|
 מגלה מוקשים
כיצד לפענח טקסט פסיכיאטרי על "תרופה לטראומה"
נורית קוץ
תקשורת התאגידים הקפיטליסטיים (בישראל אין אחרת) מציגה
לציבור מאמרים על מחקרים פסיכיאטריים בעלי כביכול אובייקטיביות "מדעית". המדור מציע דרכים כיצד לקרוא אותם, כיצד לדעת מה עומד מאחוריהם ואיך להבין מה הם באמת אומרים על המציאות בישראל?
נושא המאמר מ'הארץ' אליו אתייחס כאן מתאר מחקר בנושא הטעון של הלם קרב שיזם משרד הביטחון ולפיו התברר כי "אין כל קשר בין מוטיווציה, אינטליגנציה או מוצא לבין הסבירות ללקות בהלם קרב". ההערה הראשונית היא לגבי מה שלא כתוב במאמר: העובדה שישראל משמשת כמעבדת מחקר לטראומה. העובדה שבארץ קיים כינוס, בשטח קטן אחד, של מספר רב של הלומי קרב ודור שני של טראומה (ילדים של ניצולי שואה או בנים של הלומי קרב ומשפחותיהם) מאפשרת לבצע מחקרים מפוקפקים מדעית, בהם החוקרים עושים רישום מראש, כי יש להם מידע מראש, על האנשים שמעניינים אותם למחקר בין אם מבחינת אינטליגנציה או מבחינת ההיסטוריה הפרטית שלהם הרי קיימת בארץ האפשרות להשיג את האינפורמציה הזו בזמן הגיוס לצבא או מתוך רשומות כלליות כמו בתי חולים, בתי ספר וכו'. הדבר קיים, ולכאורה ניתן להניח שחלק מהאנשים שסומנו למחקר ילקו בהלם קרב כיוון שניתן לשים אותם בסיטואציות (או ביחידות צבא) כאלו שיש סבירות שילקו שם בהלם קרב. זה הולם את הנאמר במאמר ש"רק בארץ אפשר רק לחכות שזה יקרה, לא צריך לדאוג לנתונים ואתה יכול לרשום את האנשים ולחכות שיקרה האירוע".
נקודת ההתייחסות שלי כאן היא הקשר בין השימוש בחיילי צה"ל לבין מחקרים של חברות תרופות זרות שצריכות מעבדה אנושית חיה לבדיקת תרופות שישווקו לאחר מכן בכל העולם. השאלה האתית היא על הקשרים בין גיוס חובה לצה"ל שהוא צבא העם, לבין הפוטנציאל המסחרי של סבל החיילים ועד כמה קיים כאן מדרון חלקלק שאפשר גם לנצל אותו לרעה כיוון שחיילים הם קהל שבוי שההתנהגות שלו נמצאת בפיקוח מלא ואין בעיה לעשות עליו ניסויים. זו קבוצה "קלאסית" למחקר פסיכולוגי פסיכיאטרי, מכיוון שלא חייבים לתת לחייל אינפורמציה על מה קורה איתו, אין לו כל שליטה על האירועים שהוא השתתף בהם וגם לא על החומרים שהוא מקבל. כידוע הפרות זכויות האדם הגדולות, בתחום המחקר, שהתגלו עד היום היו בצבאות השונים בעולם. בארה"ב עשו ניסויים על חיילים בהקשר לפצצות אטום, כי זה היה קל יותר לעשות את זה על חיילים. גם תסמונת עירק שעוד לא ברור מה היא, היא גם כנראה משהו כזה. נראה שצה"ל הוא גורם מפתה מאוד לחברות תרופות: הוא זמין והוא צבא אקטיבי שנמצא בלוחמה חיה. אך מה עם החיילים? האם יש איזשהו פיקוח ציבורי חוץ צבאי על מה שנעשה ברמת המחקר, בעיקר מחקר תרופתי, באגף בריאות הנפש של צה"ל? והאם אנחנו בכלל מסכימים שצה"ל יעשה דבר שכזה כי הרי אנחנו לא שולחים חיילים לצרכי מחקר, אלא כדי להגן על ישראל ולא לפתח תרופות, אפילו אם מטרתן בסופו של דבר היא לטפל בחיילים נפגעי הלם קרב.
