התמונה השלמה
בשיתוף הפעולה שבין מדינה-מדע לתקשורת מעלימים מהציבור מידע במחיר הצגתם של כלואים פסיכיאטריים כרוצחים

עופר מזרחי


בדצמבר 1996 מדווחת התקשורת על "חולה נפש" שבהתקפת טירוף ניתק את מכשירי ההנשמה של אסתר אטיאס והרג אותה במאי 2001 מפרסם השופט יצחק בנאי מאמר על פסק דינו בעניין תחת הכותרת "פגיעתם הרעה של חולי נפש" ומי יודע שבין שני תאריכים אלו, בשנת 1998, פרסם עיתון 'הרפואה' מאמר של פסיכיאטר בו נחשף כיצד מתן תרופות פסיכיאטריות לאלכוהוליסט קדם להתקפת טירוף רצחנית זו? התמונה המלאה לפניכם

                           
                       איגור ליסיאקוב כבול למיטתו אחר שהרג את אסתר אטיאס

"דקות אחדות לאחר ­מכן עמד מידן הראל במרפסת המחלקה הנוירולוגית בבי"ח 'סורוקה' בבאר­שבע ונשם אוויר צח. הוא ניסה להתאושש ממה שראו עיניו, אך לא הצליח. מבעד לדלתות הזכוכית ראה את בניה של אסתר אטיאס מגיעים אל המחלקה ומקבלים את הבשורה על מותה. הוא ראה שהרופאה אוחזת בידיו של הבן יצחק ומספרת לו על השתלשלות האירועים, אך החליט לספר להם גם את גרסתו. בני המשפחה ההמומים נאלמו דום.
הוא סיפר כיצד אחד החולים במחלקה, א.ג (33). תושב נתיבות שעלה לפני כחצי שנה מחבר העמים, התפרץ לפתע בהתקף של זעם ונכנס לחדר של אסתר אטיאס כשפלג גופו העליון עירום. תחילה הוא ניגש אל החולה הראשון בחדר, ישיש שהיה מחובר לאינפוזיה, ותלש אותה מזרועו. הישיש נאנק מכאב, ועיניו התרוצצו בפלצות. אחר כך עבר למיטה האמצעית, בה שכבה אסתר אטיאס. הוא התנפל עליה והחל למשוך בכוח את הצינור (טובוס.) שהיה מחובר לפיה ולאפה, כשהוא ממלמל הברות לא ברורות וקללות ברוסית. מצידה של אטיאס מחוסרת ההכרה נשמעו רק נחרות עמומות. 
במיטה השלישית שכבה חולה אחרת, בת 70 מבאר שבע, שהייתה מחוברת בזרועה לאינפוזיה. ליד מיטתה ישבו בתה ובנה, חייל בן 191, תושב היישוב להבים שליד באר­שבע. הבן, מידן, שראה את החולה תקוף ­ האמוק מתחיל להשתולל, חשב לרגע שהוא צופה בסצינה מסדרת אימה טלוויזיונית. חלפו מספר שניות עד שהחל לקלוט את מה שמתחולל לנגד עיניו. הוא קפץ לעבר האיש, התנפל עליו וניסה למשוך אותו מעל מיטתה של אטיאס חסרת הישע. 
מידן: "החולה הזה, שחשבתי שנמלט מאיזו מחלקה פסיכיאטרית, גחן על מיטתה של הזקנה והתחיל למשוך את הטובוס בכוח. הוא רעד בכל גופו. הבנתי שמשהו נורא קורה. הוא לא הצליח לשלוף את הטובוס מייד, אז הוא התחיל לנענע אותו, ויחד אתו נענע את החולה. רצתי אליו ודחפתי אותו. אבל כמה שהוא נראה קטן וצנום, הוא היה חזק. הוא רעד ונאחז בכוח בצינורות שניסה לקרוע. דחפתי אותו שוב בכוח ואז הוא נדחק לאחור. באותו רגע יצאתי החוצה והתחלתי לצעוק לאחיות שיזעיקו עזרה"."
