בפורים אשתקד הוכתרה אסתר למלכת המטופלים שלי. בבוקר סתווי וסתמי נשלחה אלי במונית היישר מ'אתגר' התיכון הכי יוקרתי בעיר. כמה כדורי אקסטזי שנמצאו ברשותה והידרדרות חדה בהתנהגותה גלגלו מערכת לאקסטזה שלמה. בתמורה לאי הסגרתה למשטרה התחייבה לפנות לטיפול פסיכולוגי וכך, לאחר התראת חירום קצרה, התדפקה על דלתי. כשהיא עטופה בסמרטוטים כאסופית שמחפשת בית הציגה את עצמה: אני אסתר, כמו שבטח שמעת, אז אני בת ארבע עשרה, מסוממת, דו מינית, ובאתי לחתום אצלך כרטיס טיפול כדי שלא אצטרך לעשות זאת באיזה מוסד למשוגעים או מסוממים.
זאת אומרת, אמרתי בשלווה, שאת רוצה שאשמש לך חותמת גומי עבור הממסד. מדויק! השיבה, כמו שאני מכירה פסיכולוגים את תשמרי על התחת שלך, כמו כולם. אז אני אשלם לך, את תכתבי שביקרתי אצלך ונגמור עניין. מבלי להמתין לתגובה הציתה סגריה והרכיבה את אוזניות הווקמן על ראשה.
העניין רק מתחיל, הרהרתי לעצמי. מרגע זה ואילך תעשה אסתר כל מאמץ לבדוק אותי. עיניה החומות והנבונות הציצו מבעד לרעמת שיער ירוקה וענני ג'וינט. משהו במבט הגאה והמשווע לעזרה ריתק אותי. חשתי את כל גופי מתגייס להלחם עבורה. חיפשתי דרך לגבור על  backstreet boys  כדי להגיע אליה.
הערה אנליטית מעופשת ואני עוד פסיכולוגית מטופשת. כמעט בצעקה הערתי: את יודעת, אני בגילך לא ידעתי איך מזדיינים עם בחורים, אז אני מתה מסקרנות לדעת איך את מעזה לומר לי שאת דו מינית. אז את מנסה להיות סחבקית שלי? לגלגה אסתר, חבל על הזמן, תנסי להיות קצת יותר אינטליגנטית. פשוט תני לי אישור ואני הולכת, תקבלי אותו רק אחרי חמישים דקות ללא אוזניות השבתי.לכי תזדייני, סיננה מבעד לשיניה, כשהיא שמה את התרמיל על כתפה. תודה רבה, השבתי לתדהמתה. לצערי בגלל מטופלי כמוך שאני דואגת לה אני לא תמיד מגיעה לזה. התרמיל נשמט מכתפיה, החפצים התפזרו בחדר וסקרנותה גברה: את בטוחה שאת פסיכולוגית? הנה התעודות הצבעתי על הקיר באופן עניני. בכל הנוגע לשתינו, לפי שעה, אני גם השוטרת שלך, וכדאי שיהיה ברור מלכתחילה: באהבה כמו באהבה אבל במלחמה כמו במלחמה. פחדים! ממש פחדים גיחכה. אפשר לקבל פירוט על תנאי השבי? אני מקווה שמותר לשיר שאלה ופתחה בזמזום קולני. ניפגש שלוש פעמי בשבוע באופן קבוע, זמננו תם, על כל השאר נדבר בפגישה הבאה. לא תהיה עוד אחת אמרה, והשאירה את השקית עם הכסף על הרצפה.
חמש שעות לאחר שיצאה ממני נתפסה בשעת גניבה על ידי קצין הביטחון של קניון 'מוצא'. כמה דיסקים, שמבטיחים שמונה עד עשרה קופסאות גפרורים של גראס, תלוי איך מערבבים. מתחנת המשטרה התקשרה והתחננה שאבוא לשחרר אותה בערבות מבלי לספר להוריה. על גופתי המתה סימן בעלי השבע מתעלולי וממעללי מטופלי, והאזין לתשובתי בדריכות. לא כל יום פורים, הרהרתי והרמתי טלפון להוריה. ממן הסתם לא כך דמיינו את המפגש הראשון בינינו. אסתר שהייתה ביתם היחידה, המלכה, שנולדה לאחר שנים רבות של טיפולי פוריות, הייתה עד למשבר מקור בלתי נדלה לגאווה. במבטא רוסי כבד הסביר לי אביה כי מבחינתו היא יכולה להישאר במעצר. אולי זה מה שילמד אותה לקח, הוסיף ואמר ספק לעצמו ספק אלי. בקריצת עין שנועדה להרגיע את בעלי הקשחתי את קולי והסברתי שבין כך ובין כך אדאג לשחרורה. בעצם טלפנתי כדי להציע לו לתת לביתו צ'אנס נוסף. ויכוח קולני בינו לבין אשתו הסתיים בניצחון זמני ותיאום פגישה דחופה בינינו. ה"מה יגידו" המורים והשכנים, זו תמיד נוסחת קסם השמורה להורים  אשכנזים, אותה נוסחה דוחפת ביחס ישר את ילדיהם למצות את הבדיקה עד תום.
