סטלארק בהופעה (1995)

מדע בדיוני/לא בדיוני

אירית יער

בשנים האחרונות נחשפו בארץ כמה פרשיות בתקשורת, אשר במרכזן שיתוף פעולה בעייתי בין מערכת הבריאות ובין תאגידי פארמה ותרופות. בחלק מן המקרים התבטאה הברית בין הגופים הללו בביצועם של ניסויים לא אתיים ולא חוקיים בבני אדם, לקידום מחקר תרופתי עתיר תקציבים ורווחים. לאחרונה הצטרפו גילויים מדאיגים מאד בקשר לתופעה דומה בצה"ל, כאשר החיילים משמשים בלא יודעין לניסויים רפואיים בעלי גוון בטחוני (חיסוני אנתרקס, לוחמה ביולוגית). 
טענות על ניסויים בעייתיים מסוג זה נשמעו כבר שנים ארוכות בקשר למטופלים במערכת הפסיכיאטרית, אך התקבעו כ"סימפטום" לתסביך רדיפה או הזיות רדיפה. מהספרות העממית מוכרת שורת המחץ "הק.ג.ב (או הסי.איי.איי או רשות דומה) השתילו לי משדר בשיניים" או "הטלויזיה עוקבת אחרי ומדברת אלי" וכל כיוצא באלה גרסאות דומות. לאור המתרחש בעשורים האחרונים מקבלים הביטויים האלה משמעות אחרת, בין ברמה האישית ובין כאמירה פוליטית. 
אך גם אם ניצמד לדיוחים המוכרים בעיתונות, נגלה כי התופעה של ניסויים לא מיודעים במטופלים היא גדולה ורחבה למדי, בעיקר נגד אוכלוסיות מוחלשות (על רקע גזעי, סוציו אקונומי וכולי). הרומן האחרון של ג'והן לה קארה, שהוסרט לפני מספר שנים, מתאר בדיוק את התופעה ככל שהיא מתרחשת בעולם השלישי. יש מן הכותבים והמבקרים החברתיים המכנים את החברה המערבית, בעיקר האמריקאית, כדיקטטורה רפואית, כלומר שמעמד ה"כוהנים" בתחום הרפואה, ביולוגיה וביו-טכנולוגיה ובעיקר פארמקולוגיה מקיים שלטון עריצות ושעבוד כלפי הציבור הרחב. הנושא כולו בחיתוליו מבחינת הביקורת העיונית והשיטתית. 
שאלת הניסויים הפסיכיאטריים נותרת המודחקת ביותר, גם כאשר הבעייתיות הכללית נחשפת. בעוד שניסויי חיונים לאנתרקס נחשפו (ועוררו סערה כלשהי, אם כי לא מאד גדולה), אין טיפול ותחקור של ניסויים פסיכיאטריים, אף כי זהו אחד הנושאים הסקסיים ביותר מבחינת תעשיית התרופות. יתכן שהסיבה לכך נעוצה בקשיי הוכחה (אחרי הכל, ענייני הנפש, התנהגות, הם מטושטשים מטבעם), אך מעבר לכך הפסיכיאטריה כענף רפואי אמנם מדורגת נמוך יחסית בהיררכיית היוקרה של הממסד הרפואי, אך היא מדורגת גבוה מאד בסולם האמצעים החוקיים לכפות פלישה לתחום הפרט ולמשטר את החברה.
 
הצד הכלכלי והפוליטי 
עניין כלכלי רב מצוי בפסיכיאטריה מן הצד הפרמקולוגי שלה. תרופות "נגד דכאון" למשל הן הצלחה כלכלית אדירה, ומהוות מוצר נחשק מאד על ידי התעשייה. יתרון נוסף שלהן, הן אינן כפופות למדד אובייקטיבי להצלחה. כך מצאנו "גל אופנתי" של עיכוב ניצול מחדש של סרוטונין שהציף את השוק, רק כדי לגלות אחרי עשר שנים בערך, שרוב העניין הוא "בלוף" ויחסי ציבור; התרופות כוללות תופעות לוואי חמורות; וגם יעילותן מוטלת עתה בספק. בשל תופעת הפלסבו, יוצא שמסעי פירסום ויח"צ מחליפים מחקר מדעי מדוייק. 
חקר המוח הוא היום בחזית המחקר הרפואי והמדעי. אך גורמי העניין בו אינם תמיד הומניטריים. השליטה באדם אחר היתה תמיד מחוז חפץ של בעלי השררה, הפוליטיקאים, השליטים, והצבא. וכך, סביר להניח שהניסויים בתחום זה יהיו מבוקשים מאד. 