כך, בהמחשה דרמטית, תחת הכותרת: "הזוועה ב'סורוקה', הסיפור המלא" מתאר 'ידיעות' ב­11.12.96 מקרה מחריד של הריגה בהתקף טירוף. הריגה חסרת פשר הנראית כאילו נתפרה במיוחד לפי נוסחת: "חולי הנפש שרצחנותם מתפרצת ללא כל הסבר וסיבה". שאר התקשורת הלכה באותו מסלול. 'מעריב', תחת הכותרת "טירוף בבית חולים/זה יכול לקרות בכל בית חולים/ עד כמה בטוח בבתי חולים?" אף הגדיל את ההיסטריה וייחד עמוד שלם לפרסום סקר השוואתי מיוחד הבודק באיזו מידה "חולי נפש", (בבתי חולים אחרים.), יכולים לשוטט במחלקות באין עוצר ולרצוח. כהרגלם מקדמת דנא, לפי 'מעריב'.
להלן לקט מבדיקת 'מעריב': 'אסף הרופא'­ "אם מגיע חולה בעל רקורד פסיכיאטרי אמור הדרג
הפסיכיאטרי להנחות את בית החולים לגבי רמת הסיכון הפוטנציאלי של אותו חולה." 'שערי צדק'­
"מקפידים על שמירה קבועה על חולים העלולים לסכן את סביבתם בשל סיבה פסיכיאטרית." 'לניאדו'­ "אם מגיע חולה הסובל מבעיה פסיכיאטרית אנשי האבטחה משגיחים עליו בשבע עיניים."."בתי חולים אינם בתי כלא, ולא ניתן למנוע תנועת חולים בין המחלקות", אומר ל'מעריב' בכיר בבית חולים בארץ. "תמיד יכול להגיע איזה מטורף ולירות בכולנו"."
סמים
היו ניסיונות מהוססים לספק היבטים נוספים לתמונה. 'ידיעות', המדווח על עדויות חולים במחלקה
הנוירולוגית ב'סורוקה' ובני משפחתם לגבי תרופות שגרמו להתפרצות הרצחנית מצטט את אבינעם רכס מהמחלקה לנוירולוגיה בבית חולים "הדסה" עין כרם האומר: "תופעות לוואי של תרופות יכולות לגרום למצבי בלבול, בעיקר אצל קשישים, אולם לא ידועים מקרים בהם הן גרמו לטירוף". לדבריו, אחת מתופעות הלוואי של תרופות נגד דיכאון, למשל, היא שיבוש המערכות הקשורות בתהליכי חשיבה וזיכרון במוח."
'מעריב' לעומתו מתאר כיצד מנהל 'סורוקה' יצחק פטרבורג, "שלא מיהר להודיע על המקרה לאמצעי התקשורת" מנסה "בקול צרוד להסביר מה אירע במחלקה הנוירולוגית בלילה שבין יום שני לשלישי: "חולה המאושפז במחלקה הנוירולוגית איבד את השליטה על עצמו ולפני חצות החל להשתולל במחלקה. לא היו אצלו סימנים מוקדמים. רצינו לדבר עם האיש אך הוא מבולבל. זהו מקרה חריג. לדעתנו, אין קשר בין התרופות שקיבל החולה לבין מצבו הבלבולי. אחת התרופות הייתה אמורה לדכא מצב של בלבול"." 'מעריב' אף ראיין את אמו של ההורג, אלמנה בת 56, "המשמיעה ביקורת קשה נגד הצוות הרפואי של בית חולים סורוקה: "אני בוכה ולא מאמינה. מה עשו הרופאים לבן שלי? איזה תרופות נתנו לו? הוא לא מסוגל להזיק לאיש. המשטרה הגיעה אלי ביום שלישי בשש בבוקר. הגעתי לבית החולים ודיברתי עם הרופאים. הם נתנו לו תרופות וטעו בכדורים. בגלל זה הוא השתגע ולא היה מודע למעשיו"."
שיתוף פעולה
מטרת כתבה זו אינה לבחון האם וכיצד סמים, פסיכיאטריים או אחרים, גורמים להתפרצות רצחנית אצל האדם המקבל אותם. התקיפה הפסיכיאטרית הנה כלי דיכוי פוליטי המשמש לפיקוח חברתי. האמצעים בהם תקיפה זו משווקת לקהל הם התקשורת המשרתת ביודעין את שיתוף הפעולה מדינה­ מדע ברדיפה אחרי החריג והחלש והוצאתו מחוץ לתחום הגדרת "אדם". מאמר זה מראה כיצד התקשורת בסיוע רופאים שופטים ושאר אליטות הממסד בונה סיפור אימים ומקפידה שלא להתייחס כלל לסיפור המלא. לא שיש לנו אשליות כי הצבור המגבה את אלימות הפסיכיאטריה מעוניין לדעת...
