בין לובוטומיה להטלת מום פסיכיאטרית באיברי מין
הדיון התקשורתי הישראלי סביב החשדות (-המשפט עדיין לא התקיים) בנוגע למעורבות האחים סודמי ברצח ובמעשים מגונים בילד לאון קלנטרוב בן ה-7 ביישוב בני עי"ש, מוביל כרגיל לדרישה להטלת מום באיברי מינם כאקט טיפולי-פסיכיאטרי/עונשי. מה הרקע לדרישה זו? מה בין לובוטומיה להטלת מום פסיכיאטרית באיברי מין?. 
תום סאס מסביר ב'לקסיקון של טירוף' כיצד בחברה המודרנית  הפסיכיאטר נטל את התפקיד של המרפא המסורתי.
"...כבני אדם, אנו מאמינים בבריאות נפש ובמחלת נפש, בדיוק כשם שאבותינו האמינו באלוהים ובשטן. המאבק למען אלוהים ונגד השטן היה נותן הלגיטימציה הגדול לתקופתם; באופן דומה, המאבק לבריאות נפש ונגד מחלת נפש הוא נותן הלגיטימציה הגדול לתקופתנו."
הרציונל של המרפאים המסורתיים הוא לעיתים קרובות זהה לפסיכיאטר הממוסד; ניתן להפעיל הטלת מום כצורה של עינוי/עונש או כצורה של מישטור פוריות. ב'עליית הרייך הרביעי' דן ג'ים מארס (Jim Marrs) בתפקיד הפסיכיאטריה בגרמניה הנאצית:
"מובילי התנועה להעלמת 'הלקויים נפשית' מהאוכלוסיה הגרמנית היו עורך הדין קרל בינדינג והפסיכיאטר אלפרד הוכה, אשר הפכו למוכר בציבור את הביטוי המצמרר "חיים שאינם ראויים לחיות" (lebensunwertes Leben) – במנשר מ-1920 שכותרתו היתה "הסרת בקרה מהשמדתם של חיים שאינם ראויים לחיות (Die Freigabe der Vernichtung lebensunwerten Lebens)"... "הדרכים המועדפות של מניעה, עיקור כפוי, יושמה בידי בית דין מיוחד 'לבריאות גנטית' שהרכבו כלל שני רופאים – בדרך כלל פסיכיאטרים – ועובד מדינה אחד, בדרך כלל שופט הקרוב למפלגה הנאצית, ששימש כיו"ר. התכנית הנאצית להמתת חסד לא התנהלה בפומבי אלא באמצעות צווים חשאיים, מאחר והיטלר סרב בהתמדה לקבל היתר חוקי, ביודעו שתוכנית מעין זו הינה לא חוקית במצב בחוקי הקיים."
ב'תיאטרון  של גיהנום', דן דר' האהא לאנג (Haha Lung) בשימוש של סירוס כעונש בארצות הברית:
"סירוס היה...מיועד באופן כללי לעבדים נמלטים, למרות שהיו מקרים שבהם גם כן נעשה בו שימוש כעונש ללבנים לאורך כל ההיסטוריה של ארה"ב. לפי קרל סיפאקיס (Sifakis) ב'אנציקלופדיה של פשע אמריקני' שלו, נעשה שימשו בסירוס בכמה "מאות" פעמים כעונש בקליפורניה של המאה העשרים, כאשר המקרה המדווח האחרון של סירוס כעונש באמריקה היה בקולרדו ב-1972."
זוהי החוקיות המוטלת בספק של פרקטיקות מעין אלו הדורשת מהפסיכיאטרים ה"מודרנים" למצוא דרכים יצירתיות להסוות את פעילותם. כפי שמסביר זאת דר' לאנג:
"השאלה אם המענה מחליט בצורה מכוונת להטביע חותם בקורבנו תלויה בזמן בו הוא חי, בנסיבות, ובאפקט ובמטרה שהמענה מנסה להשיג (למשל, להשיג מידע, להטיל טרור על האוכלוסייה וכו'). מצד אחד, הטבעת חותם קבוע בקורבן יכולה להזמין חקירה חיצונית לא רצויה ולספק ראיות 'גופניות' שקשה לפטרן לתביעה פלילית."