מחקרים מנסים גם לאתר עתה דפוסי אישיות, ואפילו מרכיבים כימיים ואורגניים במוח, האחראים לדפוסים פוליטיים

הצמרת הפוליטית של העשור האחרון, בראשות ארצות הברית, חשפה את הפוטנציאל והעניין בפסיכיאטריה, כאשר הנשיא בוש ויועציו גילו עניין רב וביזארי במקצת בפסיכיאטריה מונעת (מיון האוכלוסיה כולה כביכול לאתור הפרעות אישיות); בפסיכיאטריה לצרכי עינויים (במלחמה נגד הטרור, למשל). אמירות שהיו קודם נחלתם של "פרנואידים" הפכו למאמרי מערכת מכובדים הדנים בצדדים הלא שפויים של השלטון, המשתמש בתיוג פסיכאטרי לצרכים פוליטיים ובטחוניים. הקריקטורה של המשטר הסובייטי המאשפז מתנגדים ועוסק בשטיפת מוח ובעינויים, הפכה למציאות בצורה קצת שונה, בארצות הברית, זו שייצגה את "הכובע הלבן" והחופש במלחמת בני אור נגד בני החושך. גם הפארסה הנאצית, זו שתייגה קבוצות אתניות באמצעות "מדע הפסיכיאטרה" וקראה להשמדה "הגיינית" חוזרת במעין גרסא מנורמלת ונפוצה תחת "הנאורות המערבית". 
מחקרים מנסים גם לאתר עתה דפוסי אישיות, ואפילו מרכיבים כימיים ואורגניים במוח, האחראים לדפוסים פוליטיים. 
בישראל עלה הנושא לכותרות לאחרונה בקמפיין הצבאי נגד "משתמטים" כאשר המונח יוצר קטיגוריה אישיותית בעלת גוון של דיבה פסיכולוגית לפחות, אם לא פסיכיאטרית ביולוגית. כלומר, נוצק דפוס חשיבתי המגנה סוגי אישיות שתוייגו קודם בשמץ "הפרעה נפשית" ועכשיו הם הופכים לקטיגוריה בטחונית, כלומר "בוגדים".
 