השתלשלות הפרשה מתוארת כך ב'מעריב' (12.12.96) "אתמול האריך בית­ משפט השלום בבאר­שבע את מעצרו של החשוד בהריגתה של אסתר אטיאס, תושב נתיבות בן 33. בא כוח המשטרה, רס"ר איציק מלכה, הציג בפני השופט מסמך רפואי בחתימת ד"ר סוזנה פרישר, סגנית מנהל המחלקה הנוירולוגית, שבו נכתב כי החולה נמצא תחת השפעת טיפול תרופתי, הגורם לו להיות מנומנם, ולכן לא הובא לבית המשפט. הטיפול ניתן לו בשל הפרעה בהתנהגות ובחשיבה."
כלומר ההורג אפילו לא הובא בפני השופט שגזר את דינו. ה"ייצוג" היה ללא ספק של הסנגוריה
הציבורית, על כל המשתמע מכך.
פגיעתם הרעה 
הפרשה שנעלמה מהדיון הציבורי הוסיפה עוד נדבך לחיזוק הדימוי התקשורתי של "חולי הנפש" הרוצחים ללא סיבה. מי שתורם לדימוי זה הם כמובן בתי המשפט ואכן בשנת 2001 פרסם השופט יצחק בנאי בעיתון 'רפואה ומשפט' (מאי, עמ' 6). את מאמרו "פגיעתם הרעה של נאשמים חולי נפש ונעדרי אחריות פלילית" שעסק בפסק דינו בפרשה זו. שימו לב שהשופט במאמרו מקפיד להתעלם מנתוני פרשה זו המערערים את דימוי "חולה הנפש" הרצחני אותו הוא מעוניין לקדם והקוראים תגר על הפיקציה המשפטית של "מחלת נפש" בה הוא מאמין.
"ברוח ההלכה האומרת כי "חרש שוטה וקטן פגיעתם רבה" אני מבקש לעמוד על פגיעתם הרעה של נאשמים חולי נפש או נעדרי אחריות פלילית בשל פגמים פיזיים, שכליים או נפשיים, בכך שהפוגע בהם חייב, והם שפגעו באחרים ­ נפטרים מעונש על מעשיהם. המניע להאיר דברים הינו החלטה שניתנה על ידי ביום 23.2.98 בע.פ. 7472/97 בבית המשפט המחוזי בב"ש. אדם בשם איגור ליסיאקוב, אושפז במחלקה הנוירולוגית בבית חולים סורוקה בבאר שבע, עקב תלונות על סחרחורת. באותה מחלקה הייתה מאושפזת, באותה עת, אישה בשם אסתר אטיאס. מחוסרת הכרה ומחוברת להנשמה מלאכותית. מר ליסיאקוב, ללא כל סיבה, ניתק את מכשיר ההנשמה, שבאמצעותו הונשמה גב' אטיאס, ובכך גרם למותה. בדיון הראשוני, שהתקיים בפני שופט בית המשפט המחוזי בב"ש, הורה השופט על קבלת חוות דעת פסיכיאטרית, לגבי מצבו הנפשי של הנאשם. התקבלה חוות דעת פסיכיאטרית שניתנה ע"י דר' ר. בה צוין כי מעשהו של הנאשם בבית חולים סורוקה, היה תוצאה של התקף פרכוסים: בעקבות הפסקת השתייה שלמשקאות חריפים בבית חולים, עקב אשפוזו, נכנס הנאשם למצב הקרוי "דליריום טרמנס". זהו מצב הפוגע בהכרה ובקשב, גורם לעיוותים תפיסתיים, אשליות והזיות ופגיעה בחשיבה. הפסיכיאטר הגיע למסקנה כי בשעת מעשה לא היה ליסיאקוב אחראי למעשיו, שכן לא הייתה לו שליטה על מעשיו ולא הייתה לו היכולת לשנות את התנהגותו. לגבי מצבו בעת הבדיקה, ציין הרופא כי ליסיאקוב איננו חולה נפש ומעולם לא היה חולה נפש. כיוון שאיננו חולה נפש, איננו זקוק לאשפוז בבית החולים הפסיכיאטרי
ואינו זקוק לטיפול רפואי כל שהוא. בפסק הדין שניתן ע"י השופט ניל הנדל הורה השופט על אשפוזו של הנאשם על פי סעיף 51(ב). לחוק. השופט הגיע למסקנת האשפוז בקובעו כי חוות הדעת הפסיכיאטרית אינה מחייבת אותו וכי ההחלטה אם נאשם הינו חולה נפש שיש לאשפזו, הנה בסמכותו של בית המשפט. לאחר שהנאשם אושפז החליטה הוועדה הפסיכיאטרית בבית החולים לחולי נפש כי הואיל והנאשם איננו חולה נפש ­ אין מקום לאשפוזו והורתה על שחרורו. על החלטה זו של הוועדה הוגש ערעור ע"י פרקליטת המחוז גב' יסכה ליבוביץ, שנסמכה בטענותיה בעיקר על הדברים שצוינו בחוות הדעת הפסיכיאטרית, כי הנאשם יכול להיכנס שוב למצב של דליריום טרמנס וכי הסכנה ממנו לציבור ­ חמורה ומשמעותית.