למחרת פגשתי זוג הורים בשנות החמישים לחייהם. עולים חדשים מרוסיה, שמושגים פסיכולוגים זרים להם לחלוטין. בעברית עילגת תיארו כיצד התקשתה ביתם לעמוד בדרישות של 'אתגר'. אחר כך התחילו המסיבות במועדונים, אותן מסיבות ש"לכולם מרשים ללכת", ואחר כך הייתה חוזרת שתויה ועיניה אדומות. בטלפון ביקשו אותה כל מיני טיפוסים מפוקפקים. כל מאמצי ההורים להניאה הקצינו את התנהגותה. בזמן האחרון היא עובדת ב'מגביות'. 'מגביות' איננה עבודה מטעם הסוכנות היהודית. זהו סלנג מקומי לקיבוץ נדבות תל אביבי. לפני כשבועיים, כשפנו הוריה למשטרה, עזבה אסתר את הבית ועברה להתגורר בבית השאנטי, בית מחסה לנוער. "אז צלצלתי לחבר שלי, רופא מרוסיה, שהסביר לי שיש לה מצב, מה שקוראים: פסיכוזה", סיכם האב בהשלמה. "והיא צריכה לקבל תרופות". האם מטופחת ומתייפחת בשמלה פרחונית, נראתה חביבה וחסרת חוט שדרה. לרגע לא פסקה מלנסות למחות את דמעותיה במטפחת מעומלנת. יבבותיה התפתחו למריבה, כשניסיתי לברר מדוע החלה ההידרדרות. חילופי האשמות הדדים הסתיימו באחוות מתגוננים מאחורי נחמה מדעית והצהרה דעתנית ביחס לדטרמיניזם גנטי ביולוגי. גילי הצעיר יחסית ומקצועי, שאינו מתיר לי לחלק תרופות, היו לי לרועץ. בנימה מתנצלת ביקשו את עזרתי לשכנע את אסתר להיבדק אצל בוריס, פסיכיאטר מומחה. זה לא שאת לא בסדר, או שאנחנו לא סומכים עלייך, נצצו שני הזבה בחביבות, פשוט חשבנו שבגלל את מוצאת חן בעיניה, תוכלי להגיד לה היא צריכה לבוא לבדיקה. רופא אמר, שאם לא יעזור יבוא הביתה, אבל מורה אמרה, שלא טוב בכוח, אז בשביל זה אנחנו פה. קצת קשה להיות משרתם של ארבעה אדונים הרהרתי. המשרתת צריכה להישאר נאמנה למלכה, ובינתיים אנסה להרוויח זמן. כפסיכולוגית קלינית ידעתי היטב, שלאסתר סיכויים קלושים לעבור בדיקה פסיכיאטרית בלי שחירותה תפגע. למרות סימפטומים פסיכוטיים סימנתי לעצמי איים של שפיות שכדאי לחתור אליהם. ראו, הסברתי באיטיות, התכנית שלכם הגיונית, אבל צריך לפעול בזהירות. בוריס הוא באמת רופא טוב. הוא רופא מפורסם. הוא האחראי על כל הרופאים הפסיכיאטריים, אבל בגלל זה הוא לוקח הרבה כסף, וגם יש לו מעט זמן. אם אסתר תצטרך טיפול ממושך, עדיף למצוא רופא פנוי יותר, ושיעלה לכם פחות כסף. התייעצות קצרה ומהירה ברוסית, והכדור שוב אצלי. תנו לי לפחות כמה פגישות כדי למצוא לה משהו מתאים. שלוש, לא יותר, אמר האב וזקף שלוש אצבעות. בשבילי שתהיה בבית חולים או בפנימייה, ברוסיה כבר מזמן היו עושים ככה, רק כאן זה דמוקרטיה. זה לא דמוקרטיה, זה אנרכיה. תסתכלי מה קורה בתור לאוטובוס או בבנק. בנקודה הזו הזדהיתי איתם, אלא שלפי ההיגיון שלהם ממומלץ בנקודות חיכוך פשוט לסמם את האנשים ויש שותפים רבים לפנטזיות הללו בימי שרב לוהטים. הזמן קצר והמלאכה מרובה ציינתי לעצמי ורשמתי בלוח שלוש פגישות של חסד. לנסות להעביר להם קורס מזורז על הכלה, העברה, ציפיות ואכזבות, זו מחשבה חסרת ביקורת מציאות כשלעצמה. הפוך על הפוך, החלטתי להעביר לאסתר קורס מזורז בפסיכיאטריה.
