|
"הרציונליות שברוע"
חגי אביאל
מאמר העוסק ב"סוגיית האלימות של ביורוקרטיית הרווחה" מציע הסבר כיצד העובדים
|
|
אסתר הרצוג
להסביר את השקר וההכחשה |
במוסדות פסיכיאטריים מאמצים אידיאולוגיה של שימוש באלימות, מפתחים זהות איתה, ומיישמים הנחיות וכללים הנוקטים בכלים המתירים שימוש באלימות.
מה מידת אחריותו המוסרית של הפרט, העובד בארגון ממשלתי המפעיל כדרך קבע אלימות כלפי אלו השוהים בו בכפייה, מה מידת הזדהותו עם האידיאלוגיה מתירת האלימות של הארגון, האם הוא כבורג במכונה? ומהו התהליך שבו הופך הפרט את הערכים והנורמות האלימות של הארגון למובנים מאליהם ומאבד בכך את הראייה הביקורתית? מאמרה של דר' אסתר הרצוג 'אלימות ביורוקרטית וטובת הקטין' מעלה שאלות טעונות אלו בבדיקת תהליך הוצאת קטינים מביתם והפקעת האחריות עליהם מידי הוריהם, בעזרת הליכים משפטיים וחוקיים, לידי רשויות המדינה. הליך המבוסס על פעולות אלימות כלפי הקטינים כהשמתם במוסדות בכפייה.
בין השאר בוחנת הרצוג את האופן בו אנשים בארגונים אלה המשתלבים בתפקיד "טיפול בקטינים" מאמצים אידיאולוגיה של שימוש באלימות, מפתחים זהות איתה, ומיישמים הנחיות וכללים הנוקטים בכלים המתירים שימוש באלימות. המאמר העוסק ב"סוגיית האלימות של ביורוקרטיית הרווחה" מציע הסבר לגבי מוסדות פסיכיאטריים.
כמובן שההבדל המהותי בין מוסדות פסיכיאטריים למוסדות מערכת הרווחה נשואי המאמר הוא שבהם האלימות, בצורתה המפורשת והברוטלית ביותר, מגובה ע"י חוק. רק במוסדות הפסיכיאטריה קיימת הרשאה מפורשת לכבול אדם חף מפשע, לפלוש לגופו בניגוד לרצונו המפורש, ולפגוע בו באמצעים כמכות חשמל. מוסדות אחרים, כבתי חולים או מוסדות סוציאלים, ברצותם להשתמש חוקית באלימות זו, נאלצים להעביר את השוהים בם ל"סטאטוס" פסיכיאטרי, דהיינו קביעתם כ"חולי נפש".
לדעתה של הרצוג "מוסדות פסיכיאטריים הם דוגמא לשימוש נרחב ושרירותי בסמכויות מטעם המדינה, לצורך הפעלת כפייה כלפי חוסים, ולעיתים קרובות תוך פגיעה בזכויות האדם ואף בחוקי מדינה הבסיסיים". מכתב המחאה הפומבי, ששלחו ראשי איגוד הפסיכיאטריה לנשיא בית המשפט העליון נגד קביעותיה של השופטת סביונה רוטלוי כי "מצבם של כלואים פסיכיאטריים קשה אף יותר ממצבם של אסירים משום נטילת צלם האנוש מהם עקב נטילת תרופות שפעמים רבות שוללות את יכולת הדיבור, החשיבה והביטוי", מדגים כיצד השתקת הביקורת הציבורית והתקשורתית הופכות את המציאות המוסדית והאלימות השלטונית לעולם "אחר", לא קיים ולא רלוונטי לאלו שמחוץ לו, כך משתמרת שליטה, המתבססת על השימוש באלימות מוסתרת ועל אידיאולוגיה סוציאלית של דאגה ל"מסכנים".
