו הרי הוא אינו "אדם" במלוא מובן המילה. הפטור שקיבל, הטיל עליו עול כבד מנשוא, האפשרות לשלול ממנו את החירות בכל עת וללא הליך ראוי (דהיינו אשפוז בכפיה), לסמם אותו בכפיה, לשלול ממנו את הזכות לקבל החלטות על גופו, רכושו ונפשו (מינוי אפוטרופוס) ועוד כהנה וכהנה פגיעות אנושות בזכויות האדם. הצוהר שפתח המחוקק שמטרתו המוצהרת הייתה להיטיב עם הנאשם, האזרח, על יסוד מצבו נפשי רעוע, הסתיים ביצירתה של מערכת ביורוקרטית ענקית ואימתנית שהפכה לרעה חולה בתחום זכויות האדם. יתר על כן, בעוד שאת ההגנה של "אי שפיות" מקבל בעיקרון שופט מוסמך, הרי את ההחלטה הראשונית בדבר היותו של אדם "חולה נפש", וגם ההחלטה המשנית לשלול ממנו את חירותו, מתקבלת כיום על ידי פקיד, שהוא רופא, ללא כל הליך משפטי (קרי, הוצאת צווי הסתכלות ואשפוז כפויים). יתכן ש'כללי מקנוטן' הובילו לשחרורם של כמה מסכנים מכליאה בבית סוהר, אך בסופו של חשבון הם אפשרו כליאה מסיבית, וחדירה פולשנית אל הגוף והנפש של מאות אלפי אזרחים ברחבי העולם.
'כללי מקנוטן' פתחו גם את השער לכניסתו של מוסד הפסיכיאטריה לתוך קודש הקודשים המשפטי, כאשר החלטתו של רופא זה (שהדיסציפלינה שלו היא דווקא מן הפחות מדעיות או מדויקות שבענפי הרפואה) עוקפת למעשה את הדיון המשפטי הרגיל בחפותו ואשמתו של הנאשם. את הז'רגון המשפטי המקובל במשפט פלילי (מחשבה פלילית, סימולטאניות וכיוצב') החליפו שורה עלומה ומשתנה לבקרים שלמונחים פסיאודו רפואיים, שהיכולת להסכים על פירושם או להגיע להסכמה עליהם היא כמעט מקרית. נדיר המקרה בו יסכימו שני פסיכיאטרים, שלא לדבר על עשרה, בדבר האבחנה של אדם. עורכת דין העוסקת בנושא ספרה לי שלקוח שלה שביקש קצבת נכות אובחן פעם אחת כמתחזה, פעם שניה כסכיזופרן כרוני, ופעם שלישית כלוקה בדיכאון זמני ותגובתי, ועוד היד נטויה. גם הטיפול הפסיכיאטרי הוא בוקה ומבולקה של כדורים וחומרים הניתנים ל"חולה" בשיטת הניסוי והטעיה. למעשה, עם ביטול האפליה בחוק (למשל הקטגוריה הנפרדת לנשים, שחורי עור או עבדים) נותרו רק "חולי הנפש" כקטגוריה ביולוגית המבחינה בן "אדם" ובין "לא אדם" כישות משפטית. הפמיניסטיות אשר בצדק התרעמו על ההטיה הזכרית במערכת המשפט, והצביעו על ההתאמה בין ההגנות הפליליות ובין המבנה הפסיכוסוציאלי של גברים במקום פתרון רדיקלי יותר תובעות כעת את חלקן בהגנות הנפשיות ובכך מחזקות את המנגנון הביורוקרטי המסוכן של הפסיכיאטריה המשפטית הכופה. עתה יוכלו פסיכיאטרים פקידים לקבוע מי רשאי לרצוח ומי ראוי לכליאה וכרסום זכויות גם מבלי שביצע כל עבירה למעט התנהגות חברתית "בלתי רצויה". תופעה זו, שבה תנועות חברתיות חשובות נופלות בפח זה ראויה לדיון מעמיק. כך, תנועות המגינות על ילדים, נפגעי אלימות ואונס, חיזקו את סמכות המדינה לשלול זכויות מנאשמים. סמכות זו, כדרכה של מערכת ביורוקרטית מופעלת בדרך כלל נגד הקורבנות והחלשים, ולא נגד הגורמים המתעללים והמשעבדים.