איך מטפלים בנושא ? 
כתבתי פעם מאמר מטושטש קצת על התיוג המשפטי של הלוקים כביכול ב"סכיזופרניה פרנואידית" (אלפיים, גליון 18). מה שעיכב אותי אז מלכתוב את אשר רציתי היה אותו קמפיין די מוצלח שהופך על פניו את המציאות. כלומר, הפחד להיות מתוייג כפרנואיד מונע את אמירת האמת, בקשר לאתיקה הפסיכיאטרית בישראל. מה שעשיתי בסופו של דבר הוא לעטוף את האמירה במונחים "תרבותיים" כלומר, להפוך את הדיון לבניגני וגם עקר במידת מה. 
האימה הפסיכיאטרית טבועה כה עמוק, עד שאדם חושש לשמו הטוב אם יגיד דברים כהווייתם, בסגנון של "הסי.איי.איי שתל לי משדר בשיניים". ואכן, יש כאלה אנשים המסתובבים וטוענים זאת, ומה אפשר לעשות ? אם חוזרים על הטענה בשמם כ"אמת", יש חשש מוצק להצטרפות לכת המנודה של ההוזים והמתוייגים. לעומת זאת, הכחשה גורפת הרי היא קרנפות. אינני יודעת אם מישהו משתיל משדרים בשיניים, ומצד שני עיון בחומר המחקרי המתפרסם במקומות "מהוגנים" אינו יכול לפסול זאת על הסף. המחקרים המתקיימים כיום, בעיקר במסגרות צבאיות אמריקאית (ייצור "סופר חיילים" שאינם ישנים, אין להם מצפון מעיק, זכרונם מפרמט את עצמו, אינם זקוקים לשינה, ונשלטים על ידי קסדות עם חיישנים), הופכים את המשדר בשיניים ללו-טק, או פרימיטיבי יחסית, אך לא בלתי אפשרי. 
בעיית "פער" דומה קיימת בסוגים אחרים של זוועות ההולכות ונפוצות כמו אש בשדה קוצים, למשל התעללות פולחנית בילדים, סחר מיני בילדים וכולי, כתות סודיות ומרושעות. האינטרנט, ארגונים, והאו"מ מוצפים בעדויות די קונסיסטנטיות על פשעים כאלה, אך אלה אינם מגרדים את ההכרה החברתית והמוסדות הקובעים "מהי מציאות". כלומר, הפער הולך ורחב בין המציאות הידועה והנחווית ובין המציאות המוכרת בצורה רשמית. לפער הזה אחראית במידה מרובה הפסיכיאטריה, ויש המאתרים את השורשים עוד בפרויד וראשית הפסיכואנליזה, כאשר התקבע הרעיון שאנחנו שבויים בפנטזיות רוב שעות היום. ביחד עם הפוסטמודרניזם ותורות פיזיקליות וגם חדירת הפילוסופיה המזרחית, אנחנו מתחילים להשתכנע ש"הכל בראש" ושם גם טמון הפתרון. כמובן, פתרון דיסוציאטיבי א-פוליטי כזה מותיר את השדה ריק מהתנגדות לעריצות פוליטית, כלכלית וצבאית.

הממסד הפסיכיאטרי והפסיכולוגי
הממסד הפסיכיאטרי קשור בעבותות לפוליטיקה ולהון בברית לא קדושה מאז היווסדו. האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית, שנחשבת כמובילה את הפסיכיאטריה המערבית, העמידה בראשה מעת לעת חברים בעלי רקורד בעייתי מאד בתחום זכויות האדם. גם עכשיו ישנן מחלוקות, גם באגודה הפסיכולוגית האמריקאית (שהיא גם כן מובילה בעולם המערבי) סביב קשרים ממסדיים בעייתיים. לאחרונה התמקדה הביקורת במעורבות בעינויים (בקשר לגואנטנמו), והיו מקרים אחרים כמו איאן קמרון שהופלל בניסויים פרובלמטיים מאד עבור הסי.איי.איי בקנדה. הפוליטיקה הארגונית בממסדים הללו מלמדת על הלך הרוח הכללי במקצועות הללו, ומעוררת דאגה.
אף שהביקורת כיום מתרחבת לכל השדות הרפואיים, הרי לפסיכיאטריה שמור מקום מיוחד כ"אזור הגבול" שבין שובעת היפוקרטס ובין "צרכי הכלל" כפי שהם מתפרשים מעת לעת על ידי הפוליטיקאים ובעלי הדעה והשררה וגם המאה.
הממסד הפסיכיאטרי, למשל, לא ניער חוצנו מחברים בעלי עבר נאצי פרובלמטי, כל עוד עבודתם הוכתרה בתואר מדעי והועילה למחקר. לא נערך גם בדק בית רציני מאז השואה בקשר לעמדות הפסיכיאטריה בנוגע להשמדת עם והשמדת "אנשים עם ליקויים". אפשר תמיד לטעון שממסדים בעלי עוצמה הם תמיד שכירי חרב של הפוליטיקה וההון ואין ללמוד מכך גזירה שווה על המקצוע בפועל ועל האתיקה של החברים הרבים.