באמצעות בחינת הרתוריקה הפרופסיונלית אידיאלוגית בבסיס הסמכויות של מנגנוני הרווחה מראה המחברת כיצד אלימות הצוות ה"מטפל" מבצבצת מבעד למסך הרטוריקה הטיפולית. מהי למשל משמעות "הטיפול היחודי והפתרונות החדשניים" שמציעה מערכת הרווחה, עבור בעיות
התנהגותיות של בני נוער? "לפתח מסגרות משותפות לפסיכיאטריה ולשירותי רווחה". הכלים לביצוע הם "כפיית טיפול וכפיית אישפוז באמצעות בימ"ש לנוער". משמעות האלימות של מנגנוני הרווחה המסתתרת מאחורי הרתוריקה של אלימות המטופלים נחשפת בהקשרים נוספים, למשל בעובדה כי "שימוש בכוח פיזי על ידי "מטפלים", מדריכים במוסדות המדינה מוגדר כאמצעי לגיטימי למניעת פגיעה, הרס, ואפילו כאקט מחנך, מרגיע ומשקם. הקשר אחר הוא מאמרים המשבחים את שיטות ה"טיפול" האלימות וחושפים בכך את העובדה שעובדים סוציאלים וחוקרי רווחה מודעים למשמעות הקשה של שימוש באלימות כלפי הקטינים שבאחריות עובדי המוסדות. הביקורת וההסתייגות מתבררים באמצעות דחיית גישות "קודמות" כמו "ריסון פיזי בהצבת גבול וכעונש". ההתנהגות האלימה של הילד מוגדרת כ"התנהגות בלתי נשלטת". היא מוסברת על ידי בעיות באישיותו ו/או במשפחתו של הילד ללא קשר ליחסי הכוח הבלתי מאוזנים במשפחה ובמוסדות עוד יותר, בין ילדים למבוגרים. למקרא כתביהם של העובדים הסוציאלים המצדיקים שיטות אלימות תחת מסווה של שיח טיפולי מתבררת עצמת ההכחשה העצמית והשכנוע הפנימי שחייבים לגייס העובדים והחוקרים ברמה של בחינה עצמית ומודעות למעשיהם בקשר להפעלת כוח פיזי כלפי החוסים. כך עולה מקריאת העבודה כי הכותבים צריכים להודות בשקר הפנימי אתו חיים המטפלים בכל הרמות, כאשר הם נוהגים באלימות ומבקשים להאמין בכוונותיה הטובות והמועילות.
כיצד ניתן להסבר את השקר וההכחשה בו חיים העובדים במוסד של ביורוקרטיות האלימות המפעילים כדבר שבגרה אלימות כלפי חוסייהם בעודם נושאים מלל של דאגה טיפול ועזרה? ה"רציונליות שברוע", הקשורה ליצירת מערכות כוח פוליטיות, לריכוז כוח ומשאבים, לשיתוף פעולה ותיאום בינארגוניים למימוש אינטרסים אישיים ושלטוניים, משתמעת במפורש או במרומז מעבודות
שונות. למרות זאת, גם במציאות חברתית הכופה את תכתיבי הארגון על הפרט בתוכו, יש מקום לבחון את יכולתו של הפרט לבחור בין אלטרנטיבות לפעולה ולנקוט בפעולות הנגזרות גם מתוך שיקולים אידיאולוגיים אוניברסליים, שהרי אחרת לא ניתן יהיה להבין את ההתנהגות השונה של פרטים בתוך סיטואציות דומות, גם במערכות ביורוקרטיות.
ביורוקרטים בהכרח פועלים כמצופה מהם, גם כאשר מדובר בהחלטות ומעשים העומדים בסתירה
לתפיסת העולם המוסרית הכללית שלהם. על המשמעות החברתית מוסרית הקשה הכרוכה בתופעה זו עמד מקס ובר (1970) אבי המודל הביורוקרטי: "כבודו של עובד המדינה מוקנה מכוח יכולתו לבצע במסירות את הוראת הרשויות העליונות ממש כאילו היא מתיישבת עם אמונותיו שלו עצמו. הדבר תופס גם אם ההוראה נראית בעיניו שגויה, וגם אם למרות מחאותיו של עובד המדינה הרשות עומדת על הוראתה. משמעותה של התנהגות מעין זו לגבי עובד מדינה היא 'משמעת מוסרית והכחשה עצמית במובן העילאי ביותר'". הקצנתו של טיעון זה עולה בעבודות שונות העוסקות בהשמדה ההמונית של הנאצים. זיגמונד באומן (1996) למשל, דן בהרחבה בקשר שבין מבנה והתנהגות ביורוקרטית לבין הסטנדרטיזציה והרציונליות שברוע. לדבריו, העיקרון החשוב ביותר בתהליך של ייצור חברתי של אדישות מוסרית, המצוי בבסיס ההתנהגות האלימה של בני אדם בארגונים ביורוקרטיים, הוא "עקרון המשמעת הארגונית" בו "מוכנות לסוג קיצוני כזה של הקרבה עצמית מקבלת ביטוי כמידה מוסרית נעלה, אשר ממנה מתחייב ביטול כל יתר הדרישות המוסריות".
מאמרה של הרצוג יופיע בספר "רודפי צדק מחקרים בפשיעה ואכיפת חוק בישראל", בעריכת לוי עדן, אריאלה שדמי וישראל קים (צ'ריקובר 2003)
פורסם ב'כפיה' מס. 9, עיתון עמותה ישראלית למאבק בתקיפה פסיכיאטרית (ע"ר), אוקטובר 03'
|
|
