רבנים של תורת גזע
2 רבנים גרמנים בשנות השלושים התבססו על חוקי תורת הגזע הנאצית כדי להצדיק עיקור כפוי של כלואות פסיכיאטריות יהודיות

נטע לויט

עשרות רבנים נשאלו מאות שאלות לפני השואה. יהודים מכל הזרמים­ דתיים וחילונים, חסידים
ומתנגדים, חרדים ומתבוללים ביקשו הדרכה מוסרית ממורי ההוראה והציבו בפני הרבנים שאלות נוראות וחסרות תקדים. אנו מביאים כאן שני ציטוטים מספרי השאלות ותשובות של רפאל שלום שאול מונק ומנחם מנדל קירשבוים, שני רבנים שכתבו בגרמניה בשנות השלושים. השאלות ששניהם נשאלו, שבדרך כלל לא פורסמו מחוץ למעגל התורני הצר, עסקו ביישום הפסיכיאטרי של תורת הגזע הנאצית ­ העיקור הכפוי שכלואות פסיכיאטריות ("חולות נפש"). אולצו לעבור על פי חוקי הרייך השלישי משנת 1933 (שנתיים לפני שחוקי נירנברג הכלילו את האוכלוסייה היהודית במסגרת הסנקציות של תורת הגזע.).
שני הרבנים הגרמנים שלהלן תומכים ומקדמים את תורת הגזע ככל שהדברים אמורים בנשים יהודיות "חולות  נפש".
שימו לב כי בה בשעה ששני הרבנים מתירים עיקור בכפיה של נשים כלואות פסיכיאטריות (­יהודיות.) בידי בית הדין הנאצי לבריאות גנטית, הם אוסרים לחלוטין על עיקור של מוכתמים פסיכיאטריים יהודיים גברים ואף טורחים ומבררים עבורם את אפשרות "החילוץ" מחובת העיקור הקבועה בחוק הנאצי: כליאה מרצון, על חשבון האדם, במוסד פסיכיאטרי סגור!.
הבהרות לגבי המונחים המוזכרים בטקסט: "חוקי המדינה" הם חוקי הגזע של הרייך השלישי, "תורת הגזע השלטת" היא התורה הנאצית, "בית דין לבריאות הגזע" הוא בית המשפט הפסיכיאטרי לבריאות גנטית, "רופאים" הם פסיכיאטרים.

