|
מה סאס היה אומר
מדיקליזציה של חיי היומיום
היא אמנם אסופה של מסות שנכתבו ע"י תומאס סאס בין 1972 ל-2006, אך יש להן קו מאחד: המגמה למדיקליזציה של היבטים רבים של חיי היומיום, למעשה כמעט של כולם. סאס שכידוע כתב באופן נרחב על המדיקליזציה של הפוליטיקה האמריקנית, מאפיין מדיקליזציה כהליך או מגמה בה תופעות שעד כה השתייכו לתחום אחד כחינוך, משפט, דת, וכו', הוגדרו מחדש כתופעות רפואיות.
אם יוצאים מהנחה שההבדל שבין פרקטיקה רפואית לשלא רפואית הוא בעל חשיבות מהותית מאחר והוא משפיע על עניני טיפול רפואי/חוק/מדיניות חברתית, ומכאן שהוא משפיע על הדרך בה אנשים חיים את חייהם, הרי שהבדל זה הוא בעל חשיבות עליונה להתוות קווים לפרקטיקה רפואית לגיטימית.
בקיצור: מדיקליזציה היא הליך שבו המקצוע הרפואי תופס שליטה על תחומי חיים שעד כה היו בפיקוח שומרי המוסר, ומתייחסת לפרקטיקה לא חוקית בה קונצפטים ופרקטיקות רפואיות מיושמות בתחומי חיים פרטיים או חברתיים היכן שהן אינן הולמות לכך (-למשל להגדיר גזענות או הומוסקסואליות כמחלות). כפי שסאס מבין זאת, מדיקליזציה הנה אסטרטגיה סמנטית ויחוסית המעצבת צורות של פרקטיקה חברתית ומקצועית וצורות תודעה והתנהגות של יחידים. כוח הדחף של אסטרטגיה זו הוא ש, בשעה שאדם נתפס כחולה (-לוקה ב/נגוע ב) או שהתנהגותו נתפסת כתוצר של מחלה (-ליקוי, נגועה) הרי שאז ההתנהגות נתפסת ככזו שאינה תחת שליטת הגיון האדם (כלומר, אינה מבוססת על הגיון, חסרת מניע), האינדיבידום נתפס כמי שאינו במלואו יצור מוסרי
והסטאטוס המוסרי שלו/שלה מופחת ע"י כך. כתוצאה מכך, אינדיבידואלים שעברו מדיקליזציה נתפסים כבעלי אחריות מופחתת להתנהגותם וכמועמדים מתאימים יותר לההיפך להיות האובייקטים לטיפול בכפיה בידי אחרים. יתר על כן, אינדיבידואלים אלו מסווגים בדרך של גיוס מוסדות (-ופרקטיקות) חברתיים שונים שהוקמו למטרת טיפול בהם (למשל, אינדיבידואלים "חולים" משויכים לתחום הפרקטיקה הרפואית).
ישנן שני אופני מדיקליזציה כלליים:
ראשית, קיימת "מדיקליזציה מלמטה" (כלומר מעמדת אי-כוח) שנושאת את הצורה של מדיקליזציה עצמית או התחזות כחולה, שבה האינדיבידום (-בצורה כוזבת) עוטה את התפקיד של פציינט כדי לקבל בדרכים שונות הן התייחסות וטיפול והן לקבל תירוץ מנטל סוגי אחריות שונים. במקרה שכזה, האינדיבידום מאמץ את האסטרטגיה של מדיקליזציה כדי לממש אינטרסים שונים (למשל, להתחמק מעונש, להתחמק מהתעמתות עם סיטואציות מסובכות, וכדי לקבל הטבות), על חשבונם של אחרים. שנית, ישנה "מדיקליזציה מלמעלה" (כלומר מעמדת כוח) שעוטה את הצורה של "מדיקליזציה של האחר כדי לפקח או להעניש", שבה אינדיבידואלים שהם מפריעים, סוטים, מסוכנים, בעייתיים וכו' מושמים בתפקיד הפציינט, דבר הנותן לגיטימציה לצורות שונות של "טיפול" או אמצעי כפייה אחרים עם או בלי הסכמת האדם. במקרה מעין זה, יחיד (או קבוצה) הנתפס כמסוכן ומזיק בדרך כלשהי לזולתו, לחברה או למדינה, מזוהה כנגוע-חולה ונתון תחת פיקוח בדרכים המזיקות לו/להם (דרך ד-הומניזציה ושלילת חירות). בשני מקרים אלו, האינטרסים של כמה מוגשמים בעוד האינטרסים של אחרים ניזוקים, כתוצאה מאיסטרטגיה מילולית-חברתית בעלת עוצמה.
