1 ): לגבי תיעוד המשך הרציחות במוסדות הפסיכיאטריים בגרמניה לאחר 1945 - הנה קטע מסרטו של היסטוריון הרפואה הגרמנית ארנסט קליי משנת 1995 "Sichten und Vernichten" (-חפש והשמד). תרגום לעברית למטה.
תיעוד נרחב להמשך הרציחות במוסדות הפסיכיאטריים בגרמניה לאחר 1945 ניתן למצוא בספרו משנת 1998 של הפסיכיאטר היינץ פאולשטיך
"הקליניקה למחלות עצבים על שם קרל בונהופר בברלין, לשעבר ויטנאאור היילשטטן. כאן מתים 4607 פציינטים מ-1939 עד לסוף המלחמה. בין המתים נשים רבות שהיו מוטרדות בשל מות בעליהן וילדיהן במלחמה.
אחד משני ביתני ההסגר (-בקליניקה למחלות עצבים על שם קרל בונהופר בברלין) היכן שאנשים נרצחו.
רוב הפציינטים, ליתר דיוק 1608, מתים רק לאחר תום המלחמה. בהתבסס על נתונים שאסף, חישב צוות בית החולים ששיעור התמותה לאחר השחרור הוא למעלה מ-50%, כלומר לאחר 1945 כל פציינט שני חדש מומת. לא רק בברלין, אלא בהרבה מוסדות לאחר המלחמה הפציינטים מתים en masse, מומתים.
טירת הויים במדינת סקסוניה-אנהלט השוכנת בין אשרסלבן וקוודלינבורג.
טירת הברוק היתה בתקופת הרייך השלישי מוסד פסיכיאטרי שיועד לגריאטריה עם 600 מיטות.
בינואר 1945 שכנו כאן פליטים רבים, כלומר לא פציינטים פסיכיאטריים, אך שיעור התמותה גבר ביותר מעשרות אחוזים בהשוואה לתקופה הנאצית.
מבט בספר השחרורים מהמוסד. רוב השוהים "שוחררו" למותם לאחר 45'. גם בהוים מתחיל המוות ההמוני רק לאחר השחרור. לא ברור האם הכלואים לאחר 45' עדיין הורעלו. מה שלמרות זאת ברור הוא: רבים מהפציינטים מתו, בשעה שהצוות הפסיכיאטרי מכר את מזונם בשוק השחור.
בית קברות בברנדנבורג טויפיץ דרומית לברלין. 90% מכל הפציינטים במדינת ברנדנבורג נרצחו עד סוף המלחמה.
הבנין המרכזי במוסד טויפיץ נהפך ב-1945 לבית חולים צבאי סובייטי. בטויפיץ, 70% מאנשי הצוות חברים בארגון נאצי, ו-100% מהרופאים. מרביתם המשיכו בעבודתם, כשהם כעת 100% באגוד העובדים הקומוניסטי.
בטויפיץ לאחר המלחמה כל פציינט שני מת. עד ל-1950 הפציינטים עדיין רעבו משום שהאדמיניסטרציה מכרה את מנות המזון שלהם בשוק השחור."
2 ): תגובת הנהלת המוזיאון היהודי בברלין הנה כי "יש להוכיח כי מקרי המוות במוסדות פסיכיאטריים בגרמניה שלאחר 1945 הם בגדר 'רצח'". כלומר יש להוכיח כי כל מקרה ומקרה עונה לקני המידה המאפיינים 'רצח'.
בכך עולה המוזיאון היהודי בברלין על דרך הכחשת השואה:
כזכור טענתם של מכחישי השואה דוגמת דיוויד ארווינג או הבישוף ויליאמסון הנה כי כדי להוכיח שמקרה מוות ספיציפי ב, נניח, אושוויץ הנו 'רצח' יש להציג את הראיות המקובלות בטענה מעין זו, כגון הוכחה פיזית להימצאות הקורבן במקום ביצוע העבירה, עדי ראיה שיצביעו על הרוצח, והוכחת כוונה פלילית.
טענתנו היא כי במקרה של רצח תעשייתי המוני מתוכנן ומוסווה היטב לא ניתן להציג ראיות מסוג זה בכל מקרה ומקרה. במקום זאת ניתן להוכיח את התפתחות האידיאולוגיה שהובילה והכשירה את הרציחות, את המתקנים שנבנו ושימשו לביצוע הרציחות ומערכת ההפעלה לביצוע הרציחות. וניתן להצביע על כך שמספר ידוע של אנשים הובלו למקום מסוים, או שהו בו כשהם כלואים, וכולם מתו.
הטענה של המוזיאון היהודי בברלין הנה כי עד ל-1945 מקרי המוות במוסדות פסיכיאטריים ברחבי הרייך הנם תוצאה של 'רצח' ולאחר 1945 מדובר רק במוות מרעב.
טענה זו בוחרת להתעלם מכך שבשל הביקורת וההתנגדות הציבורית בגרמניה הורה היטלר לפסיכיאטרים ב-1941 להפסיק את הרציחות ואלו המשיכו באופן עצמאי ברציחות, ומנסה להסתתר מאחורי עובדת שינוי הממשל שכביכול שנתה את המצב בכל הנוגע לרציחות הפסיכיאטריים, כלומר שמעשיהם של הפסיכיאטרים תחת הנאציונל סוציאליזם הנם בגדר פשע אך תחת שלטון כוחות בעלות הברית מקרה. ובכך המוזיאון היהודי מתעלם מהעובדה שהפסיכיאטרים המשיכו בשיטות הרצח שלהם ללא התייחסות לשינוי הממשל.
3 ): תגובת הנהלת המוזיאון היהודי בברלין הנה כי מספרם הגבוה של המתים במוסדות פסיכיאטריים לאחר אפריל 1945 נובע מ"רעב" ששרר בגרמניה לאחר המלחמה. כלומר שהמוות נבע מתופעה שפגעה בכל האוכלוסיה.
נשאלת השאלה כמה מאנשי הצוות הפסיכיאטרי נפגעו ומתו בשל תופעת הרעב שלאחר המלחמה. התשובה היא אפס.
כלומר התופעה פגעה אך ורק בכלואים אך לא בכולאיהם.
