כלים נערמים בכיור?
הפמיניזם, תנועת זכויות אדם או מקדם זכויות קבוצת מיעוט מיני בלבד? הרהורים דרך הפריזמה של ביקורת הפסיכיאטריה

נורית קוץ

האם הפמיניזם איבד את תוקפו המוסרי לדבר בשם זכויות אדם והפך מתנועת מאבק אידיאולוגי שנתנה השראה וחזון לדמיון החברתי של כל הקבוצות הנתונות תחת דיכוי, למאבק לקידום קבוצה המבוססת על הביולוגיה?

ההיסטוריה המקובלת נוהגת לראות את הפמיניזם כתנועה שהחלה כשעל דגלה התנוססה המילה "שוויון" ואשר מטרתה המרכזית היתה קידום מעמדן של הנשים אל המיקום החברתי ­ פוליטי­ כלכלי, שהיה שמור עד אז (ובאופן פחות עד היום) לגברים. בהמשך התעוררה מתוך הפמיניזם קבוצת ­ נגד, שטענה שהפרוייקט הפמיניסטי צריך להיות דווקא פרוייקט של שוני, שהרי נשים שונות מגברים. הדרישה הפמיניסטית הקלאסית להשוואת התנאים של נשים לגברים, גרסה אותה קבוצה, מקבלת, למעשה, את עליונות עולם הערכים הגברי. על מנת ליצור אלטרנטיבה אמיתית, על נשים להלחם על מקומן לא כשוות לגברים אלא דווקא מתוך שונותן מן הגברים. עליהן לקדם למרכז הבמה הציבורית ­ פוליטית ­ תרבותית את עולם הערכים ועולם המושגים הייחודי לנשיות. והדברים ידועים...
אין הכוונה לדון כאן בקלישאה האומרת כי מחלות נפש הן המצאה פסיכיאטרית ­ גברית לדיכוי ורדיפת נשים (הטענה העיקרית, למשל, בספרה של Wirth-Cauchon 'נשים והפרעת אישיות גבולית' משנת 2001, היא ש"מחלה" פסיכיאטרית זו היא קטגוריה ייחודית לציבור "הנשי", בדומה לניתוחה של סוזאן בורדו את 'אנורקסיה נברוזה' כ"התגבשות של תרבות" בספרה 'משקל בלתי נסבל', והיא טוענת ש­'BPD' ממלאת בפסיכיאטריה כיום תפקיד דומה לזה של 'היסטריה' בסוף המאה ה-19), אלא לבחון את מעמדן של 2 נקודות יסוד בפמיניזם: הזכות להפלה ואונס/עונש ביחס לזכויות אדם כפי שחודדו ע"י כלי בקורת פסיכיאטריית הכפייה.
ה'זכות להפלה'
השאלה לגבי הפלה היא "כיצד ניתן לאכוף איסור על הפלה מסיבה פרטנית מבלי לשלול מאישה את זכותה על גופה." הפלה היא דילמה קשה ביותר וזה מעציב, אם להשתמש בביטוי של פאזוליני, שאמנציפציה (או התנועה לשחרור האשה) הפכה עניין זה לנושא העיקרי באג'נדה שלהם, מאחר וזה מחייב, ברגע שאת מכירה בעובר כיצור אנוש, את הריסתו, חורבנו. כך שאמנציפציה במקרה זה מתקבלת כשיפור מצב יצור אנוש אחד על חשבון האחר החלש יותר, וזאת במקום להלחם במדכא (הזכרי). הנימוק הוא די פשוט להבנה: ברגע שאת מכירה ב"עובר" בלבד כחלק מגוף האשה מיידית מתקיימת 'זכות האדם על גופו' והסרת העובר זהה להסכמת האשה לניתוח להרחקת חלק נגוע בסרטן מגופה. מרגע שאת מכירה בעובר כמשהו שלא "רק" ו"בלבד" חלק מגוף האשה, מתחיל הדיון. לדעתי ישנם קווים שונים של טיעון. הטיעון הקונבנציונאלי אומר כי אנו מכירים בעובר כמי שנמצא בתהליך של להיות יצור אנוש אך התלוי לחלוטין באם כשהוא בתוך האם, כך שמצב זה מעניק לאם אוטומטית את הכוח האינהרנטי להחליט בכל מה שיקרה לעובר, וכל חוק (­הנשלט בידי הזכר) רק ינסה להעניש הפלה של האם במקום להשאיר את המעשה לשיפוטה המוסרי של האם ול (­אולי) רגשותיה השליליים ביחס להפלה. טיעון זה נתמך בעובדה שבעזרת תמיכה לאם לאחר הלידה וכו' זה יותר "אפקטיבי" (אם בוחנים את ההפחתה במספר ההפלות) לא להעניש הפלה, במקום להעניש ובכך לדחוף את ההפלה ל"פינות האפלות" של ביצוע פשע. אך הנקודה היא בכל מקרה: זו דילמה, סיטואציה טרגית, אך אם מבצעים הפלה זה בשל המצב והשיפוט של האם ללא התחשבות כיצד העובר (או הילד) כשלעצמו מוגדר ספציפית. זו החלטה כנגד כל ילד ללא קשר למה הילד יהיה ו/או ייראה. הפלה כזו היא חלק מהטרגדיה של הקיום האנושי, שאיננו חיים יותר בגן העדן, אי השלמות של הבריאה וכו'. הסיטואציה משתנה כאשר ההחלטה על ההפלה מבוססת על פרוגנוזה רפואית של הילד כמי שמוגדר מוגבל, חולה, "דפקטיבי ­ ביולוגית". כאן העובר הופך להיות "מחלה" ולכן הוא מוסר מגוף האשה. זה אינו "טיפול" במחלה באופן השגור בו האדם חולה. כאן העובר הוא כגוף סרטני, מחלה מאונשת, והוא מוסר. זה מחבל ברעיון שבני אדם נוצרו בצלם האלוהים ושיש  לקבלם בכל צורה ובכל אופן בו הם נולדים. מאחר וכיום אנשים עם 'מוגבלויות' או "דפקטיביים­ ביולוגית" נולדים, יהא עליהם בכל מקרה להתעמת במהלך חייהם עם הסיטואציה שבה יתחוור להם כי הרבה עוברים מופלים בשל "דפקט". אני סבורה שאדם עם 'מוגבלויות' שכאלה יכול להתייחס לכך רק כפשע שנאה. ברגע שההפלה פותרת את ה"בעיה" לרעת העובר, המוגדר כבעל 'מוגבלות', את מעומתת באופן קשה עם קהילת המוגבלויות, מאחר והרצון הבא כאן לידי ביטוי הוא: לנשים יש הזכות לסלקציה אווגנית לפני שהן יולדות!. ה"זכות" (­לפי דעתי זו לא צריכה להיות "זכות", אלא רק אי ­ענישה, אי­ חקירה פלילית, אי ­העמדה לדין, בקיצור אי התערבות של המדינה) של ההפלה צריכה להיות רק להתנגד להוליד ילד, ולא החלטה סלקטיבית בהתאם לפרוגנוזה רפואית ואבחון גנטי/ביולוגי. אחרת את ממולכדת בהגנת הטיעון שפרוגנוזת 'מוגבלות' היא סיבה מספקת להפלה וזה ייחשב, ע"י אנשים עם מוגבלויות, כמעין פשע שנאה נגדם.
נקודה נוספת בעלת חשיבות: עד לפני כ-50  שנה לא ניתן היה לבדוק את העובר עד שהוא/היא נולדו. תכונותיו לא נודעו כלל. מרגע שילד נולד הריגתו היא "רצח". לא ניתן היה למצוא ייחודיות ביחס לתכונות ספציפיות של הילד, כך שכל בני האדם הוכרו והתקבלו כ"גזע". ההפלה מעולם לא היתה סלקטיבית בהתאמה לתכונות ספציפיות ידועות של הילד. בשעה שהחלו באבחנה הרפואית הטרום ­ לידתית ההורים נכנסו יותר ויותר לבעיה: יש לחשוב על כך שלאחר אבחנה מסוג זה הפלה אינה אפשרית מבחינה מוסרית. זה כמו להרוג לאחר לידה מאחר ו"האיכות" של הילד היא הגורם הקובע לגבי זכותו לחיות. אבחון, ברפואה מודרנית, הופך להיות מעין "לידה".
אונס/עונש 
קשה כמעט להפריז בחשיבותו המרכזית של נושא הפשע המיני "אונס" כגורם יסוד בתפיסה הפמיניסטית.למעשה אונס ומין מרצון מעורבים זה בזה עד לבלי יכולת להבדיל.
כפי שמוסבר בספרה של אורית קמיר 'פמיניזם, משפט וזכויות' (האוניברסיטה המשודרת, 2002) "התרבות הפטריארכלית מכנה את הגבר כ"כובש" ואת האשה כ"מושא לכיבוש". עולם מושגים זה השאוב מעולם המלחמה מייחס אלימות טבועה לעצם הקשר המיני בין גבר לאישה. האקט המיני ההטרוסקסואלי ובמיוחד אקט החדירה, נתפס כמכונן "בעלות" של הגבר על האשה ומיניותה, ולכן גם כאקט של "ניצחון", הכנעה והשתלטות." 
