|
פסיכיאטרים הם שרתי הזבל של קפיטליזם הרסני היוצר דלות, אי תעסוקה ובתים
הדחף העיקרי בFAQ זה הוא לקחת מבט פילוסופי על המדע של הפסיכיאטריה. זה חייב להתחיל ע"י שנשאל עצמנו "מהו מדע?" האם אנו יכולים לשאול "מהי אישיות" באותו מובן שאנו יכולים לשאול "מדוע השמים כחולים." או אולי הפסיכיאטרים פשוט שואלים את השאלות השגויות? האם הם שואלים שאלות (ביודעין או לא) המשרתות מטרה פוליטית? במילים אחרות אנו יכולים להבחין שכשאנו שואלים "מהי אישיות" זוהי דרך מצוינת להכיל כמה אנשים ולהדיר אנשים אחרים אשר אינם עונים לקריטריה להגדרה ע"י כך שפשוט נבדיל בין סוגי אישיות "בריאה" ל"לא בריאה". זה נוח ביותר אם ברצוננו ליצור קהילת מנודים. ישנם מספר גורמים השוללים את תוקפה של הפסיכיאטריה כניסיון מדעי. למעשה, במקום שיהא לה בסיס מדעי, נוכל להעלות טיעון מוצק לפיו לפסיכיאטריה בסיס אידיאולוגי שמשמעו: 1) המאושפזים במחלקות פסיכיאטריות נמצאים שם כדי לממש אידיאולוגיה רפואית ולא משום שהנם "חולים". נובע מכך שמחלת נפש היא מיתוס. 2) חולי יום המבקרים במרפאות פסיכיאטריות הנם קורבנות מתונים יותר של אותה אידיאולוגיה, ובכך הם לעיתים רחוקות מקבלים עזרה.
מה היא "אידיאולוגיה רפואית", ביישום על הפסיכיאטריה?
נחלק זאת לגורמים: 1) רפואי מתייחס לרפואה. קדחת, אפנדיציטיס, עצמות שבורות ודברים כאלה. 2) אידיאולוגיה הרוצחת הגדולה של האנושיות. פסיכיאטריה מאמצת את האידיאולוגיה שמה שאנו חושבים כרפואה צריך להיות מיושם על הנפש. כלומר, ההגדרה של "מחלה" צריכה להיות מיושמת על מחשבותינו, ההליכים המנטאליים, אינטליגנציה, והתנהגות. האין העולם יהא מקום טוב יותר אם כולם יתנהגו בצורה נורמאלית?
מה אנו באמת עושים כשאנו מיישמים אידיאולוגיה?
יישום האידיאולוגיה בעולם האמיתי הופך אותה לטוטאלית. מה שאנו עושים כשאנו מיישמים אידיאולוגיה היא שבירת רוח האדם, ומחיצת הרצון. קומוניזם הוא אידיאולוגיה בחלקים שונים של העולם, והוא מיושם בטוטאליות: "שתף כל השייך לך עם שכנך או ש!". טוטאליות היא הסרת הבחירה, שתוצאתה בכך שמתייחסים אלינו, במילותיו של סטאלין, "צייתנים כגופה".
האם הפסיכיאטרים טוטאליטריים?
בין אם הם רוצים זאת או לא, כן. זהו חלק אינטגראלי מההתמחות שלהם, והוא לעיתים קרובות מכונה "ניהול חולה".
האם יש דוגמאות לטוטאליטריות במקצועות נוספים?
תאגידים הם מאוד טוטאליטריים. הם ממלאים את צרכי בעליהם וכל המאמצים בחברה הם בשירות הגברת הרווח. זהו ממש טוטאליות, ויש לה קדימות על נושאים כמשרה בטוחה, ואם איש אינו מוחה, גם זכויות עובדים. גם בתי הספר והצבא הם טוטאלריסטים בסדר היום שלהם. הבעיה היא, שבשטחים אלו ישנה בדרך כלל דרך מוצא. ישנם בתי משפט, יש ערעורים, ועדות וכו'. ליחיד יש זכויות פרט מסוימות שיכולות לקרוא תגר על החלטות טוטאליטריות. כך, שלבסוף, אינן טוטאליטריות חוץ מכך שהן משמשות לבודד את היחיד. זכויות קיימות גם בבתי כלא. בפסיכיאטריה, "ממש אין" כל דרך החוצה. כשאדם מאושפז בכפייה, אין כל דרך הפתוחה בפני הפציינט לומר שהוא/היא אושפזו בשגגה. אין כל ערעור, לפציינט יש רק הזכויות הניתנות לו ע"י הרופא, והפציינט יכול, או שלא, להיות מדווח בדבר זכויות אלו. במלוא מובן המילה, אשפוז מסתיים בשבירת רוח האדם. גם בבתי משפט, לפציינט יש מעט או בכלל לא זכויות חוקיות, ואילו לא יהיו לו לאחר שיעזוב את המוסד. הפציינט הופך להיות לאאדם. והפסיכיאטרים לעיתים נדירות מודים כי שגו באשפזם פציינט.
