נגד הזכות לבריאות במרץ 2005 הודיעה מרי רובינזון, לשעבר הנציב העליון לזכויות אדם של האו"ם וכיום מראשי ארגון EGI (-יוזמת הגלובליזציה האתית) על הצהרת "הזכות לבריאות" שהיא לדבריה זכות משפטית במסגרת חוקי זכויות האדם הבינלאומיים. עבור אקטיביסטים של זכויות אדם בתחום פסיכיאטריית הכפייה מדובר בהתפתחות מדאיגה שיש לצאת נגדה.
בריאות הנה קונצפט של נורמליזציה וסטנדרטיזציה. הרגשה טובה כשלעצמה – גם במידה וזו תהיה הקריטריון היחיד בהגדרת ארגון הבריאות העולמי – לעולם אינה עומדת לבדה כקריטריה לבריאות, וזאת מאחר וכל הצהרה על תחושת אי-נוחות תספיק כדי להכריז על "הפרת זכויות אדם". כך שאם מישהו חש אומלל על כך שאינו מענה אנשים אחרים – שכפי שאנו יודעים די הרבה רודנים חשו כך- זה לפחות לא צריך להיות מוגדר כהפרת זכויות אדם של מבצע העבירה. מכאן שהבריאות היא קונצפט של תחושה טובה "אובייקטיבית", של סטנדרט גופני שהשגתו – בהתאם להצהרה זו – צריכה להיות זכות אדם. טיעון מסוג זה הופך מיידית לאנשים חסרי כבוד-אדם את כל אלו שאינם יכולים להשיג סטנדרט זה, או שהם מודרים מ"זכות אדם לבריאות" זו משום שהם נכים לצמיתות, חרשים או סתם סוטים מהנורמה. היבט מאיים עוד יותר בקונצפט זה של "זכות האדם לבריאות" היא העובדה שרעיון זכויות האדם כפי שגובש בהצהרת זכויות האדם של האו"ם מ-1948 משקף במוצהר את הפשעים כנגד האנושות שבוצעו ע"י הרופאים והנאצים שלהם בגרמניה. פשעים אלו כידוע מבוססים על אידיאולוגיית הבריאות של ה"volkgesundheit " (=בריאות העם).
מאחר והמאה האחרונה נשלטה ברובה ע"י מעשי האכזריות שנעשו לשם מימוש האוטופיות הפוזיטיביות, יש להכיר בכך שהאוטופיה של "בריאות" היא בעלת אותה איכות טרוריסטית שהייתה שורש הרוע במרכז אירופה. במקום רוע מוחלט זה של "זכות לבריאות" הכולל בתוכו את החובה לבריאות, ראשי ארגון EGI צריכים לסתור דרישה זו ולתבוע את "זכות האדם למחלה".
הזכות למחלה היא תוצאה של הסכמה מודעת ההכרחית לכל טיפול רפואי שאחרת ייחשב כתקיפה גופנית. למאבק שלנו השימוש בלשון של ה"זכות למחלה" הוא יעיל ביותר כיוון שהוא עוקף את המחלוקת האידיאולוגית בדבר (אי-)קיומה של מחלת נפש. היתרון הוא שאם טיעון הזכות למחלה מתקבל – ואין כל ספק שהוא מתקבל לגבי כל המחלות האחרות מלבד "מחלת הנפש" הפיקטיבית – הוא מאפשר פתח לאדם לחמוק מהתקיפה הפסיכיאטרית וע"י כך לנטרל את יכולתם של הפסיכיאטרים להכתימו ע"י "אבחונו" בדיבה הרפואית של "מחלת נפש".
"זכות למחלה" זו תוציא מכלל פעולה את הפשעים כלפי האנושות המבוצעים במסווה חוקי בריאות הנפש. שהרי בשמה של "הבריאות" מתאפשר עד היום לתרץ כל סוגי האכזריות כקשירת ארבע גפיים, סימום כפוי, מכות חשמל וצורות עינויי אחרות.
התוצאה תהיה שיחידים פשוט אינם רוצים להיות "חולי נפש" ולכן אינם יכולים להיות "חולי נפש", האובייקטיביות של רופאים המדברים על מחלה תקרוס משום שעצם אי ההסכמה לרעיון של מחלת נפש מספיק כדי לא להיות חולה.
לאחר ליל הביעותים של טרור הנאצים-דוקטורים אין זה אפשרי יותר לדבר בתום לב על "הזכות לבריאות". ח. א.