מתוך ספר 'בגדי שש' עמ' כ' סימן טו  נדפס ב­ 1935, מאת הרב רפאל שלום שאול מונק
(1970/1889). אב בית דין בעיירה בורגפרבך בגרמניה. עלה לישראל ב1939 והיה רב קהילת "איחוד שיבת ציון" בתל אביב.
"שאלות או"ה ]איסור והיתר‏] הנובעות מתוך החוק למניעת צאצאים חולים תורשתיים מיום י"ד יולי 33 והחוק נגד פושעים מועדים מסוכנים וכו' מיום כ"ד נובמבר 33
א. חוקי מדינה חדשים מעוררים בעיות הלכתיות חדשות. אף על פי שאנחנו חייבים בהחלט לשמור את חוקי המדינה, יש למצוא מספר מסוים של אפשרויות המותרות על פי חוק המדינה, ועלינו לבחון אותן על פי ההלכה, כדי לדעת באיזו מן האפשרויות המותרות על פי חוק המדינה אנחנו צריכים לבחור מצד ההלכה. 
בתור מבוא לבירורים דלקמן הכתובים בלשון הקודש, נקדים הבהרה קצרה על שני החוקים הנ"ל.
החוק הראשון הוא תוצאה ישירה של תורת הגזע השלטת. המדינה חייבת להקפיד על צאצאים בריאים מבחינה תורשתית. עליה לדאוג לכך שלא יהיו קיימים בעם אלא בני אדם שלמים בגופם ובנפשם. לכן היא צריכה גם כן למנוע בני אדם כאלה מלהוליד, אשר כפי מצב המדע נראית אצלם אפשרות קרובה של צאצאים פגומים בנפשם או גופם. לכן קיבלה עליה המדינה את החובה למנוע את ההולדה במקרים כאלה על ידי פעולה בגופם. המחוקק מונה מספר סוגי מחלה או מומים גופניים, שיש לראות בהם מחלות תורשתיות. בני אדם הסובלים או שסבלו מהם, יש לעקר אותם מטעם המדינה. אגב­ בני אדם שנתרפאו ממחלות כאלה, בהחלט אינם יוצאים ממסגרת החוק. להיפך ­ לדעתו של הפרשן הרשמי מסוכנים בני אדם כאלה עוד יותר לבריאות הגזע, כיוון שהם נראים כבריאים, ועל ידי זה יש להם יותר אפשרות להוליד, בשעה שתכונת המחלה עוברת מהם אל צאצאיהם.  בני אדם שיש לעקר אותם על פי החוק הזה, רשאים להגיש בעצמם בקשה לכך אצל הרופא הממשלתי.
אבל גם הרופא הממשלתי חייב להגיש בקשת עיקור מעצמו ברגע שנודעו לו בני אדם חולים תורשתיים כאלה. ולא עוד, אלא כל רופא חייב להודיע לרופא הממשלתי כל מקרה של מחלה תורשתית הנודע לו.
ההחלטה על העיקור היא בידי בית דין לבריאות הגזע בן שלושה חברים ומהם שני רופאים. מותר להגיש ערעור אצל בית דין עליון לבריאות הגזע, והחלטתו היא סופית. הפעולה שיש לבצעה אף נגד רצון המעוקר ­ חוץ מן המקרה שהחולה התורשתי בעצמו הגיש בקשה
והרופא הממשלתי לא הסכים (דבר שאינו מצוי כלל), ­ היא שינוי מקום או ניתוק חוטי הזרע של האיש, ושינוי מקום או ניתוק שבילי הביצים של האשה. פעולה זו אינה פוגעת בהפרשת הליחות החיוניות (ההורמונים.) לתוך מחזור הדם, גם לא בתאווה וכוח המין, ואינה מונעת אלא את ההפריה. החוק השני הנ"ל מכוון נגד פושעים מועדים שהירבו לבצע פשעים, בפרט מיניים, בהם יבוצע על פי החלטת בית המשפט, סירוס ממש (הסרת הביצים) ועל ידי זה מתבטלים התאווה וכוח המין. מתוך נקודת המבט העקבית של תורת הגזע הצדק הוא עם החוק המונע את ההולדה מבני אדם חולים כאלה, כדי למנוע קלקול הגזע ב­50 אחוז של ילדים חולים, על אף הסיכון ש­50 אחוז ילדים בריאים יאבדו גם הם.
המחוקק רואה כנכון למנוע את אפשרות ההולדה מבני אדם כאלה, כי האפשרות שיבואו לעולם 50 אחוז של חולים נראית לו סיבה מספקת, לפעול בצורה כזאת למען קיום הגזע.
רק בדרך אגב נזכיר בקצרה את דעת תורת ישראל כלפי הבעיה של צאצאים חולים. הרי היא אינה בנויה על תורת הגזע. אבל גם בתלמוד מצאנו שיש להתחשב בילדים חולים בשעת הנשואין. ועוד, הדבר ברור כי בכל התבוננות בעניני ההולדה העמידו את הגורם המוסרי כגורם שוה בצד המדעי טבעי. יש לזכור את מאמר התלמוד בנדרים כ' ע"ב המייחס פגמים ומומים גופניים להתנהגות בלתי מוסרית בשעת תשמיש, וכן מחלות כתוצאה מהתנהגות בלתי מתאימה או בלתי צנועה באותה שעה, הנה מקור דין סרוס הוא הפסוק בפ'  חמור (ויקרא כ"ב, כ"ד.).
היוצא לנו מכל זה:
א. רופא ישראל אסור ודאי לעשות הנתוח הנ"ל בזכר, הן בן ברית, הן שאינו בן ברית.
ב. רופא ישראל מותר לעשות הנתוח בנקבה נכרית, שאין בה מצות שבת.
ג. בנקבה ישראלית נ"ל שבעלילה כל דהו מותר לו לעשות הנתוח דאיסתפקנה אי איכא בהאי חולנית עשה דשבת, כדכתב הח"ס בתשובה הנ"ל [-ליהודיה מותר לעבור את הניתוח‏.]
ד. ישראל זכר שמניח לעשות בעצמו את הנתוח יש חשש אסור דאורייתא, וצריך עוד לברר, עד היכן מחוייב להוציא ממון כדי להפטר מן הנתוח.
ה. לנקבה ישראלית מותר להניח לעשות בה הנתוח, אף אם מסייעת בהכנות
ונבא עתה אל הענין, אם מחוייב הישראלי להוציא ממון, כדי להנצל מן הנתוח. וראשית דבר נודיע שע"פ חוק המלכות יפטר מן הנתוח, אם יכנס לבית חולים סגור ומסוגר (געשלאססענא אנשטאלט.) על הוצאותיו.

