מדיאה פטורה מאחריות
הפמיניסטיות תובעות את חלקן בהגנות הנפשיות ובכך מחזקות את המנגנון הביורוקרטי המסוכן של הפסיכיאטריה המשפטית הכופה. הרהורים על הצעת החוק לפטור מאחריות בפלילים אישה שפעלה תחת "פסיכוזה לאחר לידה". 
הפמיניסטיות נמצאות בדילמה פוליטית לאורך כל ימי התנועה: האם על התנועה לתבוע שוויון או האם עליה לשנות ערכים "גבריים". במישורים רבים הדילמה אינה קיימת: כך, נשים תובעות השתתפות שווה בדמוקרטיה הייצוגית ואינן מבקשות לכונן שיטת משטר חלופית. ואולם, בנושאים אחרים הדעות חלוקות מאד. שירות צבאי למשל. האם נשים צריכות לתבוע שוויון הזדמנויות, או אולי לפעול למיגור המלחמה מכל וכל וביטול הצבאות באשר הם? ולכל שאלה כזו תת שאלות וענפים משתלשלים כיד הדמיון והתבונה של כל פלג ואסכולה בתנועה. 
הנושא עולה בהקשר הצעת החוק של ענבל גבריאלי, זהבה גלאון ואורית נוקד לפטור מאחריות פלילית אישה שביצעה עבירה תחת מצב "פסיכוזה שלאחר לידה" שנגרם שלא בהתנהגותה הנשלטת או שלא מדעתה לפי חוות דעת של פסיכיאטר. לדבריהן "אחת מכל 1500 יולדות מגיעות למצב פסיכוזה והן נחשפות לבלבול והזיות ולעיוות המציאות עד כדי כך שהיולדת לא מכירה את משפחתה ומתכחשת לתינוק. בנוסף קיימת סכנה מוחשית להתאבדות ופגיעה אלימה בבני המשפחה ובעיקר בתינוק". 
היו אלה נשים, כזכור, שהזדעקו על ה"הכשר" הניתן לגברים לבצע עבירות אלימות בשם "אי השפיות" הזמנית או הצמיתה, או בשם הפגיעה בכבודם. לאחר מכן, ביקשו הפמיניסטיות להכניס אל המשפט מיני הגנות שונות המתבססות על תסמונת האשה המוכה, הגנה המשולבת במרכיב נפשי עם מרכיב של "הגנה עצמית". ועכשיו, ימים טובים הגיעו, גם הנשים רוצות את ליטרת הבשר שלהן, גם להן מותר לרצוח פה ושם, תחת איזו השפעה הורמונאלית אופנתית. העיקר שכולם מרוצים, במיוחד חברות התרופות.
אני רוצה להביע כאן דעה לא פופולארית בקשר להצעת החוק החדש הזה, ובכלל לכל הענף של "הגנת אי השפיות".  תלמידי שנה ראשונה במשפטים זוכרים את  'כללי מקנוטן' המפורסמים, אותה התפתחות במשפט האנגלי (שהוא המשפט המקובל) שניסחה לראשונה את ההגנה לאדם שמחמת מחלת נפש אינו אחראי למעשיו, וכן אדם שמחמת מחלת נפש אינו כשיר לעמוד למשפט. רפורמה זו נחשבת ל"מודרנית", מעין ניסיון של מערכת המשפט להתאים עצמה לחידושי הרפואה, המדע והחברה. ואולם, האם במבט לאחור יצא שכרו של תיקון זה בהפסד החברה? לדעתי, כן. התוספת לרשימת ההגנות הפליליות ביקשה לצמצם את כוחו של השלטון להרשיע נאשמים, ובעיקרון היא נוספה כהגנה על הפרט כנאשם. ואולם, בפטור מאחריות פלילית נפתחה הדלת הרחבה לתהליך מסוכן של דה­פרסונליזציה של אדם המוגדר מניה וביה כ"חולה נפש". שכן, אדם שאינו אחראי למעשיו הרי הוא אינו "אדם" במלוא מובן המילה. הפטור שקיבל, הטיל עליו עול כבד מנשוא, האפשרות לשלול ממנו