ניתן לגלות "מחלות נפש" ע"י סריקות מוח?

הניסיונות האחרונים של הפסיכיאטריה למצוא אישור לאבחנותיה על התנהגות אנושית כוללות פלישה אגרסיבית לתחום המחקר שבאופן מסורתי נערך בידי נוירולוגים. מדובר בעיקר בטכנולוגיות החדשות המאפשרות הדמיה ממוחשבת של מוחות אנושיים. הפסיכיאטריה אימצה את טכנולוגיית ההדמיה במהלך שנות ה­90 שהוכרזו בארה"ב, בידי ארגונים ממשלתיים, כ"עשור המוח!" (סיסמת שיווק וגיוס כספים יצירתית במיוחד).
זהו רק מאמץ אחד נוסף, מתוך סדרה ארוכה, בניסיונה של הפסיכיאטריה להוכחת בסיס פיזיולוגי למחלות נפש. הנחת היסוד שמאחורי יישום טכנולוגיה זו היא אבחון 'הפרעות' פסיכיאטריות ואפשר למצוא בה לפחות שני כשלים יסודים.
1. כשל בסיסי בכל המחקרים הפסיכיאטריים הטוענים למציאת מסמן או שינוי פיזיולוגי כדי לבסס עליו הפרעות נפש, הוא שהאנשים שאובחנו כבעלי אחת או אחרת מה'הפרעות' הפסיכיאטריות (והן כיום כוללות ביישנות, חוסר נחת הקודם לוסת וכו') נטלו סמים פסיכוטרופיים לפני הבדיקה. מאמר מצוין מאת ג'ונתן ליאו ודיוויד קוהן בשם  Broken Brains or Flawed  Studies? A Critical Review of ADHD Neuroimaging Research שפורסם ב­Journal of Mind and Behavior, 2003, vol. 24, pp. 29-56 מציג את התופעה בצורה ברורה: הדיווחים על מחקרים הכוללים הדמיה ממוחשבת של מוח האדם אינם כוללים כל התייחסות לשאלה האם הנבדקים נושאי המחקר קיבלו, או לא, תרופות (ואם כן למשך כמה זמן) קודם לבדיקה. מאגר הנבדקים, שסביר להניח כי השתתפו ב'מחקרים' אלו, מאפשר לנו לשער כי במקרים רבים נבדקים סוממו, ולמשך תקופת זמן ניכרת. 
'מחקרים' שכאלו אינם מספקים כל הוכחה ברורה לטענת הפסיכיאטרים כי שינויים במבנה המוח ותפקודיו הם סיבה ל, או תוצאה של אותו מערך של תופעות אנושיות המוכתמות במגוון המינוחים הפסיכיאטריים כ'סכיזופרניה', 'הפרעה דו קוטבית' וכו'. לעומת זאת קיימת עדות ממשית לכך שה'טיפול' הפסיכיאטרי באותן 'הפרעות' לכאורה (שהוא רובו פרמקולוגי) יכול לשנות, ואכן משנה, בצורה משמעותית את מבנה המוח ותפקודיו, ויוצר אף תוצאות שעלולות להיות מגבילות ­גופנית, לעיתים אף קטלניות ל'מטופלים'. זאת מלבד העובדה שה'תרופות' הפסיכיאטריות למיניהן הן ממכרות ופוגעות בחלקי גוף רבים אחרים.
למעשה, כפי שסטיבן היימן, המנהל של המוסד הלאומי האמריקני לבריאות נפש (NIMH) אמר ל'ניו יורק טיימס': סריקות מוח הן "תמונות יפות" החסרות כל משמעות.
2. נראה כי מחקרים אלו מבוססים על ההנחה שתפקודי מוח 'נורמלי' (יהא אשר יהא) זהים במהותם לאורך כל קשת המגוון האנושי. הנחה זו אינה סבירה מהסיבה הפשוטה שהרבגוניות העצומה בין בני אדם הופכת זאת לבלתי אפשרי. אין שני אנשים הזהים בדיוק (אף לא תאומים 'זהים'),­ אם כן, מה מאפשר לפסיכיאטרים לחשוב ולטעון שכל שני מוחות אנושיים הם בהכרח זהים בתפקודם או בצורתם?. עצם הרעיון הוא נלעג. אין כל דרך לקבוע האם שינוי מסוים במבנה המוח או בעיבוד הנתונים אצל נבדקים שלא קיבלו 'תרופות' (­מחוץ לשינויים הנוצרים בשל אנומליות ברורות כגידולי מוח או טראומה גופנית) אינם בגדר שונות טבעית של מוח אנושי נורמלי.