הסכנות של העת הזו - ההתלהבות משאלת "הזכרון", "המצפון", ודיסוציאציה
נורות אדומות ראוי שיידלקו בכל הקשור לנושאים "סקסיים" המושכים השקעות, ממסדים בטחוניים וחברתיים בעלי עוצמה. כך, הצרכים של צבא ארצות הברית לקיים מלחמות ללא לחץ ציבורי וביקורת הוביל לטרנד מחקרי המתמקד ביכולות של החייל, ובהינדוס תכונות נפש כך שיצמצמו את המגבלות האנושיות של החייל. התעניינות זו הובילה להתמקדות נרחבת לפסיכיאטריה ולפסיכולוגיה של החייל בשדה הקרב. במקביל, ומאז המלחמה הקרה ומלחמת העולם השניה, קיים עניין מתמיד ובעייתי בשאלת "חקירות" כלומר עינויים, פצצות מתקתקות ומחבלים. השאיפה המוצהרת היא לטכס שיטות חקירה נטולות עכבות שיש בהן מקדם וודאות גבוה מאד של גילוי. בד בבד גדל התיאבון של סוכניוית ריגול ומודיעין להתמקד בתכונות האנוש של סוכנים ומרגלים. ריבוי פגיעות "הלם קרב" מעיקות על התקציב של משרדי הגנה וצבאות, כך שנושא המניעה של טראומה והטיפול בה עולה לקדמת הבמה. גם בתחום הזה יש אינטרס כלכלי אדיר לקיים ניסויים בבני אדם, ולעקוף את ההגנות הקיימות.

סחר בבני אדם ועבדות לבנה
ענף נוסף הצריך לעורר נורה אדומה הוא הסחר ההולך וגדל בבני אדם, קרטל בהתהוות המתחרה כיום בפעילות של סחר הסמים והנשק (והנפט, כמובן), כלומר עסק המגלגל מיליארדי דולרים בכל העולם. הסחר בבני אדם כרוך באופן מסורתי ועסקי בניצול מנגנונים נפשיים, הן של הנסחר והן של הציבור, כדי להכשיר את הקרקע להגדלת הפעילות והרווחים. כפי שעידן "הסחר בסמים" הגדול (ראשית שנות השישים והשבעים) הוביל להתעסקות עצומה בנושא הסמים, כך כיום גובר העיסוק בשאלת ה"רצון החופשי" על מנת לייצר טשטוש ערכי ומושגי, בין מפגש רצונות על פי המשנה הליבראלית (עסקה חופשית) ובין סחר באנשים, אונס, וכולי. העבדות נוגעת גם לפרקטיקות העסקה, כולל של ילדים או מהגרים ופליטים ושוב נוצר השקה מסוכנת בין "חופש רצון" על פי תנאי השוק הקפיטליסטי, ובין עבדות המוגדרת כהעסקה בכפייה.