כמובן אין זה רק עניין ישראלי של חיילי צה"ל כי כתוב במפורש: "160 מליון בני אדם בעולם סובלים מדיכאון וחרדה, מעריכים שכ15 מליון אנשים בשנה מאובחנים בארה"ב כסובלים ממתח פוסט טראומטי". זהו הבסיס האמיתי למחקרים אלה, חברות תרופות הנושאות עיניים לשוק הרבה יותר גדול מהחיילים המסכנים שלנו או שלהם, והן משתמשות בחיילים כמודל קיצוני של מחקר מאחר ולא קיימת במציאות האזרחית אפשרות לבדוק טראומה בצורה קיצונית כזו ולקבל קבוצת מחקר הנשלטת טוטאלית על ידי החוקרים. על מחקר שכזה צריך לשאול מיהו הגורם האזרחי המפקח על רווחת החייל בהקשר הזה שהרי כל מחקר שכזה חייבת להיות בו גם תועלת לנחקר המיידי. אין שום היתר להשתמש בניסויים על חיילים לצרכים מסחריים, גם אם זה לא מזיק לחייל, כל שכן שיש פיתוי פה אולי גם להזיק, לא הרבה אבל להזיק קצת...
טראומה הוא מונח תלוי תרבות והקשר חברתי, ומה שחברות התרופות מנסות לעשות זה להציג טראומה כמודל ביולוגי שיש לו תרופה כימית. אותו אירוע נניח מילה בחברה אחת יגרום לטראומה ובהקשר תרבותי אחר זה אולי אפילו אחלה. זה לא ייצור שום הפרעה כי זה מקובל וככה עושים. הדיבור על טראומה במונחים מדעיים כאילו יש לה "תרופה" מסתיר, לדעתי, שיקול מסחרי. המחקרים הטוענים שאיתרו את האיזור במוח שבו מאוחסנות טראומות, זה שברגע שימצאו אותו יוכלו לתת את התרופה שבדיוק מרפאה את האיזור בו היא מאוחסנת, מעידים על חברות התרופות המחפשות שוק. מאחר וכולם סובלים היום מטראומות אפשר לפתח משהו שניתן למכור אותו, כמו פרוזאק, לכולם. השאלה המענינת פה היא חיילי צה"ל, מה הם פה בתוך התמונה?
זה מתקשר לקרן סטנלי, קרן בינלאומית שבסיסה בארה"ב והמקצה אחוז אדיר ממשאבייה לחקר תרופתי של טראומה בישראל. (ראו מאמר ב'כפיה' מס' 7, יולי 2002, עמ' 5) מעורר מחשבות מאיפה הנתונים למחקרים מגיעים ומי עושה את הכסף על הנתונים האלה. אם נניח שצה"ל אוגר נתונים, אז האם מישהו ממסחר נתונים אלה?
הנושא של 'טראומה' הוא לוהט והנושא של תרופות לטראומה הוא לוהטלוהט. האמירות חסרות הבושה ש"ישראל היא מעבדה לטראומה" מעידות שהסבל שלנו מתחיל לעבור מסחור. ואם כן מי גוזר קופון על הסבל של ישראל, הסבל של החיילים, של הטרור, של השואה. ואם מישהו גוזר קופון האם יש לאסור על כך, לפקח, או לחלק רווחים בין כולנו?
בביקורת כאן אין מדובר בנסיון "לעצור את המדע". כיום ברור שהמדע מתפתח היכן שמתקצבים אותו, החוקרים פותרים בעיות לפי תקצוב, בין אם בעיות פריון ובין אם המצאת נשק ביולוגי. הם לא קובעים את המחקר, הם רק מבצעים אותו, והשאלה ממנה התקשורת מתעלמת היא האם קביעת המחקר מודרכת ע"י שיקול מסחרי או שהחברה צריכה לשלוט בו כי מדובר בענין ציבורי. ההתייחסות האווילית של התקשורת הישראלית שכביכול גילו פה משהו חדש מכסה על העובדה שמישהו יוזם מחקר על טראומה ולכן מתגלים בתחום דברים, אבל צריכה להישאל השאלה מי שלח את המדענים לכיוון ומה האינטרס מאחורי זה.
מבוסס על המאמר "חברה פגועה" מאת: ברוריה אתר, 'הארץ' 25.10.04 מוסף בריאות, גליון 93.
פורסם ב'כפיה' מס. 10, עיתון עמותה ישראלית למאבק בתקיפה פסיכיאטרית (ע"ר), פברואר 06'
|
|