כנראה שבדרכן של הנשים לשחרור מוחלט הן צריכות לעבור את מסלול הטעויות הפוליטיות שבצעו הגברים.
רחל אדטו: חוק הפוטושופ מצטרף למיתולוגיה של טומאה נשית
ח"כ ד"ר רחל אדטו (קדימה, בצילום), מומחית לרפואת נשים יוזמת 'חוק הפוטושופ' בניסיון לצמצם את הזדהות בני הנוער עם מודל הרזון הקיצוני והידרדרות לאנורקסיה, מציגה צד נוסף במדיקליזציה של קני המידה המוסריים ב-300 השנים האחרונות.
כפי שסאס מסביר ב'כימיה טקסית' (1974) הסצנריו הבסיסי של האדם הנו מעגל טומאה והיטהרות, בו לאוכל ולאכילה תפקיד מרכזי: הטקס הנפוץ ביותר להיטהרות הנו צום, ולשמחה – משתה. בדת הנוצרית חשיבות הצום נבע מדימויה המרכזי של האנושות החוטאת ומכאן חשיבות הצום כשיטת טיהור-עצמי, ובדת המדע תורגם המינוח "צום" לשפת הרפואה כ"דיאטה" -מוסווה בטיעונים טכניים של הפחתת משקל- ו"טיפול במחלת השמנת יתר" (-obesity) מחליף את "מחילת חטא הגרגרנות" (-gluttony).
משקל הגוף הוא כלי מצוין לקיטלוג תכונות אנוש במינוחי נורמה רפואית. טבלאות הגובה והמשקל שח"כ אדטו מנופפת כבאביזרי קודש מדגימות: למרות שניתן לסטות מטבלאות אלו ל-4 כיוונים שונים רק סטיה אחת היא קלון חברתי – השמנה! שמשמעה הרפואי "מחלה", ואדטו, ששימשה במשך 15 שנים סגנית מנהל בית החולים שערי צדק והקימה את המועצה הלאומית לבריאות האשה מצוטטת: "החוק מתבסס על קריטריונים בינלאומיים שלפיהם אדם בתת משקל הוא מי שה-BMI שלו (מדד מסת הגוף) הוא פחות מ-18.5...נדרוש מהם שיעלו קודם שניים או שלושה קילו...הלכנו למוסדות שבהן מאושפזות נערות במצב של אנורקסיה...במחלקות פסיכיאטריות. בנות פתחו בדיאטה אחרי שזרקו להן 'את שמנה' למרות שהן לא באמת היו שמנות." שוב ניתן להיווכח באחידות גישת החברה – והאליטה הרפואית – כלפי החושב מחשבות לא נכונות [הלא שפוי] הלוקח סמים לא נכונים [המכור] ובעל המשקל הלא נכון [השמן].
האם נקודת מבט רפואי-בלבד על תזונה יכולה להסביר את ההתעסקות הנרחבת בהרזיה אצל נשים יותר מאשר אצל גברים? דת המדע והאינקוויזציה הפסיכיאטרית שלה מנסות "לשטוף את מוחנו" לאמונה בעיקריהן אך מבט אחר מגלה לנו שמתחת לרטוריקה התזונתית; פסיכיאטרית; שובניסטית-גברית חבויה הנחה עתיקת-יומין: הפחד הגברי -וההסכמה הנשית- מהאשה כאדם "טמא" במיוחד הנדרש לטקסי "טיהור" מיוחדים. האשה "בעלת משקל היתר" של ימינו היא אך ורק הגרסה בת זמננו למיתולוגיה של טומאה נשית שכמה מגרסותיה הקודמות הן דימום הוסת; כוחות מיניים חזקים; כישוף; וחבירה לשטן. כל קטגוריה ובעיות הטיהור היחודיות לה. http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1169983.html
בטעינה...