בשורש אנליזה זו של סאס מונחת הבנה של מהי מחלה רפואית אמיתית, ומכאן מהו שימוש הולם במינוחים "מחלה" "אבחנה" "טיפול" "רופא" ו"פציינט". ללא אנליזה שכזו, לא ניתן לערוך הבחנה בין "מדיקליזציה" ופרקטיקה רפואית (-מדיקלית) לגיטימית. לפי סאס, מחלה אמיתית כוללת פגיעה/פצע (lesion) גופניים הניתנים לזיהוי אובייקטיבי, היכן שהפגיעה/פצע הינו הפרעה במבנה או תפקוד התאים, הרקמות ואיברי הגוף. בפרקטיקה רפואית לגיטימית מחלות מעין אילו מתגלות ומסווגות בידי חוקרי פתלוגיה, והן מאובחנות ומטופלות בידי רופאים, תמיד בהסכמת האדם המטופל. במדיקליזציה ישנה סטיה מסטנדרטים אלו, סטיה שבה "מחלות" נבנות ומודבקות על/לתוך "פציינטים" למטרת הצדקה של "טיפול" בידי "רופאים", עם או בלי הסכמה. משמעותה העמוקה של שיטה זו היא, לפחות, כפולה:
ראשית, מדיקליזציה מובילה לד-הומינזציה מוגברת (ראיית מישהו כפחות מאדם מוסרי) ואובדן חירות (שלילת אדם מזכויותיו) עבור יחידים במרווח רחב של הקשרים.
שנית, זהו כוח מוביל בעלייתה של ה"מדינה המטפלת" (therapeutic state): ככל שאינדיבידואלים, הציבור, הממשל, וקבוצות שונות של אינטרס יחודי מקדמים מדיקליזציה של יותר ויותר תחומים של חיים אישיים וחברתיים, היוקרה והכוח של המדע והרפואה מגוייסים למטרת לגיטמציה של פרקטיקות רפואיות בשירות אינטרסים כלכליים, פוליטיים, אידיאולוגיים וחברתיים של המדינה, ובכך מגבירים את סביבת ההשפעה שלה.
דוגמאות מספר יספיקו כדי להדגים 2 נקודות אבחנה אלו.
כפי שהדבר מוסבר ע"י רוב המסות בספר, הדוגמה הפרדיגמטית של מדיקליזציה, לפי סאס, היא השימוש בפסיכיאטריה ומקצועות בריאות נפש הקשורים אליה במינוחים כדוגמת "מחלה", "אבחנה", "טיפול", "פציינט" ומונחים אחרים שמיועדים למצבים, פרקטיקות ותפקידים רפואיים. אמנם מונחים אלו ניתנים לשימוש בהקשרים רפואיים אמיתיים, אך השימוש במונחים אלו -במקרה הטוב- הוא בצורה דימויית (-מטפורית) כשהם מיושמים על התנהגות מטרידה ובעיות חיים, כשאלו הופכות להיות הנושא של פרקטיקות פסיכיאטריות. הבסיס להנמקת טענה זו מנוסח כך: מחלה אמיתית כוללת פגיעה/פצע פיזי של הגוף, ומכאן שאף לא אחד מהמצבים הפסיכיאטריים יכול להיות מחלה. הנפש, וכל המצבים הנפשיים, הם או מחשבות או התנהגויות או נטיות אופי לחשוב ולהתנהג, אף לא אחת מכל אלו נכללת בקטגוריה של חומרי/חלקי הגוף, ומכאן שאף לא אחת מהן יכולה להיות מחלה. לייחס "מחלה" לנפש הוא לבצע "שגיאה של קטגוריה" או להיות מעורב במטפורה (כמו למשל בבדיחה "חולנית"), אולי לצורך שימוש רטורי או אסטרטגי. כדי לבסס טיעון זה סאס מעלה 2 נקודות נוספות:
1) דחייה של רדוקציוניזם מטריאלי נאיבי ודטרמיניזם (-כלומר, הנפש אינה ניתנת לרדוקציה או נתונה בצורה אחרת לשליטת המוח)
ו2) קביעה שהסטנדרטים שלפיהם גופות ונפשות נשפטים הם שונים (למשל בשעה שגופות הם חולים, נפשות יכולות להיות רק אי-רציונאליות או מרושעות). כדי לסכם את הנקודה, סאס משתמש באנלוגיה הבאה: מחלה גופנית היא ל"מחלת נפש" כטלויזיה מקולקלת לתכנית טלויזיה גרועה.
