קביעתה של דר. רנטה באואר מהאוניברסיטה החופשית ברלין, בדברי ההקדמה לטריבונל פוקו, כי "הכוח להגדיר הוא הכוח להגביל" מבוססת על הביקורת של משטר הטרור הפסיכיאטרי. הפסיכיאטריה מתאפיינת כידוע בכך שעצם הגדרת המחלה יוצרת יש מאין את מצב המחלה כאשר התנהגותו של הכלוא הפסיכיאטרי מתפרשת באופן מגמתי כחלק מהמחלה ומתוך כך ניתן הצידוק לכפיית הטיפול. בניגוד לכל תחום חיים אחר מאפשרת החברה לפסיכיאטרים לשמור לעצמם את זכות ההגדרה למעשיהם: יוצא שפעולות שלו היו מבוצעות בידי כל אדם אחר היו נחשבות כפשע ועבירה הרי בשעה שהן מבוצעות ע"י פסיכיאטרים הן מוסוות מאחורי גושפנקא מעין רפואית התורמת להפיכתן למקובלות חברתית. כך יכולים הפסיכיאטרים לקבוע שפגיעה בזכויות האדם היא דרך של טיפול תוך הפרת כל חוק שנועד להבטיח את שמירת עקרון כבוד האדם וחירותו. כך מתעלם הציבור בישראל מסבל קורבנות הפסיכיאטריה.
דוגמאות לשיטה פסיכיאטרית זו יש למכביר:
-בשעה שאנשי השב"כ מחברים אלקטרודות לאברי המין של ערבי כלוא ומחשמלים אותו תטען הפסיכיאטרית רוחמה מרטון , יו"ר רל"א (רופאים ישראלים פלסטינים לזכויות אדם) שמדובר בעינוי, אך בשעה שהקולגות של הפסיכיאטרית מרטון מחברים אלקטרודות למוחו של יהודי כלוא ומחשמלים אותו תטען מרטון שמדובר ב"טיפול".
-בעת משפט תקיפה מינית נבחנים כל פרטי הבעת התנגדות של המתלונן כהצדקה לקביעת התקיפה כעבירה, אך בשעה שמדובר בקורבן תקיפה פסיכיאטרית הרי שעצם התנגדותו לכליאה ולעינויים היא העילה וההצדקה, לעיתים היחידה, לכליאתו.
-המדינה משקיעה הון וכוח אדם במלחמה ב'סמים' הנצרכים ע"י ציבור שבחר בכך מרצונו החופשי, בנימוק שסמים מזיקים לבריאות, אך סמים פסיכיאטריים הגורמים בוודאות נזק גופני ונפשי בלתי הפיך נכפים באמצעי כפייה ברוטאליים על ציבור המסרב לקחתם באופן חד משמעי, משום הגדרתם כ'תרופות'.
-חברי כנסת רבים הנאבקים בגלוי ובעקביות נגד המתואר בפיהם כ'כפייה דתית' אינם מהססים, לעומת זאת, להפקיר לחלוטין את הציבור ל'כפייה חילונית' בדמות הטרור הפסיכיאטרי.
-החוק בישראל מתיר לכל אישה, בשם 'זכות האדם על גופו' להרוג בקור רוח את עוברה, אך ישלול מאותה אישה את זכותה להיחשב כ'אדם' מרגע שתעבור את ספו של מוסד פסיכיאטרי ותוגדר כ'חולת נפש'. וכחולת נפש ימנע החוק מאותה אישה מלהתנגד לחילול גופה ע"י פעולות פולשניות ואלימות כזריקה, עינוי בחשמל, אינפוזיה קשירה ומי יודע מה עוד.
מצב זה יוצר מעגל קסמים שהכלוא הפסיכיאטרי מתקשה להחלץ ממנו. אם נבין שהגדרת המחלה והסמכות לתת טיפול בה הם שני מונחים הקשורים ביחד קשר הדוק והופכים לתהליך אחד, נגיע למסקנה כי רק ברגע שבו תישלל האפשרות להגדרת המחלה ע"י הפסיכיאטרים ממילא גם תילקח מהממסד הסמכות לטיפול כפוי במי שהוגדר כ'חסר תובנה' ומעמדם יושווה למעמד של מטפלים בכל תחום בריאות אחר שבו דרושה הסכמת המטופל לטיפול. ח.א.