את החירות בכל עת וללא הליך ראוי (דהיינו אשפוז בכפיה), לסמם אותו בכפיה, לשלול ממנו את הזכות לקבל החלטות על גופו, רכושו ונפשו (מינוי אפוטרופוס) ועוד כהנה וכהנה פגיעות אנושות בזכויות האדם. הצוהר שפתח המחוקק ­ שמטרתו המוצהרת הייתה להיטיב עם הנאשם, האזרח, על יסוד מצבו נפשי רעוע, הסתיים ביצירתה של מערכת ביורוקרטית ענקית ואימתנית שהפכה לרעה חולה בתחום זכויות האדם. יתר על כן, בעוד שאת ההגנה של "אי שפיות" מקבל בעיקרון שופט מוסמך, הרי את ההחלטה הראשונית בדבר היותו של אדם "חולה נפש", וגם ההחלטה המשנית לשלול ממנו את חירותו, מתקבלת כיום על ידי פקיד, שהוא רופא, ללא כל הליך משפטי (קרי, הוצאת צווי הסתכלות ואשפוז כפויים). יתכן ש'כללי מקנוטן' הובילו לשחרורם של כמה מסכנים מכליאה בבית סוהר, אך בסופו של חשבון הם אפשרו כליאה מסיבית, וחדירה פולשנית אל הגוף והנפש של מאות אלפי אזרחים ברחבי העולם.
'כללי מקנוטן' פתחו גם את השער לכניסתו של מוסד הפסיכיאטריה לתוך קודש הקודשים המשפטי, כאשר החלטתו של רופא זה (שהדיסציפלינה שלו היא דווקא מן הפחות מדעיות או מדויקות שבענפי הרפואה) עוקפת למעשה את הדיון המשפטי הרגיל בחפותו ואשמתו של הנאשם. את הז'רגון המשפטי המקובל במשפט פלילי (מחשבה פלילית, סימולטאניות וכיוצב') החליפו שורה עלומה ומשתנה לבקרים שלמונחים פסיאודו רפואיים, שהיכולת להסכים על פירושם או להגיע להסכמה עליהם היא כמעט מקרית. נדיר המקרה בו יסכימו שני פסיכיאטרים, שלא לדבר על עשרה, בדבר האבחנה של אדם. עורכת דין העוסקת בנושא ספרה לי שלקוח שלה שביקש קצבת נכות אובחן פעם אחת כמתחזה, פעם שניה כסכיזופרן כרוני, ופעם שלישית כלוקה בדיכאון זמני ותגובתי, ועוד היד נטויה. גם הטיפול הפסיכיאטרי הוא בוקה ומבולקה של כדורים וחומרים הניתנים ל"חולה" בשיטת הניסוי והטעיה. למעשה, עם ביטול האפליה בחוק (למשל הקטגוריה הנפרדת לנשים, שחורי עור או עבדים) נותרו רק "חולי הנפש" כקטגוריה ביולוגית המבחינה בן "אדם" ובין "לא אדם" כישות משפטית. הפמיניסטיות אשר בצדק התרעמו על ההטיה הזכרית במערכת המשפט, והצביעו על ההתאמה בין ההגנות הפליליות ובין המבנה הפסיכוסוציאלי של גברים ­ במקום פתרון רדיקלי יותר ­ תובעות כעת את חלקן בהגנות הנפשיות ובכך מחזקות את המנגנון הביורוקרטי המסוכן של הפסיכיאטריה המשפטית הכופה. עתה יוכלו פסיכיאטרים פקידים לקבוע מי רשאי לרצוח ומי ראוי לכליאה וכרסום זכויות גם מבלי שביצע כל עבירה למעט התנהגות חברתית "בלתי רצויה". תופעה זו, שבה תנועות חברתיות חשובות נופלות בפח זה ראויה לדיון מעמיק. כך, תנועות המגינות על ילדים, נפגעי אלימות ואונס, חיזקו את סמכות המדינה לשלול זכויות מנאשמים. סמכות זו, כדרכה של מערכת ביורוקרטית מופעלת בדרך כלל נגד הקורבנות והחלשים, ולא נגד הגורמים המתעללים והמשעבדים.