אתה אומר שפסיכיאטריה חסרת תוקף כמקצוע מדעי?
פחות או יותר. הפסיכיאטריה הואשמה לרוב כחסרת כל בסיס תיאורטי יציב כדי להצדיק את קיומה כמקצוע רפואי. זהו מקצוע בו ל"אישיות" אין כל הגדרה מוסכמת, אך עדיין הם חשים בעלי שיח בשטח של "הפרעת אישיות". "הנפש" גם לה אין הגדרה מוסכמת, אך עדיין המשפט "מחלת נפש" נטבע בצורה של דייקנות וברעננות מקצוענית שהופך את המדבר למי שיודע מה הוא אומר. פסיכיאטר יכול לנסות להצדיק את קיום הפסיכיאטריה בכך שיציג חדרים מלאים באנשים אומללים שבעבורם כל ענף אחר של הרפואה לא סיפק הקלה. לומר שזה מצדיק את הפסיכיאטריה הוא פניה לרגש, וזה אינו הסבר בעל תוקף ברמה של ביסוס תיאוריה יציבה המצדיקה את קיומה בין ענפי המדע.
איך אוכל להבין טוב יותר כיצד פועלת הפסיכיאטריה?
פסיכיאטריה מעצם קיומה היא הצטדקות לכישלנות החברה לספק תנאי מחיה הולמים לחבריה. מאחר וחלק הארי של המאושפזים הפסיכיאטריים הם מהשכבות העניות, הפסיכיאטריה התפתחה כדרכים להכלת ההשפעות ההרסניות של קפיטליזם חסר שליטה ולא ממושטר כלומר, דלות נרחבת ואי תעסוקה או תתתעסוקה, והבתים ההרוסים והמתעללים כתוצאה מכך. הפסיכיאטרים הם שרתי הזבל של הקפיטליזם. הדרך הטובה ביותר להבין כיצד הפסיכיאטריה עובדת היא אם ננסה להבינה מנקודת המבט של אידיאולוגיה וטוטאליות. במילים אחרות, המקצוע של הפסיכיאטריה הוא מובן בקלות רבה ביותר כאוכף של נורמות חברתיות, וכנספח למשטרה, לממשלה, ולמוסדות החשובים האחרים של החברה. הפציינטים שתחת טיפול מאופיינים בקלות רבה כגזע דפיטיסטי, מעמד עבדים, או כאסירי מחנה ריכוז. ניתנים להם רק המפלט האחרון של המדוכא: להיכנע לשוביהם ולציית לכל פקודותיהם ללא שאלה. במקרה הטוב ביותר הם אזרחים מדרגה שניה. במקרה הרע ביותר הם אסירים נצחיים של המדינה ללא זכויות. אך ככל שהם מרחיקים אנשים מוטרדים בשל מצוקת עוני ניתן לראות בהם כמנקים את הלכלוך שהותיר מאחוריו הקפיטליזם הלא מרוסן, או לפחות מסירים אותו כך ששגיאות דרכי החברה שלנו יועלמו מהעין.
האין זה יותר תקין פוליטית לקרוא לפציינטים "לקוחות"?
"לקוחות" נשמע מעט אורווליאני. "פציינטים" הוא מונח יותר מדויק ותיאורי לאיך הרופאים מתייחסים לפציינט, הן בתיאוריה ובפרקטיקה. זה לא השתנה. לקרוא להם "לקוחות" מסתיר יחסים אלו, הופך ללא ברור שפסיכיאטרים עדיין ישתמשו במודל הרפואי, יטפלו בנפש כפאסיבית, ויתייחסו לבעיות הפציינטים כ"מחלות הראויות לטיפול", בהתאם לאידיאולוגיה הרפואית. הטרנד הנוכחי לקרוא לפציינטים "לקוחות"או "צרכני בריאות נפש" הוא רק עבודת יחצנות קישוטית שאינה עושה דבר כדי לשנות את תפקיד חולה היום או המאושפז ביחסו לרופא. הדבר היחיד שמינוחים פוליטקלי קורקטיים אלו עושים הא לתת תחושת כבוד מזויפת לחולה. זכרו שבדרום הישן של ארה"ב בזמן סחר העבדים, לעבדים ניתנו כינויים מהשפה ולחוץ כדי להגביר את כבודם. אך הם עדיין נשארו עבדים. נשים נקראות לעיתים תכופות "המין היפה", ויש להן "מעמד מיוחד" בתרבויות רבות. אך עדיין מצבן ממשיך להיות מופלה לרעה בצורה נרחבת, והן מנוצלות בידי אותן תרבויות. ההתייחסות לפציינטים כל"לקוחות" נובע מאותה מנטליות, ויש להשתמש
בו רק כאשר קונים מכונית או לוקחים הלוואה. באשר ל"צרכני בריאות נפש": ובכן... האין אנו כולנו?