מכאן שהכשל הנוסף הוא שאיש לא אפיין את הקריטריון לקביעה כיצד אמור להיראות מוח "נורמלי". ראו למשל את ספרו של  אליוט ולנסטיין, Blaming the Brain, Free Press, 1998 הדבר אותו מכנה החברה "מחלות נפש" עובר בתורשה משפחתית רק באותו מובן שבו ילדים מחקים ומגיבים להתנהגויות המוצגות לפניהם בידי הבוגרים שאתם הם מקושרים. אם באיזו צורה שהיא התנהגות בוגרים זו משובשת או סוטה הרי זה אך טבעי להניח כי ישנה סבירות רבה לכך שילד כלשהו החשוף לה יפתח דפוסי התנהגות ותגובה דומים.
תחום זה של 'מדע' נגוע בהנחות יסוד ונראה כמי שפועל בניסיון להעניק אישור בפומבי למערך של מסקנות שנקבעו מראש. ניגוד מוחלט לחיפוש אחר גילוי של משהו חדש. זו נראית כסלילת דרך למערך של התנכלויות פולשניות למארג הפיזי והגנטי של אנשים, מערך מאיים בהשלכותיו ופסול לחלוטין מוסרית.
חלק מאותם תאגידים המייצרים תרופות מעורבים בפיתוח הנדסה גנטית. בשעה שיישומה (בשלב זה) של טכנולוגיה מתפתחת זו נראה בעיקרו חקלאי, הרי שאין כל ערבות שזה יוגבל לתחום זה. לעיתים עדיף להניח לדברים מסוימים לנפשם, לפחות במובן הפיזי. מה שבאמת מאיים כל כך הוא ההעדר המוחלט של ענווה שרוב ה'מדענים' לוקים בו כיום. הם מרגישים שהם יכולים לעשות ככל העולה ברוחם, ולעזאזל עם האנשים שחייהם עלולים להיות מושפעים בצורה שלילית בשל כך. כידוע ל'אבחנות' פסיכיאטריות למיניהן אין כל קשר לרפואה והן אך ורק צורה של שיפוט ערכי חברתי הנעשה תוך אי ­ידיעת (או הכחשת) הקונטקסט של ניסיונות החיים האמיתיים של אנשים, שיפוט המשרת אג'נדה חברתית ופוליטית ספציפית (­רמיסת החלש, הרחקת החריג וכד') המתחזה כחמלה ודאגה.
דאגה אמיתית דורשת קבלה וכבוד לאנשים בשל מי שהם מבלי ניסיונות לשנותם בכוח, בשעה שהיא מבטיחה למלא את צורכיהם הבסיסיים. לעומת זאת, אנו חיים בתוך מבנה חברתי המגיב בחלחלה לכל התנהגות אנושית, רגשות, תפיסות, שיטות אמונה ובחירת סגנונות חיים הנראים כמפרים פרמטרים חברתיים קיימים של 'נורמליות'.
בזמן המקרא ובימי הביניים, האמינו כי אנשים אלו אחוזי שדים. מאוחר יותר, אנשים מטיפוס זה נחשבו כמי ש'מוסריותם פגומה' או 'לוקה בחסר'. המחצית השניה של המאה העשרים ראתה ניסיון תוקפני למדיקליזציה לכל התנהגות אנושית.
למען הכנות, כל אותן אמונות ותגובות שונות להתנהגות אנושית משקפות אותו סוג של פיקוח חברתי ידוע ומוכר, ותו לא, אשר במשך כל ההיסטוריה הוסווה במגוון משתנה של מסכות. זו הסיבה בשלה הפסיכיאטריה נשארה כתחום ההתמחות הרפואית היחיד אשר ניתן לו הכוח החוקי לפעול באופן שגרתי כנגד רצונם של בני האדם. בעשותה כך היא הולכת בעקבות מגרשי השדים, שורפי המכשפות, טהרני המוסר, וכל אותם קובעי קודים חברתיים שונים הפולשים לחיי הזולת, שקדמו לה. הפסיכיאטריה לובשת חזות טכנולוגית, אך למעשה אין כאן כל חדש.
מסע יחסי הציבור שהפסיכיאטריה עושה לטכנולוגיות סריקות מוח והדמיה ממוחשבת למיניהן נועד להשיג תקציבים ולשכנוע ארגוני 'אמהות מאשפזות' ושאר יוזמי הכפייה הפסיכיאטרית כי בידי הפסיכיאטריה "הוכחה בלתי ניתנת לערעור" שלמחלת נפש, "כמו לסוכרת", בסיס ביולוגי.              

פורסם ב'כפיה' מס. 9, עיתון עמותה ישראלית למאבק בתקיפה פסיכיאטרית (ע"ר), אוקטובר 03