המשדר בשיניים
לאחר שמנינו את הנקודות המרכזיות בתקופה האחרונה, בהן יש פוטנציאל ניצול לרעה של הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה לטובת אינטרסים שאינם קשורים לטיפול וטובת החולה (או הפרט אחזור לרגע לפתיח, וללקוח המתלונן ש"הק.ג.ב שתל לו משדר בשיניים" למעשה, מבחינה טכנולוגית, ומעשית, אין כל סיבה לשלול על הסף את הטענה כהזויה; יתר על כן, יש לשאול כיצד מתעקש הממסד לתייג אמירה כזו כאינדיקציה למחלת נפש השוללת מהאדם את זכויותיו האלמנטריות. פרסומים רשמיים מלמדים כי טכנולוגיה כזו נמצאת בשימוש ויש לה ביקוש. פרסומים מדעיים חושפים כי מדענים מכונים ומוסדות עוסקים בדיוק בסוג כזה של ניסויים ופיתוחים. אך בכל זאת, נוצר נתק בין המציאות הזו (האובייקטיבית וסולידית) ובין הטענות של אזרחים פשוטים שהם אולי נפלו קורבן למערכות ניסוי לא אתיות. הפער הזה ראוי לבדיקה שכן הוא בעצמו, כלשעצמו, מהווה מנגנון שליטה חברתי מסוכן המאים על חירויות הפרט.
מאמרים רבים כבר עוסקים בגלוי בשאלות הפוליטיות העולות מפריצת הגולגולת האנושית לטכנולוגיה בעלת יכולת השפעה ישירה על הרציה והמוח. לדוגמא מאמר מכובד של ביואתיקן שפורסם בימים אלה מעלה את הבעיה של פריצת הפרטיות, כמושג, ולמעשה היעלמותה המוחלטת, עקב פיתוחים טכנולוגים המבטלים את ההגנה של הגולגולת על פעילות  המוח, באמצעות טכנולוגיה "מרחוק" שאין כנגדה אמצעי הגנה.
אך גם מאמרים כאלה אינם מחלחלים לחומת ההכחשה המוצקה כאשר מדובר במתלונן הפרטי, המוחלש, שמספר על משדר בשיניים. אין שום סיכוי שבעולם שתלונתו תיבדק בצורה עניינית רפואית, כדי לשלול את האפשרות הזו, אף כי האפשרות הזו מוכחת וקיימת ואף זועקת כפי שטוען המדען המודאג. קידום השליטה הפוליטית בבני אדם נעשה בחסות התרדמה, כאשר התעוררות צפויה קצת מאוחר מידי. ובלשונו של קלייב תומפסון בכותרת מאמרו "מדוע מאבק זכויות האזרח הבא יהיה על המוח".
לכן, הזכות של אדם לדרוש בדיקה של טענות מסוג זה היא למעשה מאבק חשוב בזכויות האזרח של העתיד. אך לא כך נתפס הדבר בעיני הקהילה של פעילי זכויות אדם ובודאי לא על ידי מערכת המשפט ועורכי הדין. אדם הטוען שהושתל לו משדר או שהוא קורבן למכשיר מרחוק המשמיע לו קולות במוח, מתמיין אוטומטית לקטיגוריה השוללת ממנו כל אמינות, ומונעת בדיוק את הבדיקה הזו. לפסיכיאטריה המודרנית יש חלק משמעותי בבלימת המידע על האיום, שהיא בעצמה שותפה ליצירתו.

האפשרות לחדור את מסך הגולגולת האנושית
המדע המודרני מטכס ואף מצליח לחדור את מסך "קודש הקודשים" הוא המוח וההכרה האנושית בכמה אמצעים. בלשון משפטית ופילוסופית מדובר בפגיעה ברצייה החופשית ככל שהיא קיימת בתיאוריה מלכתחילה. יש כמה גזרות של מאבק בתחום הזה, אחת מהן היא בתחום הטכנולוגיה (נשק לא קטלני) באמצעות קרינה כלשהי, ובתחום הפרמקולוגיה - שלילת כוח המודעות והרצון (כמו "סם האונס"), בשילוב עם אמצעים מסורתיים יותר (היפנוזה, מניפולציה וכולי).
האמת צריכה להיאמר, שהרצון והניסיון לחדור את מסך ה"אגו" של האחר, כדי להפוך אותו לכלי שרת מושלם, קיים מאז ומעולם, גם לפני הטכנולוגיה המודרנית. למעשה, הפרקטיקה של העבדות המסורתית כללה מרכיב של שעבוד הרצון לאדון, באמצעים שהיו ידועים אז (למשל, עינויים ומניפולציות רגשיות), סמים והיפנוזה (שנקראה בעבר כישוף). אפשר גם לשעבד אנשים ללא צורך בטכנולוגיה משוכללת אלא על יסוד כפייה באמצעי הרעבה למשל, שטיפות מוח התבצעו בעבר בחברות לא מפותחות טכנולוגית באמצעים שהיו בידיהם אז.
האיום הנוכחי מתאפיין דוקא בהיותו מכוסה, ועטוף בלשון ליבראלית, וקיים בתוך המבנה של הדמוקרטיה המערבית והמשטר הקפיטליסטי המתלווה לה. הטכנולוגיה הזו מתפתחת במהירות, כולל באמצעות מחשב והתקשרות מרחוק (שילוב של טכנולוגיה חודרת גולגולת עם תקשורת אל חוטית במחשב). צרכניה הם אליטות פוליטיות, מבנים צבאיים, וארגונים עסקיים וגם ארגוני פשיעה. מחקר שיטתי מעניין בתחום זה קיים בענף העוסק בטראומה ודיסוציאציה, סביב זנות מסחרית ואמצעי חקירה והודאות (והודאות שוא).