" מתוך ספר 'מנחם משיב' כרך שני הודפס בפרנקפורט בשנת 1939, מאת הרב מנחם מנדל קירשבוים (1895/1942) דיין בפרנקפורט ולאחר מכן רב העיר בין השנים 1939/1927. היגר לבלגיה ב­1939. נרצח באושוויץ.
שו"ת [שאלות ותשובות‏ ] עמ' 2¸ ב"ה יום ב' אדר שני תרצ"ה פפא"מ תע"א
"לחכם אחד. ע"ד שאלתו אודות אשה אחת שהיא בבית חולים וא"א [ואי אפשר‏] לקחתה לביתה רק אם תסרס כפי חוק הממשלה והאפוטרופוס שלה לא ידע מה לעשות אם תשאר בביה"ח או לסרסה שתבוא לביתה.
תשובה. במס' שבת (ק"י:). לירוקנא תרין בשיכרא ומיעקר, ומי שרי והתניא מניין לסירוס באדם שהוא אסור ת"ל ובארצכם לא תעשו כו' אלא באשה. הרמב"ם פסק בהלכה י"א דהמסרס את הנקבה פטור. בנד"ד כיון דהוא מחוק הממשלה לרפואה בודאי מותר לנקבה, והאפטרופוס יכול להסכים לזה. והנה מחוק המדינה לסרס שלא ילדו בנים אי­בריאים. שמעתי רבים אומרים שאינו ע"פ דתוה"ק [תורת קודש‏] ויש לפקפק מהא דכ' מהרש"ל ביש"ש פ' הבא על יבמתו סי' מ"ד דאינו מותר לאשה אלא כשיש לה צער לידה כעין דביתהו דר"ח וכ"ש אם בני' אין הולכים בדרך ישרה ומתייראה שלא תרבה בגידולי' כאלו, שהרשות בידה, ולפי זה הוא הדין דמותר לסרס נקבות כאלו אם יש חשש שבניהם יהיו בעלי מומים, דגם זה לא נחת רוח לאבותיהם, אבל בזכרים אסור הסירוס. האשה אינה עושה בעצמה הנתוח ובפרט כשעושה רופא עכו"ם ובפרט שקודם הנתוח משקין אותה סם המפיל תרדמה שלא תרגיש כאב ולא תעשה שום תנועה. ולדינא בודאי מותר לישא אשה שנסתרסה היכא שקיים מכבר פ"ו [פרו ורבו]‏, ולא באתי בזה רק להעיר.
והנני בזה ידידו המברכו בחג כשר ושמח. 
מנחם מענדיל קירשבוים."

פורסם ב'כפיה' מס. 9, עיתון עמותה ישראלית למאבק בתקיפה פסיכיאטרית (ע"ר), אוקטובר 03'