כנראה שבדרכן של הנשים לשחרור מוחלט הן צריכות לעבור את מסלול הטעויות הפוליטיות שבצעו הגברים.
נורית קוץ

נוהל משפחתי שגור
ארגון ה'אמהות המאשפזות' מנהל קמפיין חריף ועקבי בעד כפיה וסימום
לאחרונה התאפשרה לציבור התוודעות לדרכי פעולות הארגון בישיבת וועדת העבודה רווחה ובריאות של הכנסת שדנה ב-­12.11.03 בהצעת החוק של ח"כ אופיר פינס (עבודה) בדבר ייצוג משפטי לכלואים פסיכיאטריים בפני הוועדות הפסיכיאטריות.
וכך אומרת לפרוטוקול, ­עמ' 16, בקיצורים המתחייבים מאילוצי המקום כאן­, מירי דביר, אחת מה'אמהות המאשפזות': "את גיל הקטינות הורידו לצורך הזה ל-­15. זאת אומרת, להורה יש סמכות להביא חולה לאשפוז עד גיל 15. בפועל אתה לא יכול לשכנע ילד, ואת זה אני אומרת גם מניסיוני האישי, המשפחה צריכה לשכנע את הילד שלה להגיע למחלקה פסיכיאטרית או למרפאה. אנחנו למשל, ורבים כמונו, שיקרו, לא סיפרו לילד שהזיזו את הגיל מ-16 ל­-15 והבת שלי, לו ידעה, יכלה להשתחרר. אני לא סיפרתי לה את זה. היא חשבה שאין לה ברירה. פסיכיאטר מחוז תל ­אביב לא מוכן לקבל יותר פניות של משפחות. אנחנו בדקנו את זה, כי פנו אלינו משפחות. למי המשפחה יכולה לפנות? היא יכולה לפנות או לרופא או למשטרה. כשהיא פונה למשטרה אולי גם כדאי לה לשקר כי [בן המשפחה ­ ע.מ.]‏ נהיה אלים. המשפחה לא מוסמכת להגיד שהחולה מסוכן. האלטרנטיבה היחידה של ההורה שרוצה לעזור לילד שלו החולה היא לפנות למשטרה."

                                          
לארגון הישראלי המכנה עצמו 'עצמה' אין יומרה להיות ממציאיה של שיטת פעולה מרושעת וזדונית זו. זכויות המקור שמורות לארגון 'המשפחות המאשפזות' הצפון אמריקני NAMI, ארגון בעל עוצמה והשפעה הנהנה מתקציבי ענק והמקדם את הניסויים הפסיכיאטריים האפלים של 'אוניברסיטת לובשי המדים' במרילנד. בשנת 2002 העלה הארגון לאתר האינטרנט שלו מסמך מאת ד.ז'. יאפה הנושא את הכותרת הניטרלית: "כיצד להתכונן למקרה חירום", אך למעשה ניתן לכנותו "תכסיסים וטריקים למשפחה להבטחת הכליאה". אחת מ'ההצעות' המועלות במסמך קובעת כך: "העובדה היא שכמה משפחות למדו ל'הפוך את הרהיטים' לפני שהן קוראות למשטרה. הרבה שוטרים דורשים שאנשים בעלי הפרעות נויורוביולוגיות יהוו סכנה מיידית לפני שהם יטפלו באדם בניגוד לרצונו. אם המשטרה רואה רהיטים הפוכים הם בדרך כלל יסיקו שהאדם מהווה סכנה מיידית."