מסקנתו המפורסמת של סאס היא כי מחלת נפש הנה מיתוס מזיק, פסיכיאטריה אינה תחום התמחות רפואי הפועל בתום לב ופסיכיאטרים אינם מומחים רפואיים. הנזקים העמוקים הנגרמים כתוצאה של פרקטיקות אלו כוללים: ד-הומיזציה של יחידים בכך שהם אינם נתפסים כיוצרים של התנהגותם וכאחראים עליה (-כפי שמודגם למשל בתגובתה הראשונית הפנימית של הכנסיה הקתולית לכמרים שהתעללו מינית בילדים), אובדן חירות ע"י התערבויות בכפיה (-כפי שמודגם למשל באשפוז כפוי, טיפול כפוי, מניעת התאבדות), ערעור הצדק המשפטי והחברתי ע"י השפעה על הליכים משפטיים ומדיניות חברתית (-כפי שמודגם למשל ב'הגנת האי שפיות'), ויצירת תרבות נרחבת של פתלוגיזציה ושליטה, בתחומים בהם גישות אחרות נדרשות. בנוגע לסיווגים רפואיים באופן כללי, אך במיוחד סיווגים פסיכיאטריים, סאס מאשים כי מטרתם אינה לאבחן באופן אובייקטיבי מצבים שהם מחלות אלא לסווג אלו מצבים צריכים להיחשב כמחלות למטרת קביעת מדיניות חברתית בקשר ל"מהו טיפול מתאים לאילו מצבים, ומי משלם עבורם". סאס מקשר סיווגים שכאלו לרווח כספי ופוליטיזציה של הרפואה.
דוגמאות מהעבר ומההווה של מחלות נפש אשר הספר מנתח כוללות הומוסקסואליות, אוננות, היסטריה, דיכאון, סכיזופרניה, פדופיליה, סטיות מיניות, והתמכרות לסמים: בכל המקרים סאס מפקפק בפרשנויות רפואיות מכוונות-מחלה של ההתנהגות המשוייכת עם קטגוריות אלו. לו אכן היתה מחלת מוח המקושרת עם אחת מהן (-דבר שסאס קובע שהוא בלתי סביר ביותר) הרי שהן היו מחלות מוח, ולא מחלות נפש.
תפיסתו האלטרנטיבית של סאס לגבי אנשים המסווגים כ"חולי נפש" היא כדלהלן: היחיד הוא אדם מוסרי שהוא היוצר של התנהגותו/ה ומכאן שהוא/היא אחראי/ת לה. מאחר והחיים הם ביסודם טרגיים, כוללים רצון חופשי, נטילת אחריות, וחולשה אנושית, הרי שחלק מהאנשים הינם אומללים, כשלונות, נמצאים בקונפליקט עם אחרים, שקרנים, מניפולטיביים, אלימים, או פושעים או שיש להם הרגלים רעים, אך דבר מכל אלו אינו יכול להקרא בצורה הולמת "מחלה". כך למשל:
-בנוגע ליחידים המבטאים "רעיונות של הזיות" סאס טוען ש, במישור השווה לשחקנים ופושעים, אנשים אלו צריכים להיראות כפועלים/משחקים על "התשוקה להרוויח יתרון אקזיסטנציאלי יותר מאשר כלכלי" ו"אנו צריכים לראות התנהגות זו כסוג של "גניבת זהות אקזיסטנציאלית"...
-בקשר ל"היסטריה" סאס מתעקש ש"סימפטומים היסטריים" הם צורה של תקשורת שמשתמשים בה בהקשר של "משחק" וש"היסטריים משחקים מוגבלים וחולים, מחלתם אינה אמיתית אלא חיקוי של מחלה גופנית. באמצעות שפת הגוף היסטריים מתקשרים עם עצמם ואחרים, בייחוד אלו המוכנים -אולי אפילו משתוקקים לכך- לאמץ את התפקיד של הגנה ופיקוח עליהם".
-ולבסוף, בהעירו על נאשמת שטענה בבית משפט כי היא אינה אשמה בשל סיבת אי שפיות, כותב סאס שהנאשמת "סובלת מתוצאות של ניהול חיים בצורה רעה מאוד, טפשית מאוד. רעה מאוד. שמגיל ההתבגרות שלה, בשל סיבות שאיני יודע, היא פעלה בצורה רעה מאוד בכל מעשייה. היא היתה סטודנטית רעה. אין כל ראיה שהיא היתה בת/אחות, טובה במיוחד. היא היתה רעיה רעה. היא היתה אם רעה. היא היתה שכירה רעה, ככל שהיתה מועסקת. אז החלה לקחת סמים לא חוקיים, ואז הסלימה את התנהגותה לתקיפה לא חוקית, ולבסוף היא ביצעה רצח זה...החיים הם משימה. או שאת/ה מתמודד/ת איתם או שהם מחסלים אותך...אם אינך יודע/ת כיצד לבנות, את/ה תמיד יכול/ה להרוס. אלו הם אנשים אשר הורסים, אותנו עצמנו בחברה, בחברה שלנו, ואנשים נוספים".