מעשה בחיפאית ש"אנשים שונים", כולם דורשי טובתה כמובן, פנו בעניינה ב1999 לפסיכיאטר המחוזי, בתקווה שהחוק יעשה את שלו והגברת תיעלם במהרה במחשכי המחלקה הפסיכיאטרית.
פסק הדין של שופט בית המשפט העליון מישאל חשין (עע"מ 6219/03) מתאר כיצד הגברת זומנה בכפיה לבדיקה פסיכיאטרית אך משנמצאה בסיומה זכאית כלומר לא מועמדת לכליאה מיידית אלא רק להמלצה לטיפול, אותו דחתה, שולחה לביתה ללא פגע. הגברת שכעסה על כי הוטל בה אות קלון של "חולת נפש" וחששה לעתידה ניסתה לממש את זכותה לקבל את המידע, לרבות זהות מוסרי המידע, שנמסר לרשויות ואשר הוליך לבדיקתה בכפיה בידי פסיכיאטר. שמא רצתה לשמור מרחק מ"דורשי טובתה" האנונימיים, ואולי רצתה להחזיר להם באותה מטבע?
המערכת הפסיכיאטרית משפטית שקמה כגוף אחד להגן על עצמה הפילה את הגברת במעין "מלכוד 22" לגליסטי: נקבע כי בשעה שנגד החיפאית הוצאה הוראת בדיקה פסיכיאטרית כפויה היא נחשבה כ"חולת נפש" ולכן חל בעניינה החוק הפסיכיאטרי המונע מתן מידע, אך משעה שבסיום הפגישה נקבע כי דינה אינו כליאה מידית ("חולת נפש" היא כמובן כן) ולכן חל בענינה חוק זכויות החולה המאפשר מתן מידע "בכפוף להחלטת ועדת אתיקה"...
אך מה יהא על המלשינים? הרי המדינה מעוניינת לעודד את המנהג הנאה כדי שימשיך להתקיים בחשכת החוק. רווח והצלה באו מבית המשפט העליון: נקבע כי הרצון "להגן על אנשים אלה ולעודדם לדווח על התנהגות שראוי כי תדוֶוּח לרשות", ישדרג את עצם זהותם לכדי "מידע רפואי" המחייב הטלת חיסיון. ח.א.
בדיווח על מחקר אקדמי "ראשון מסוגו" מתאר 'הארץ' מ12.6.04 כיצד אנשי רפואה בישראל המנדטורית קידמו את רעיונות תורת השבחת הגזע. מהדיווח ב'הארץ' עולה כי שלושה (3!) רופאי משפחה הפיצו, בכתב ובעל פה, את עקרונות התורה (- סירוס "חולי נפש", הגבלת ילודה במשפחות חלשות חברתית) בתחנות ייעוץ לזוגות העומדים להינשא שמוקמו בשכונות של "מרכזי אוכלוסיות מהגרים" כ'התקווה' ו'נווה שאנן' בת"א.
מתקבל הרושם, אליבא ד'הארץ', כי מדובר ברעיונות גזעניים ומבישים שהושמעו בידי רופאים אלמוניים בשכונות נידחות וללא כל תהודה ציבורית. האמנם? כפי שהוכחנו בגיליון 8 של 'כפיה' במהלך כל שנות השלושים והארבעים העלו הפסיכיאטרים מעל גיליונות 'הרפואה' הביטאון הרשמי של אגודת הרופאים העברית דרישות ליישום עקרונות תורת השבחת הגזע בישראל.
ב-18 17 באפריל 1942, בכינוס הארצי השנתי של אגוד הפסיכיאטרים בתל אביב העלה הפסיכיאטר אריה קוצ'ינסקי את ההצעה לערוך בארץ "מפקד בדיקות תורשתיות ביולוגיות, שיקיף את כל האוכלוסים, על ידי פתיחת כרטיסיה שתרשום את היחיד ואת שלשלת היוחסין שלו". המטרה? "ע"י קידום אמצעים אויגאנים אפשר יהיה לצמצם את התוצאות למחלות ולעזרה סוציאלית". את ההצעה, שזכתה לתמיכת אגוד הפסיכיאטרים שהחליט "להרכיב ועדה שתפנה אל המוסדות המוסמכים בדבר הכנות למפקדבדיקה ביולוגיתורשתי בארץ", יכלו גם קוראי 'הארץ' לקרוא בעמוד 3 של העיתון מתאריך 20.4.1942 (ראו עמ' 8 בגיליון זה). נ.ל.