"ההבניה התרבותית הפטריארכלית מקשה מאוד על הבחנה בין מעשה מיני בהסכמה וברצון, ובין מעשה של אונס, שהוא אלימות מינית. מעשה מיני מרצון ואונס ­ שניהם נתפסים כ"כיבוש", "בעילה" ("כינון בעלות"), וכהישג גברי. ביטויים עממיים רבים המשמשים לחדירה הטרוסקסואלית מכילים יסודות של אלימות והשפלה, ואינם מבחינים בין חדירה הנעשית מתוך רצון הדדי ובין חדירה הנעשית תוך אונס וכפייה ("דפיקה" למשל). בכך הם תורמים לטשטוש ההבחנה התרבותית בין השניים."
ישנם פמיניסטים הגורסים כי אונס הוא עבירת אלימות, והרכיב המיני בה הוא שולי ולא חשוב, אחרים טוענים כי אונס הוא עבירה של אלימות מינית, והרכיב המיני חשוב, שכן הוא מצביע על אופייה המיגדרי של ההתנהגות האלימה. "החברה והשקפת עולמה הפטריארכלית מקשים מאוד על זיהוי התנהגות כאונס, על זיהוי אונס כעבירה חמורה, ועל הבחנה בין אונס ובין התנהגות מינית הטרוסקסואלית אחרת."
"ישנם גברים האונסים נשים בידיעה כי הם אונסים, וזאת לשם הפגנת כוחם ועוצמתם, לשם הכנעת נשים, השפלתן ודיכוי דימוין העצמי כבני אדם עצמאיים ובנות חורין. גברים אחרים אונסים מתוך התעלמות מסירובן של נשים, ותוך ניצול הטשטוש הפטריארכלי בין מעשה מיני מרצון לבין מעשה מיני בכפייה. גם אלה וגם אלה עמוסים בשלל דעות קדומות ודימויים פטריארכליים נוספים, שכולם מקשים על זיהוי התנהגותם כאלימה ופוגענית. דעות קדומות אלה הן כי כל אשה "בעצם רוצה" "להיכבש" גם כאשר היא מתנגדת, כי נשים "מזמינות" התקפה מינית בהתנהגות פרובוקטיבית ומפתה, כי אישה ש"באמת" אינה מעוניינת ­ אין אפשרות לאנסה, כי פסיביות נשית דינה כנכונות להתיר לגבר "לעשות את שלו" ו"לבצע את זממו", כי אישה בעלת "עבר מיני" מעוניינת תמיד בקשר מיני, גם אם היא מכחישה זאת, כי נשים טופלות האשמות שווא, וממציאות מעשי אונס כדי להכחיש כי שיתפו פעולה, וכדי לפגוע בגברים ממניעים שונים."
"דעות קדומות בקשר לאונס הביאו לכך שרק סוג מצומצם ביותר של מקרי אונס זוהה והוכר בעולם הפטריארכלי כאלימות אסורה נגד נשים. מקרה שבו גבר זר, אלים, ודומה ל"פסיכופט", תוקף במקום שומם וחשוך אישה צעירה ותמימה אשר נאבקת בו כל עוד נשמתה בה ­ הפך למודל ל"אונס אמיתי" שהעולם הפטריארכלי מזהה אותו כפשע. אלא שבמציאות, מעט מאוד מקרי אונס מתאימים למודל בדיוני זה." (עמ' 2­10-1).
המצב בפועל, שעל פי הפמיניזם צריך להשתנות, הוא שהחלשים בחברה ­ שהם בדרך כלל נשים, ילדים וכו' ­ מותקפים ע"י בעלי הכוח, שדרך התקיפה מבססים את מעמדם החברתי בעולם השוביניסטי בו תקיפה היא דרך עיקרית לזכות במעמד חברתי, אנשים שמוצאים עצמם בסיטואציה של חולשה הופכים ליעד לתקיפה בשל העובדה שחולשה כשלעצמה מושכת תוקפנות, שהרי ברגע שמישהו מפגין חולשה בחברה כשלנו הוא מיד הופך ליעד לתוקפנות. כמו בדימוי של לול תרנגולות כשכל תרנגולת מנקרת את החלשה ממנה.
הפמיניזם מציע מהפיכה כוללת או שינוי חברתי כולל. השאלה היא רק מה עושים עד שיקרה שנוי חברתי זה, איך "מעצימים" את מי שמצא עצמו נפגע ומנסים להקטין את הבושה מעצם היותו קורבן? לפחות חלק מהארגונים רואים עניין לעזור למי שנזרקו לצד הדרך ­ לאלה שאין להם עוצמה: נשים, ילדים, פליטים...