אפשר לסכם ולומר כי מחלה אמיתית היא בגופך ומחלת נפש היא בתיקך. מחלת נפש תמיד משמשת ככלי נשק והיא כלי פוליטי פאר-אקסלנס.
בנוסף לפסיכיאטריה דן סאס במקרים אחרים של מגמות ופרקטיקות מדיקליזציוניות. במסה "פיתוי גורלי: פיקוח על סמים והתאבדות", מנסה סאס לשרטט סתירות חבויות בשיח האורתודוקסי על התאבדות, סמים, אוטונומיה, וזכויות בנוגע לחיים ולמוות. בשעה שאנו משייכים את "הזכות למות" עם "השובבנות שלנו בנוגע להתאבדות וכמיהתנו לכך שרופאים טובים יהרגו אותנו בדיוק ברגע המתאים ובדיוק בדרך המתאימה, אבל בצורה מהותית יותר... עם התכחשותנו לאוטונומיה הגופנית שלנו והאחריות המתלוות לכך", סאס טוען שהתאבדות היא זכות אדם בסיסית והיא טומנת בחובה זכות לגישה חופשית לסמים. הוא טוען כי זהו הפחד הכפול של מוות מייסר חסר משמעות ומתמשך ומצד שני של חיים בשוק חופשי של סמים שמערער את "האוטונומיה הפרמקולוגית" ושבכך מושקע כוח לא סביר הולם בפרקטיקות, סוכנים ומוסדות רפואיים.
ב"מילה לידתית שגרתית: ריטואל רפואי" טוען סאס שמילה לידתית שגרתית (RNC) היא פרקטיקה המדגימה כיצד תרבות בת זמננו נקנתה ע"י פרקטיקות של מדיקליזציה. לפי סאס, ה-RNC חסרת צידוק המבוסס על טענת בריאות (-למשל מניעת סרטן או זיהום), ומזווית אתית ורפואית היא זהה להטלת מום באיברי מין של נשים, ומכאן שהיא במהותה ריטואל דתי שמקבל לגיטימציה כפרקטיקה רפואית רק כדי לשרת אינטרסים אידיאולוגיים, פוליטיים ודתיים.
מאמרו "הריגה כטיפול: המקרה של טרי סייאבו (Terri Schiavo)" הוא מחקר המצביע על הצביעות הקשורה להמתת חסד, התאבדות הנעזרת-בידי-רופא, המדיקליזציה של מות וגסיסה, וגישה לסמים. סאס מציין ש"הדרמה של סייאבו היא קרב קלאסי של מילים: זה השולט באוצר המילים שולט בויכוח ובטוח בנצחונו" והוא מפרט כיצד שפת האתיקה (-למשל "זכויות", "אדם", "אוטונומיה") ורפואה (-למשל "קומה" "מצב צמחי קבוע", "נזק מוחי בלתי הפיך", "פציינט", "רופא", "טיפול", "התאבדות הנעזרת-בידי-רופא") מעצבת את התקדמות המקרה, אשר לפי ראייתו התנהל בצורה גרועה ע"י כל הצדדים המעורבים: הבעל, ההורים, המדיה, האתיקה הרפואית, קבוצות דתיות, רופאים, בתי המשפט, והמדינה. סאס מסכם את מאמרו בכך ש"טרי סייאבו נהרגה...משום שאיש – לא בעל, לא הוריה, לא פילנטרופיסט כלשהו, לא משלם המיסים האמריקני – היה מוכן לשלם כדי להשאירה בחיים...אם אנו מאמינים שהוצאה להורג של אנשים חפים מפשע היא פסולה, הרי שמקרה סייאבו אינו מהווה כל בעיה אתית. הוא מציג בעיות כלכליות, פוליטיות וחברתיות". ומוסר ההשכל העמוק אמור להיות שפרקטיקות והליכים הקשורים למוות, גסיסה, ותלות, דברים שקודם לכן היוו בעיה עבור המשפחה והכנסייה, כעת נהפכו בעיות של המדינה ובצורה גוברת והולכת מנוסחות במינוחים רפואיים (למשל "התאבדות-בסיוע-רופא"). אך, שוב, מדיקליזציה שכזו באה עם תג מחיר: "בקצרה, ההגדרה המשפטית של התאבדות בסיוע רופא (PAS) כפרוצדורה שרק רופא יכול לבצע מרחיבה את המדיקליזציה של חיי היומיום, מרחיבה את השליטה הרפואית על התנהלותנו האישית, בייחוד בסוף החיים, ומפחיתה מאוטנומיית הפציינט".