למחרת היא הופיעה עם שיער צבוע בסגול ועפרון עיניים שחור משוח על שפתותיה. חצאית סמלית הסתירה בקושי רב את ישבנה, הבליטה זוג רגליים חטובות ונעלי פלטפורמה מוכספות ומטונפות. את הלילה בילתה בשק שינה על מפתן אחד הבתים. למרות זאת, חשבתי לעצמי בסיפוק, לא אחרה לפגישה. בדיבור מהיר ורעשני, שריסק מילים לרסיסים, ציירה תחושות ומראות במחוזות הדמדומים, שבין חוויות והזיות. בקיצור, חתמה אסתר את חוויותיה "היה היום בבית הספר ממש יום כיף". בתמימות של קשישה בורגנית בת 40 שאלתי: איפה הייתם? נו באמת,השיבה, את חיה במאה הקודמת? לידיעתך, זה פירוש המילה כיף, אמרה ושלפה סיגריה משוחזרת וצנצנת דבק הרקולס. איזה כיף את מעדיפה? שאלה, כשחיוך אווילי על פניה. לעזאזל, שלוש פגישות של מרוץ נגד הממסד נותרו לי. היא חייבת לתפוס את זה. הידקתי את מכסה הדבק בחוזקה, מתאמצת לשלוט ברוחי כדי לברור מילים בזהירות. לשתף אותה בתכנית החומש של הוריה עלול לגרום נזק בלתי הפיך במערכת היחסים ביניהם. זוהי ההזדמנות, אמרתי בלבי, לשחזר את המשחק החביב עלי מתקופת ילדותי, 'משחק בשוטרים וגנבים'.
הקשיבי רגע! הודעתי בקצרה ובקשיחות, די נגמרו המשחקים! הבוקר טלפנה אלי פארה ממפלג הנוער, כדי שאודיע לך, שבעקבות המעצר את נדרשת לעבור בדיקה פסיכיאטרית בתוך חודש. מאיפה פארה יודעת עלייך? הקשתה, סביר להניח שבבית הספר מסרו לה, עניתי בלי להניד עפעף. "סבבה, נלך לפגישה, נקווה שהפסיכיאטר שווה דפיקה" השיבה בנון שלנטיות. "אם את רוצה לסיים את חייך בבית משוגעים את בכיוון הנכון! בעסק הזה דופק מי שדופק אחרון, וכשתהיי שם, במקסימום שאוכל לעשות עבורך זה להביא דבק לעבודות יד מטופשות או קרם ידיים כדי לרכך קשירות מכאיבות".
שתיקה...בדמיוני ראיתי את סערת רגשותיה, צבע שיערה ורגשותיה מיתרגמים להוראת אשפוז מטעם בוריס ושות'. מילים אקדמיות כמו: הנ"ל סובלת מבוחן מציאות לקוי, פעילות יתר, חוסר תובנה למצבה,, מחשבות יחס כלפי סביבתה, התנהגות אנטי סוציאלית, ההתרשמות שמדובר במצב פסיכוטי סוער... משהו מדברי, התפללתי, חלחל פנימה. הברק האינטליגנטי בעיניה הבהב שוב, ובפשטות שאלה: אז מה אני צריכה לעשות שם? אני כבר אסביר לך ורציתי לחבק אותה. אילו ניתן למשש את לוחות הברית הטיפולית שלנו, הייתי מלטפת אותם בזהירות, כדי שלא יישברו. בשלוש הפגישות הבאות למדה אסתר קורס מזורז בפסיכיאטריה, כישרונותיה הטבעיים סייעו לה לעבור מכשול זה בשלום. ליתר בטחון הקדמתי והבעתי חוות דעתי בפני הפסיכיאטרית הבודקת. מטבעם של רופאים אלו להישען על חוות דעת מקצועית של המטפל, נוהג עלוב זה סייע בידי בעת כתיבת הדו"ח. מילים יכולות גם להפוך מצב פסיכוטי למשבר חולף של גיל ההתבגרות.