פועל יוצא של אידיאולוגיה זו הוא מחד גיסא שיתוף פעולה של פעילים וארגונים פמיניסטיים עם מערכת הענישה, שדוחף לחקיקה המגבירה אמצעי פיקוח וענישה פסיכיאטריים (כגון חוק זכויות קורבנות עבירה משנת 2000, שאחד מסעיפיו מאפשר זכות עיון בתיק הפסיכיאטרי לקורבן התקיפה בעודו מקפיד למנוע זאת מהתוקף ­למרות שאדם יכול לפי החוק לעיין בתיקו, בפרקטיקה הוא לעולם מסורב, כאן נותנים זכויות יתר לקורבן התקיפה), מאחר ולשיטתם אחת הדרכים להעצמה של קבוצות חלשות או בודדים היא דרך תקדימים משפטיים וחקיקה, ומאידך הכנסת המונח הכללי 'תקיפה מינית' לתודעה הציבורית והקמתם של מרכזי סיוע עצמאיים לנפגעי תקיפה מינית בהם מחויב כל פונה לאמץ כזהותו העצמית את תפקיד "הקורבן". ההנחה היא שיש לפעול לסיוע פרטני לנשים שנפגעו ואחת הדרכים היא 'תרפיה'.
זה אופייני להלך הרוח השליט בפמיניזם. אני משערת שהסיבה היא החלטת הפמיניסטים לנקוט בעמדה מאוד מחייבת ­ עונש כנגד פשעי אונס, ובכך הם אינם מתנגדי ­ עונש, דבר שהוא הכרחי בכדי לבטל את שרירותיות האונס/עונש הפסיכיאטרי. למרות זאת נראה שהפמיניסטים החליטו להתמקד בנושא ה"טראומה" כתוצאה מאלימות (גברית), ובכך הם משתפים פעולה עם "ריפוי הטראומה" של הפסיכיאטרים באמצעות "תרפיה". וזאת במקום להכיר בעובדה שזוהי הפסיכיאטריה היוצרת "טראומות", בשני המובנים: טראומה הנוצרת כתוצאה מהתקיפה הפסיכיאטרית, וטראומה המיוצרת הן ככלי הנותן גושפנקא מדעית ­ כביכול לפסיכיאטריה כחלק ממקצוע הרפואה, והן כמצרך עבור תעשיות התרופות למיניהן. בהרבה צורות שיח של פמיניסטים תפיסה זו באה לידי ביטוי ­ הם בדרך כלל עסוקים בדיבורים על "רפואה הוליסטית" וכו'.
ראו את המילים הנרגשות במבוא לספרה של טובי בראונינג 'איך הפכה האשה לגבר ­ על הפחד מהשומן, הפחד מהנשי והתמוטטות החברה' (איננה, 2003): "הישות הנשית גוססת, ואם לא נתעורר ונבין זאת, נגווע עמה. הפרעות אכילה, מגפת התמכרויות, פשע גובר, בתי כלא מלאים מהכיל, כדור השלג של גירושין, התעללויות, חרדות וזעם גובר, מבול המחלות הסופניות והשתקפותן האקולוגית ­ כל אלה הם התראותיה של הישות הנשית הדועכת. אין לנו ברירה אלא להתעורר, כדי שנוכל לבחור בחיים ולנצור את אוצרותיהם".
זהו מניפסט עם יומרות טיפוליות. "אל נא נתפלא", מתריעה בראונינג, "אם המסע יהיה לעתים קשה, וחלקים שונים בנו אולי ירצו להתנגד, להתגונן ולהתקיף. אולם יש לזכור כי עצם האומץ לקרוא, ולהתעמת, לחפור ­ הוא תחילת הריפוי!". הגישה ה'תרפויטית' לחיים, הופכת כל רגש אנושי וניואנס למחלה. אז ניתן למכור ­פשוטו כמשמעו­ תרופה לאדם. ההתמקדות במישור ה"תרפיה" מובילה את הפמיניסטים לשיתוף פעולה עם שיטות הדיכוי הפסיכיאטריות המתבטאות, למשל, בפרסומות. ראו את הפרסומת ל'זולופט': אי ­שטיפת כלים כ"סימפטום למחלה" פסיכיאטרית.
התפיסה של אורית קמיר היא בקורת 'קלאסית' של הפמיניזם הליברלי המשתף פעולה עם החברה הקיימת, חברה המבוססת על עוצמה, ומקבל את כללי המשחק. לפי גישה זו ההעצמה של קבוצה אחת תהיה על חשבון קבוצה אחרת. ובאשר לקבוצות חלשות, הרי שצריך לתת להן דרכי 'קיצור' להעצמה, ואחת מהן היא התווית הרפואית. הפמיניזם הליברלי משתדל למקסם ולהעצים את הנשים מבלי לשבור את המסגרת הכוללת וככזה הוא משתף פעולה עם כל מוסדות החברה כולל הכפייה הפסיכיאטרית.
זו הדרך לקידום זכויות אדם בחברה?

פורסם ב'כפיה' מס. 9, עיתון עמותה ישראלית למאבק בתקיפה פסיכיאטרית (ע"ר), אוקטובר 03'