בהחלטה שניתנה על ידי, דחיתי את ערעור המדינה וקבעתי כי משלא היו ראיות בפני בית המשפט על כך כי הנאשם הינו חולה נפש, אלא להיפך: מתוך חוות הדעת הפסיכיאטרית היחידה שהייתה בפני בית המשפט עולה כי הנאשם איננו חולה נפש ­ לא היה מקום להורות על אשפוזו. המצב החוקי קובע במפורש כי האשפוז צריך להיות מבוסס ומעוגן בראייה כי הנאשם היה חולה נפש בשעת מעשה וכי הוא עדיין חולה נפש. זאת ועוד החוק קובע כי המטרה העיקרית של אשפוז אדם הנה קבלת טיפול רפואי וכי אין לאשפז אדם בבית חולים לשם הגנה על הציבור או עליו בלבד. הנה כי כן, לאור הוראות החוק, לא היה מקום להורות על אשפוזו של ליסיאקוב. התוצאה היא ­ הוצאתו לחופשי של אדם העלול לסכן את הציבור.
ההצדקה או הבסיס לשחרורם של נאשמים חולי נפש ונעדרי שליטה מהאשמה ומעונש על מעשים שעשו, הינו כי אנשים אלה לא פעלו מתוך רצון חופשי וכי הענשת אדם על מעשה שביצע עקב מצב שלא היתה לו שליטה עליו, או עקב מחלת נפש שפגעה ביכולתו להבין את אשר הוא עושה, כמוה כהענשתו על מחלתו, או על הפגם שדבק בו. הענשה כזו פוגעת ברגש הצדק. השאלה הקשה היא האם נכון, צודק ומוסרי לפטור, במקרים מסוימים, מאחריות פלילית ולשחרר לחופשי נאשם שביצע מעשה חמור, שעה שאותו אדם מהווה סכנה לציבור ויש חשש כי ימשיך ויבצע מעשים חמורים נוספים. נראה, שקשה להשלים עם תוצאה זו, שמעוגנת במצב המשפטי הקיים, ויש לעשות לשינוי המצב הזה ולהביא למניעת פגיעתם הרעה של חולי נפש ונעדרי שליטה. בלשון חכמי התלמוד יש לומר: "אליה וקוץ בה", ביטוי שמשמעותו ­ דבר שבכללו טוב אלא שיש בו פגם. הפגם הוא שהענקת פטור מאחריות פלילית מביאה לא אחת לכך שאדם שביצע מעשה פלילי חמור, משוחרר לחופשי גם כאשר צפויה מאותו אדם סכנה לשלומו של הציבור. כך הדבר כאשר עושה המעשה הינו נעדר שליטה וכך הדבר כאשר עושה המעשה היה חולה נפש בעת ביצוע המעשה, אך אינו חולה בעת הדיון המשפטי נגדו. נראה לי כי הפתרון הנכון והצודק הוא: חיובם של אלה ­על פי חוק­ להימצא, לתקופה שתיקבע על­ידי בית המשפט, במוסד מתאים, שם יקבלו
טיפול שהם זקוקים לו, וכך תמנע גם סכנתם לחברה."
כליאה ב'מוסד טיפולי', שם יקבל "טיפול" נתון לשרירות החלטתו של 'המטפל'? האין זה במילים אחרות הפניתו (הכפויה.) של ליסיאקוב לשרותי הרווחה?. לפי עדות בתו של השופט, השחקנית אורנה בנאי, אמה היא עובדת סוציאלית...