סדנא דארעא חד הוא... 
עופר מזרחי

"נכנסים שני אנשים לבושים בחלוקים לבנים"
'משחק החיים'-הטלנובלה הפופולארית שבמשך שבעה חודשים בשנת 2003 התמכרו לה מאות אלפי צופים-ששחקניה הפכו לאלילים והרייטינג שלה עבר את זה של מהדורת החדשות - באה לסיומה באוגוסט 03'.
בסיקור העיתונאי של פרק הסיום הובטח כי לצופים ממתינות שורת הפתעות ותגליות מרעישות בנוסח הטלנובלה השגור. בין השאר התגליות וההפתעות שהתסריטאית סיגל אבין הגישה לקהלה התגלתה לנו בתיה -נינה קוטלר¨ כ"בחורה עם פיצול אישיות שברחה מבית משוגעים והתחזתה לפסיכולוגית". אך אל דאגה-"כוחות הביטחון תופסים אותה ומחזירים אותה למחלקה הסגורה".
משחק החיים, פרק 120/02  תסריט: סיגל אבין פנים. סלון ריקי וקובי. לילה.
[המשך מפרק קודם]‏
בתיה הגיעה אל קובי הביתה- כשלפתע ריקי יצאה החוצה­ דיברה אל בתיה. בתיה בהלם טוטאלי-היא חשבה שריקי מתה.
בתיה: "מה זה? מה קורה פה?"
ריקי: "תחיית המתים."
בתיה: "קובי?! מה זה צריך להיות? אמרת שהרגת אותה!!! אמרת שחנקת אותה למוות!"
קובי: [משועשע- עולה על רעיון]‏ "את מי?"
בתיה: "את ריקי."
קובי ממשיך ברעיון שלו- עונה ברצינות מקפיאה- שקט- שקול. 
קובי: [קר]‏ "אני באמת הרגתי אותה. חנקתי אותה למוות."
בתיה: [לא מבינה]‏ "קובי אל תשגע אותי. ריקי עומדת כאן מולי."
קובי: [בשיא הרצינות]‏ "איפה?"
ריקי מחליטה לשתף פעולה.
ריקי: "הוא לא יכול לראות אותי בתיה [רציני]‏ אני בתוך הראש שלך"
בתיה קמה- ניגשת לריקי. ריקי מתרחקת.
בתיה: "תפסיקו עם זה מיד! קובי תגיד לי שאתה רואה אותה!! נו- אל תעשה לי את זה- תגיד לי שאתה רואה את ריקי."
קובי: "בתיה- תירגעי- אני לא מבין על מה את מדברת. בואי תשבי- הכנתי לך משקה."
בתיה: [נגנבת‏] "אני רואה אותה! אני רואה אותה פה עומדת מולי. [לעצמה]‏ זה לא קורה לי [מתחילה לדמוע]‏ לא- לא- זה לא קורה לי שוב"
קובי: [רציני]‏ "מה יש לך בתיה את בסדר?"
ריקי: [קרה- רצינית‏] "אני בתוך הראש שלך בתיה... בתוך הראש המופרע והחולני שלך!"
בתיה: "די! תשתקי מטומטמת!" 
ריקי: "מטומטמת את בעצמך!"
קובי: [ברצינות‏] "בתיה? את בסדר? אל מי את מדברת?"
בתיה: [מבועתת‏] "אני רואה אותה קובי! אני רואה אותה!"
לפתע נשמעים דפיקות בדלת. קובי הולך לפתוח. נכנסים פנימה 2 רופאים בחלוקים לבנים ומסתכלים על בתיה. בתיה נעמדת קפואה- פעורת פה!!!." 
קל לפטור תסריט זה כנטיית הלב האינפנטילית להיפטר מאנשים מטרידים חריגים "לא נחמדים" בדרך של דאוס אקס מכינה. גם סיגל אבין התקשתה להבין את פשר פנייתנו אליה בנושא: "על הכפייה הפסיכיאטרית? אנחנו כתבנו?!"- אך הוא מאפשר לנו נקודת מוצא לסקירת ייצוג הכפייה הפסיכיאטרית  בשנתיים האחרונות במדיה הישראלית.  