"חקירה חיצונית לא רצויה" זו (ותביעת רשלנות מקצועית) היא אשר הובילה את הפסיכיאטרים של ימינו להשתמש בשיטות הסוואה כזו המתוארת בידי סאס ב"ייצור שגעון":
"ב-1895, ט. ספראטלינג... מנתח בריטי, המליץ כטיפול באוננות בקרב "זכרים בגירים מטורפים, ניתוק מוחלט של העצבים הגביים של הפניס"....
ה"זכר הלא שפוי" יכול גם להיות מעוקר ע"י הזרקת הסם הוטרינארי (-שלא מאושר לשימוש בבני אדם) ניוטרסול (Zinc gluconate neutralized by arginine- Neutersol) לתוך האשכים של ה"פציינט".
אבוי, הקורא רק יכול רק לחוש אהדה לאומלל הסובל מה"טיפול" הסאדיסטי המתואר בידי סאס בספרו 'מין על פי מרשם':
"הפציינט נחשב כהומוסקסואל מלידה...הפעילות ההומוסקסואלית שלו באופן מפורש מבוטאת יותר במהלך השלב הפעיל במחלתו [פרנויה]...סורס בגיל 46...התגובה הנפשית שלו לניתוח היתה בהתאמה מוחלטת עם גישתו הפרנוידית: הרופא הטיל בו מום."
זהו מלכוד 22. התנגדותו של הפציינט הפסיכיאטרי כלפי כולאיו והתעללותיהם נחשבת כעדות נוספת ל"מחלתו", וללא ספק דורשת יותר "טיפול"!.
נהוג לטעון שהפסיכיאטרים של ימינו אף לא שמעו על סוג זה של טיפולים - אך למרבה הצער, זהו הציבור הרחב שקרוב לוודאי שאינו מיודע בטיפולים מעין אלו. סאס מסביר, ב"כפיה כטיפול", כיצד הברבריות המודרנית מוסוות תוך שימוש בז'רגון פסוודו-מדעי:
"...פסיכוכירורגיה ממשיכה להיות מיושמת, אמנם ללא הסנסציונאליזם של תקופת פרימן (Freeman). ב-1997 הועלתה הודעה לרשת האינטרנט המפרסמת: "אנו בבית החולים הכללי של מסצ'וסטס מבצעים סוג של ניתוח של המערכת הלימבית הקרוי bilateral stereotactic cingulotomy. התסמין העיקרי עבורו ניתוח זה נלקח בחשבון הוא הפרעה אובססיסית כפייתית שלא נתנת לפתרון רפואי...כמה אנשים הסובלים מתסמונות כאב כרוני, דיכאון עמיד, והפרעות התמכרות יכולים גם להיות מועמדים להליך זה." המונח הישן "לובוטומיה" ו"פסיכוכירורגיה" הוחלפו במונחים רעננים, טכנים יופימסטים כגון "cingulotomy", " Limbic leucotomy", ו "stereotactic surgery". אין חדש תחת השמש..."
זהו סימן משמעותי שסאס מתייחס ללובוטומיה כ"cerebral spaying" (עיקור מוחי)!
בהקשר זה אפשר לומר שהציבור מולך שולל, הפסיכיאטריה בת ימינו ממהרת להגן על הפרקטיקות שלה כיותר הומניות מאלו של העבר. אבל הם רק מלבישים אותן בשמות בעלי צליל מעורר רושם, אך שוב, זהו הציבור שזקוק להיות מיודע, שהרי כפי שאמר סאנטאיאנה "אלו שאינם לומדים היסטוריה נידונים לחזור עליה".
הטלת מום באברי המין או במוח אינה מבססת את השקר כי הפסיכיאטריה הופכת את כולם לאנשים בעלי יתר מסוגלות, כישורים ויצרניים יותר ותיצור חברים בחברה החושבים נכונה, בריאים מינית ומתפקדים.
למעשה אנשים ששקמו עצמם והבריאו הם הם אלו שהצליחו להימלט מהפסיכיאטריה, ולא אלו שנשארו בתחומה
עופר מזרחי

פורסם ב'כפיה' מס. 11, עיתון עמותה ישראלית למאבק בתקיפה פסיכיאטרית (ע"ר),