המאמר "פרמקראטיה (Pharmacracy): הדספוטיזם החדש", מתמקד בנושאים הקשורים לפרקטיקות הנסמכות על אידיאולוגיה של מדיקליזציה והשימוש בכוח בידי רופאים המשמשים –באופן מפורש או בעקיפין, מרצון או שלא מרצון– כסוכני המדינה. במיוחד טוען סאס שלמרות שחלק מאמצעי בריאות ציבור בכפייה יכולים להיות כלי פיקוח מוצדקים של המדינה (-למשל הסגר במהלך מגיפה), הרי שהצדקה מעין זו אינה מעניקה לגיטימיות להרחבת תפקיד המדינה במקרים של בריאות הפרט. כשם שחשוב לשמור על הפרדה בין הדת והמדינה כך, לדברי סאס, חשוב לשמור על הפרדה בין רפואה ומנגנון הכפיה של המדינה: הפרדה מעין זו "נחוצה להגנת זכויותינו המסורתיות לחיים, חירות ורכוש" (-סאס כותב על אמריקנים...). וכך, "התשובה לשאלה האם לאדם יש זכות למחלה –פיזית או נפשית– מתמצת בשאלה האם האדם נתפס כאדם פרטי או רכוש ציבורי: לראשון אין כל מחויבות לקהילה להיות או להישאר בריא, לשני יש מחויבות שכזו. במצב בו טיפול רפואי מסופק בידי המדינה, רופאים וחולים גם יחד מפסיקים להיות אנשים פרטיים ומוותרים על "זכויותיהם" כנגד האינטרסים של המדינה המנוגדים לשלהם".
האבחנה של סאס לגבי הסיבה לנהיה של אמריקנים לעבר פרמקרטיה והמדינה המטפלת היא ש"אמריקנים רוצים מטפל-מנהל (therapist-in-chief) שהוא גם רופא וגם כומר, מעין אוטוריטה שתגן עליהם מהצורך לקחת אחריות לא רק על בריאותם-הם אלא גם על התנהגותם הגורמת להם לחלות, מילולית או דימויית. הפוליטיקאים, בהתחנפותם לתשוקה זו, מבטיחים לאנשים שיש להם "זכות לבריאות" וכי מחלותיהם הם "מחלות ללא-אשמה", מבטיחים להם את "מגילת זכויות החולה" ואמריקה "חופשית מסרטן" ו"חופשית מסמים", ומטמטמים אותם במבול לא נדלה הן של סמים משני תודעה הנרשמים בידי רופא והן של תעמולה משתקת מחשבה של אנטי-מחלה ואנטי-סמים – כאילו שאכן יש מישהו שהוא פרו-מחלה או שימוש לרעה בסמים". אבל, מזהיר סאס, בשעה שאנשים ממהרים לאמץ את המדינה המטפלת, "בזמן שהם יגלו שבסיס המדינה המטפלת היא דיקטטורה ולא טיפול, יהיה זה מאוחר מדי".
סאס מספק פרספקטיבה ביקורתית המדגימה את צורות הניתוח (-חשיפת האידיאולוגיות המשפיעות והאינטרסים המושקעים, זיהוי היקשים שגויים) שיש להתמיד בהן אם אנו מבקשים להבין את הפרקטיקות והמוסדות הפסיכיאטריים/רפואיים של ימינו. סאס משרטט פרספקטיבה המבהירה את השורשים ההיסטוריים ומכאן גם את ההמשכיות של פרקטיקות בנות זמננו (כלומר, העולם אינו חייב להיות כפי שהוא והבנתנו כיצד הוא נהיה מה שהוא היא חיונית להתקדמות). וחשוב מכל סאס מספק הבהרה על טיבם של הפרקטיקות המדיקליזציוניות וכיצד הן פועלות לעיצוב תודעה, פרקטיקה, ומוסדות.
חגי אביאל
פורסם ב'כפיה' מס. 11, עיתון עמותה ישראלית למאבק בתקיפה פסיכיאטרית (ע"ר), יוני (07)
|
|
|
| +- הוסף תגובה חדשה | | תגובות:
| | לא נמצאו תגובות |
|
|
|