במונח "לקוח" מקופלים שני כזבים. ראשית, הוא מרמז על מעשה מרצון מצידו של המקבל. שנית, הוא מרמז שהמקבל של הטיפול הפסיכיאטרי באיזושהי צורה "נעזר", או לפחות שהטיפול הפסיכיאטרי מבוצע במטרה "לעזור" למקבל. לא ידוע לי על כל מקצוע אחר בו ה"לקוח" אינו יכול מרצונו לבחור או ליזום או להפסיק את היחסים. איש לא יכנה אסיר בבית סוהר כ"לקוח" הרי הם בוודאות אינם מקבלים מרצון "טיפול" וגם אין הטיפול מיועד "לעזור" להם באיזו צורה. העובדה היא שהפסיכיאטריה כפי שהיא מיושמת נועדה "לעזור" לחברה, לא "לעזור" לקורבנותיה. במידה שהחברה, שמצופה מהקורבן הפסיכיאטרי "להתאים" עצמו אליה, הנה חברה לא שוויונית, הפסיכיאטר אינו עושה להם כל טובות. כוונת היחידים המעורבים אינה רלוונטית. במציאות, זה רק תורם להצגה הכוזבת של טיפול פסיכיאטרי כמיטיב.
מהו "המודל הרפואי" וכיצד הוא מיושם על הנפש?
נסתכל ב"בעיה רפואית" מובהקת עצם שבורה. אם לפציינט עצם שבורה הרי שברור שמשהו לא בסדר. ישנו דימום רב, חבלות, וכאב» ואם העצם היא ביד או ברגל אז הפציינט אינו יכול להשתמש באיבר זה עד שהשבר יתאחה. כאן נכנסת ההתערבות הרפואית. משככי כאב, אנטיביוטיקה, וקיבוע כולם עוזרים לגוף בתיקון העצם השבורה. לשימוש בתרופות אלו ובקיבוע אנו מתייחסים כ"טיפול". העצם, במובן המדעי, היא חומר הניתן לטיפול כעץ או עור. זהו חפץ פאסיבי, ובשל כך "משהו צריך להיעשות לו" כדי לגרום לו לתפקד טוב יותר, בהנחה שיש סיכוי זעיר למדי שהעצם תיוצב כהלכה ללא התערבות מעין זו. ההנחה היא בעיקרה נכונה, והבסיס התיאורטי לריפוי עצמות שבורות מבוסס למדי. כך, שההנחה בבסיס הפסיכיאטריה היא שהנפש (שאין לה כל הגדרה מוסכמת, זכרו) היא פאסיבית בדיוק באותו מובן כעצם. נשאלת השאלה: מה זה אומר על נפשו של הפסיכיאטר, מאחר ונפשו חייבת להיות פאסיבית גם כן. אם המבחן ל"פאסיביות" היא העצם השבורה, הרי שאנו מבחינים שהאדם המבצע את הטיפול, הרופא, אינו פאסיבי. ובכן, למרות שכל נפשות אנוש חייבות להיות פאסיביות כדי למלא אחר המודל הרפואי, נפשו של הרופא אינה יכולה להיחשב כפאסיבית במטרה למלא את אותו מודל רפואי. אין פלא שפציינטים פסיכיאטריים משתגעים. אך מובן מאליו שעצם המודל הרפואי שהפסיכיאטריה נשענת עליו הוא גם כן לא תקף, ובכך הופך כל דיון רציונאלי בנושא תקפות או אי תקפות הפסיכיאטריה לבזבוז זמן. אומר סטודנט לרפואה: "אני מאוד מתוסכל ע"י חוסר הקונצנזוס בקרב "הקהילה הפסיכיאטרית". אין עוד ענף רפואה אחר המאפשר למשתמשים בו חופש כה גדול לתמוך בשיטות סותרות של תיאוריה ופרקטיקה. כמו כן, כפי שאני מבין זאת לימוד פסיכיאטריה כולל רכיב גדול של אינדוקטרינציה עם דוגמות בלתי ניתנות להוכחה, חלקן כבר מיושנות אך עדיין בגדר "לימוד חובה".
כל זה כה שונה ממה ששומעים מהטלוויזיה והעיתונות
אכן, אנו חיים בעידן פסיכיאטרי בו מעודדים אותנו לקדש את הפסיכיאטרים כאלוהים. דעות אלו כל כך שונות מהתעמולה הפסיכיאטרית שהן נשמעות יותר כויכוח מטורלל או מניפסטו מאשר ניסיון לנהל שיח מפוכח, מנומק ונאור על נושאים חשובים כזכויות אדם. אך למעשה אין בדעות אלו דבר שהוא שנוי במחלוקת, גם לא בחוגים פסיכיאטריים. הנקודות שהועלו הן לחם חוק בפילוסופיה, רפואה, כל מה שתרצו. אם תשאלו רופא או עובד סוציאלי אם ייחוס המודל הרפואי לנפש הוא בעייתי, הם יאמרו "כן", ויתנו אותן סיבות ממש שניתנו לעיל. אותו דבר תופס לגבי הגדרות של חופש. פסיכיאטרים מודעים לנושאים אלו, וחוסר היציבות של מעמדם כמדע.
פורסם ב'כפיה' מס. 10, עיתון עמותה ישראלית למאבק בתקיפה פסיכיאטרית (ע"ר), פברואר 06'
|
|