חיים בוזגלו יצר סדרת טלוויזיה בשם "שלווה" הממוקמת בבית משוגעים בו כל מאושפז ססגוני יותר מהאחר- תוך התעלמות מוחלטת מההיבט הפוליטי של כליאת אנשים חפים מפשע. סדרת טלוויזיה אחרת בשם "פרנקו וספקטור" הציגה את רונית אלקבץ כעו"ד שבעברה התמוטטות עצבים שהובילה ל"אשפוז" המתבקש-אך כעת היא אינה נוטלת כדורים -נראה שגם יוצרי הסדרה הבינו שלא ניתן למתוח את עקרון החירות אמנותית ולהציג עורכת דין המתפקדת תחת השפעה של סמים פסיכיאטריים¨.
כרזת הפרסום לסרט "הלם קרב" המכריזה כי זהו "הסיפור האמיתי שלי" מעידה כי הסיפור שמאחוריו משמעותי יותר לדיון כאן מהסרט עצמו -שעלילתו המתרחשת ב­1991 לפני מלחמת המפרץ מתארת את גורלו של מני- ליאור מילר - די ג'יי "הסובל מהלם קרב באירוע שחווה בלבנון-ושקולות הצופרים מעירים בו טראומה רדומה הגורמת לגרושתו לאשפז אותו". התייחסות ישירה לסוגית האשפוז הפסיכיאטרי עולה גם בראיון שהעניק יוצר הסרט שמוליק קלדרון ל'ידיעות אחרונות' ב-­23.7.04 בו הוא טוען כי אשפוזו "הציל אותו".
לפי הכתבה קלדרון לקה בהלם קרב במלחמת יום הכיפורים. "אחרי חודש וחצי של אשפוז הוא שוחרר ומאז הוא לוקח תרופות - עדיין הוא מתעורר עשר פעמים בלילה - ו"אין יום שאני לא רואה את סיני". רק ב-1999 זכה קלדרון להכרת משרד הביטחון והוא מקבל קצבה מאגף השיקום. על עשיית הסרט החל לחשוב לפני כ-­4 שנים - אחרי שזכה לקצבת נכות.
השאלה הראשונה  שעולה בהקשר זה היא האם יוצר הסרט - החי על קצבת נכות - עשה אותו כדי להצדיק את תביעת הנכות שלו? מעט מאוד חיילים ממלחמת יום כיפור קיבלו הכרה מאוחרת שכזו - לאחר שלושים שנה!, ­בדבר היותם הלומי קרב­ במסגרת מאבק שהתחיל בשנות ה-­'90. חוק השיקום קובע כי על האדם להגיש בקשה להכרה בדבר היותו הלום קרב תוך שנתיים - יש התיישנות ובית המשפט העליון קבע שזוהי התיישנות חלוטה מוחלטת שאין עליה עוררין. אז איך פתאום אדם תובע אחרי שלושים שנה? אני מניחה שהיה מאבק של כל מיני אינטרסנטים לעזור לנושא הזה לעלות והוא אחד מאלו שקיבלו. 
גם את הצדקת האשפוז אני חושבת שצריך לקרוא בהקשר הזה. אם התמיכה שהוא קיבל בהגשת התביעה מול משרד הביטחון ועצם הזכייה בה ­תהליך קשה מאוד­ באה מהממסד הפסיכיאטרי כמובן שזה חייב לבוא לידי ביטוי בכיוון הכללי של הסרט -דהיינו שבחי האשפוז- אך בנוסף סביר שהאשפוז יעבור אצלו רה­-אינטרפרטציה. אם הוא חווה את האשפוז בתור אסון אבל בעקבות אשפוזו הפסיכיאטרי הוא מקבל המון כסף ממשרד הביטחון כמי שמוכר כ"חולה נפש"­הלום קרב- כמובן שהוא יראה את הדברים אחרת וירגיש מחויבות להצדיק זאת.