אסתר הגיעה מלובשת ומסורקת כדבעי, את משפטי התובנה ששיננה דקלמה היטב בעל פה, הביעה חרטה וצייתנות החביבים כל כך ונהנתה מן הדרור מן הספק. בחוות הדעת נכתב: "מדובר בהפרעת אישיות עם קווים אנטי סוציאלים, לפי התרשמותי אין שום סימן להפרעה פסיכוטית". חוגגת את תעודת השפיות שלה ניגשה אסתר למנהלת מפלג הנוער להגיש לה את המסמך המבוקש. פארה, שוטרת מנוסה בכגון אלו, טלפנה אלי בזריזות. השתדלתי בזריזות להפוך בעיה להזדמנות. ביקשתי ממנה ליידע את אסתר, כי האישור אינו מגן עליה בפני חשד לשימוש בסמים, ומהיום והלאה תהיה נתונה למעקבים משטרתיים בעניין זה. וכמובן, הוספתי, שאני מתכוונת לוותר על רישום כלשהו בעניין זה. "תגידי, את חושבת שהתגייסתי למשטרה כי חשבתי שאני יאנוש קורצ'אק"?. "באמת, למרות היכרותנו הממושכת, לא עמדתי על מניעייך, אבל אני בטוחה שבמותו ציווה לנו את דרכו", "את לא מתבלבלת אף פעם", השיבה בטון ספק כועס ספק משועשע. דקה אחר כך שולחה אסתר לביתה תחת אזהרה שהיא נתונה למעקבים ולזימון בלתי צפוי לבדיקות שתן. ידעתי היטב שמעבר לכך לא תהיה מוכנה פארה לסכן את עצמה ומעמדה ושמחתי על התערבות בלתי צפויה זו. פרופ' הנס קרייטלר המנוח, מורי ורבי, אמר פעם שאין כזה דבר דחף שאינו בר כיבוש, כי אם הבן אדם יהיה ביער ויגיח מולו נמר או דב הוא ידע מצוין לכבוש את ייצרו. מצוידת בידע זה שלחתי לביתה זימונים מפוברקים לבדיקות שתן, שאת תוצאותיהם היתה אמורה למסור לי ונעזרתי בחבריה הטובים מבלי להסגירם כבמידע משטרתי. ההורים הרוסים וההרוסים שיתפו פעולה מתוך ייאוש שאין להם מה להפסיד, הקולגות המתחסדות צקצקו שמדובר בהפרה בוטה של כל כללי האתיקה, אבל אסתר נגמלה והתאוששה מיום ליום.
באביב החלה לבקר בבית ספר חדש, לאחר שהבטחנו למנהלת כתבה מפרגנת בעיתון, אם תצליח לאלף את אסתר הסוררת. אין כל צורך בכך, אמרה, לאחר שביררה בדייקנות אצת אמינות הקשרים שלנו עם העיתונות. לאחר פגישה מתקתקת עד כדי בחילה, נסעה אסתר לפסטיבל ערד, ואחר כך עוד כמה ימי פסטיבל שינה ברחובות והשקה שוב עד כמה תחסר לאותה מנהלת. ביקשתי מרופא המשפחה אישור מחלה, והפעם חשתי כי הגדישה את הסאה. מחויכת ושבעת רצון מסדרת המבדקים החדשה, התרווחה בכורסא ונדרכה מול הבוז שרשפו עיני. אולי, אמרתי ברעד קל אולי בסופו של דבר, כולם צודקים ורק אני טועה. באיזה עניין? בעניין, שאולי את באמת בסך הכל חתיכת מסוממת ומזדיינת, ואין מאחורי זה אותה ילדה אבודה ואהובה, שאני מחפשת. דמעותיה שטפו את פניה והתערבבו בצבעי האיפור הזול, שבעזרתם ניסתה להסתיר את פניה. היא הצטנפה כמו חתולת גשם על יד תנור חימום. אל תהיי קיפוד כל הזמן, תני הזדמנות לחבק אותך, המשכתי. מאמציה להפסיק את הבכי הפכו את היבבות לנהמות של חיה פצועה. לא נשארה לי אף תמונה באלבום. את כולן מחקתי בטוש שחור מרוב שאני שונאת את עצמי...אני מפחדת...אני מפחדת להיות לבד...את לא לבד, אמרתי חרישית, ומבטינו הצטלבו בחיבוק חזק.