ספרות יפה
החלק ה"חסר" בתמונה, שהשופט יצחק בנאי אף לא מזכיר אותו ולו ברמז, נמצא בעיתון 'הרפואה' כרך 134 חוברת ז' (1.4.98) עמ'513315 תחת הכותרת "Delirium Tremens בישראל, מאת גריגורי­צבי יזרעאלב מהמרכז לבריאות הנפש, אוניברסיטת בן­ גוריון בנגב, באר שבע". המאמר הדן "בשלבים בהתפתחות הפסיכוזה", מתבסס בין השאר על "עבודתו המפורסמת
של בונהופר", הפסיכיאטר הנאצי ששימש כאב בית דין לבריאות גנטית בברלין בשנות השלושים, היה אחראי לפשע הנאצי של עיקור כפוי ומונה בידי היטלר עצמו כחבר בסנאט הבריאות בוורמאכט.
במאמר נכתב כך: "מובאת פרשת חולה אופיינית על כל בעיותיה האבחוניות והטיפוליות. מובאים כ"כ לקחים מההתנהגות המסוכנת של החולה. המושג דליריום טרמנס מוכר, זה שנים רבות, לא רק מעולם הרפואה אלא גם מקריאת ספרות יפה. מדובר במצב פסיכוטי חד וסוער הנובע משתיית אלכוהול מרובה וממושכת. דליריום טרמנס הוא מצב המתפתח תוך מספר שעות עד יממה, שבו האדם נמצא במצב של אי שקט קיצוני והתמצאותו פגומה והוא אינו ישן והוא מוצף על ידי הזיות מלוות במתח, פחד וחרדה קיצוניים הנובעים מהזיות וממחשבות שווא, בדרך כלל של אימה. כמובן שהתופעה נעלמת מעצמה עם הפסקת השתייה. אפשר לדמות את הדליריום טרמנס לסרט מתח ופעולה שבו החולה הוא השחקן הראשי, הנרדף ועקב כך מהווה סכנה גדולה לעצמו ולסובבים שכן, בגלל עיוותי התפיסה והרגשת האימה, "מתגונן" החולה מפני "אויבים" מדומים."  כדי להפוך 'דליריום טרמנס' למחלה פסיכיאטרית מציין הפסיכיאטר יזרעאלב כי "כמו כל ההתמכרויות האחרות עלול גם אלכוהוליזם להשתלב בתחלואה כפולה עם מחלות נפש אחרות כמו סכיזופרניה הפרעות אישיות וכו'" אם כי הוא מוסיף ומציין כי "האבחנה המבדלת אינה  קלה". המשך המאמר: "מפרשת החולה: גבר בן 33, עולה חדש מרוסיה, נשוי, מוכר כאלכוהוליסט. שתה עד 1 ל' וודקה ליום. התקפי שתייה נמשכו עד חודש ימים ולוו בשכחה. עלה לישראל כחודש וחצי לפני האשפוז ובמשך כל התקופה שתה משקאות אלכוהוליים באופן רצוף. בסוף התקופה נחלש מאוד, ירד הרבה במשקל, כמעט לא אכל ושנתו נדדה. כיממה לאחר הפסקת השתייה לקה בהתקף אפילפטי שבגינו הובא לחדר מיון ואושפז במחלקה לנירולוגיה. הוחל במתןthiamin  ו­Librium. בחדר מיון נתקף שוב בפרכוסים אפילפטיים למרות שנטל dilantin. למחרת היה מבולבל, הובחנו הפרעות בהתמצאות, נמשך רעד, לא ישן. בערב היום השני לאשפוזו התפתח מצב פסיכוטי סוער, אי שקט קיצוני, והזיות מפחידות. החולה השתולל במחלקה, היה משוכנע שפושעים התנפלו עליו ורוצים להרגו. הוא ראה בחולה סמוכה את אשתו קשורה ומעונה, התנפל עליה, שלף וקרע את כל הצינורות וגרם לאסון. אנשי הביטחון השתלטו עליו, קשרוהו וקראו לפסיכיאטר שאבחן דליריום טרמנס."
במילים אחרות, שתיין כבד בא לחדר מיון לאחר שבשל הפסקת השתייה המרובה קבל התקף אפילפטי ונחלש ביותר. בבית החולים קיבל תרופות מסוימות ומייד ­ למחרת אשפוזו ­ החל להשתולל ופגע באדם אחר. ואז מגיע פסיכיאטר המאבחן, כמובן, "מחלת נפש".

פורסם ב'כפיה' מס. 9, עיתון עמותה ישראלית למאבק בתקיפה פסיכיאטרית (ע"ר), אוקטובר 03'