חייבים לקרוא את הסרט בהקשר של נושא רגיש מאוד במציאות הישראלית. אין מדובר במישהו שאושפז בכפיה ואחרי זה קיבל מ'קרן ירושלים' ומאמא שלו 5000 דולר והפיק סרט. מדובר פה במאבק כלכלי אדיר של קבוצות אינטרס - מדובר פה על תקדימים שיש להם משמעויות כלכליות אדירות - אז אם מישהו בכלל מעלה את הנושא של הלם קרב וההתפרצות המאוחרת שלו - הרי שצריך לקרוא את כל כתיבת הנאראטיב הזו כשייכת למאבק ציבורי האומר: "יש טראומה מיום כיפור- בזמנו לא היינו משוכללים מספיק לאתרה- וטראומה יכולה להשפיע על מישהו לאחר 15 שנה - וכמובן שיש גם טריגרים ממלחמת המפרץ ובנוסף הוא גם פושט רגל"-­ הכול לפי דברי קלדרון בראיון ב'ידיעות' -­ "האנשים האלו מגיע להם תקציב"!. והתקציב הוא לטיפול פסיכולוגי ­ פסיכיאטרי... 
אני רואה את הנאראטיב שלו כמשועבד למאבק הזה - מאחר ומדובר פה במיליונים וזה מאבק קשה מאוד של מי שמייצג את ה"טובים" כביכול. על פניו נראה שיוצר הסרט הוא אינטרסנט של "טיפוליות" בתחום של הלם קרב - וגם של מחקר. אך מי באמת יצר את הסרט? אני הייתי מסתכלת איך הסרט הופק - הייתי בודקת את כל הקמפיין: האם אשפוזו של קלדרון יכול להיות חלק מאותו קמפיין להכרה בתביעתו? אנחנו יודעים שללא אשפוז אדם לא מקבל קצבת ביטוח לאומי - אז לפעמים בצורה צינית מכוונים את האדם לאשפוז - נגד רצונו...
כיצד ניתן להסביר את הפער בין ההשלמה וההסכמה של קלדרון עם אשפוזו -­ הוא אפילו "מודה" לו - לטענתו שזה עשה לו נזק ­לפי דבריו בראיון "פתאום אני הופך למישהו שלא קיים והרגשתי שלא מתייחסים אלי"? האם לפנינו רק התהליך הידוע של קולוניזציה בו המדוכא מפנים את תפיסת המדכא אודותיו? נראה שקלדרון היה חייב לעבור עינוי זה לשם תביעתו והוא בהחלט מבין את המהלך - כלומר הוא מכיר בכך שאינו יכול לצאת מול המערכת הפסיכיאטרית שכרגע היא היחידה הנותנת לו כסף.
אנו שוב נתקלים פה בדיסוננס של הכוח המכתיב לאדם כי גם אם יש לו טענות וביקורת על המערכת - הרי שמנגד הוא מכיר בכך שהיא זו ה"נותנת לו את האוכל כל חודש" ולכן אינו יכול לצאת בפומבי איתן. האדם הלכוד בדיסוננס זה יודע היטב שמה שנעשה לו הוא רע - אבל הוא מוכרח להעלות את המס הזה למי שמשלם לו את הכסף לאכול. קלדרון מתאר נאמנה את חווית התקיפה הפסיכיאטרית אבל מאחר והוא מוכר כ"חולה- או נכה-נפש" ומאחר והוא נזקק למערכת הפסיכיאטרית- הרי שקלדרון גם מוסיף שעינויו היה הכרחי.
מיכל שרעבי 

פורסם ב'כפיה' מס. 10, עיתון עמותה ישראלית למאבק בתקיפה פסיכיאטרית (ע"ר), פברואר 06'