בחודשים הקרובים הפכה אסתר מברווזון מכוער לברבור מפואר, הבוחן בסקרנות את דמותו החדשה במימי הנהר. בתמונות, שהושחתו היו זוג הורים על חוף ים בבדי עבודה וילדה בתחתונים מנוקדים מנסה לבנות ארמונות מחול. קבוצת ילדים צוהלת בפעוטון, וילדה שמנסה לעשות תנועות, כאילו היא מבינה את השפה והמנגינה. עוגת יום הולדת ענקית, אבא ואמא שביתם בת החמש, היא כל עולמם, וילדה, שנולדה להמתיק את בדידותם. בעמוד האחרון צדה עיני תמונה גדולה יחסית, כזו שבאים לצלם בבית הספר צלמים ממולחים. אסתר בכיתה ג' במסיבת פורים. אמא שלה שכרה מסלון כלות שמלת שושבינה, וכתר זהב מבריק לראשה. אסתר בתחפושת מהודרת זו הפכה למטרה נלעגת בעיני הרקדניות והפיות של הכיתה. את העלבון בלעה עם הדמעות בחדר השירותים. הביתה הגיעה מחייכת עם התמונה, שהסבה נחת להוריה. תמיד הייתי מלכה נאנחה, מלכה יפה ועצובה. ויום אחד נקעה נפשה מן המלוכה שהצריכה כל כך הרבה צייתנות, אחריות ונחמדות. בהתחלה היו אלו ויכוחים רגילים של באיזו שעה לחזור? וללכת בלי שרוכי נעליים. ההססנות של הוריה שחששו להתמודד איתה הגבירו את מרדנותה. כשחזרה עם סימני מציצה על צווארה קראו לה זונה. מלכה שהופכת לזונה, אין לה כבר מה לאבד. אסתר חזרה ובדקה אם גם משרתת מופקרת יכולה להיות נסיכה נאהבת אצל הוריה. אבל בחיים מחבקים את מי שמחבק אותך, ומי שבועט נבעט. תקופה ארוכה בדקה אסתר למי אכפת, כשהיא לא מכינה את שיעוריה, כשהיא "מבריזה" משיעורים, כשאיננה מגיעה לפגישות בינינו. והיה צורך להתאים את המינון למציאות הפנימית. היועצת והמחנכת התעייפו מהוראותיי, רצפטים לאכפתיות חביבים על מערכת החינוך גם כן עד מינון מסוים. ההערכה על ההתמודדות שלה פנתה מקום למערכת צפיות ודרישות וללא הנחות ואנחות. אסתר חשה, שמלכותה שוב נגזלת ממנה.
בפורים, בפגישתנו הקבועה נכנסה אסתר לחדר ובמתיקות ערמומית שאלה: תגידי, נכון שאני יותר נחמדה מהחנון עם העיגולדים, שמגיע בשעה שמונה, והפרחה של שעה תשע?ידעתי שעוד נספיק לדבר על קנאה ותחרות, על היותה בת יחידה בחיים, ורצונה להיות גם כן בטיפול, עוד נספיק. הבטתי מעבר לחלון ברחוב בתהלוכת הילדים החגיגית. אולי גם שם צועדת בסך ילדה שצריכה להתחפש וללכת בשורה כדי לשרוד. נו, מה את אומרת? קטעה אסתר את הרהורי. אני אומרת שאסור לפסיכולוגים לספר על העדפות, כאלו או אחרות, אבל האמת שאת המלכה, מלכת המטופלים שלי. אני רוצה שתכתבי עלי מגילה כמו שיש לאסתר המלכה, ביקשה וכתבנו את סיפור המגילה הפרטית שלה. הלא הבטחנו למנהלת.

פורסם ב'כפיה' מס. 4, עיתון עמותה ישראלית למאבק בתקיפה פסיכיאטרית (ע"ר) נובמבר 98