בתי המשפט

 

 

 

פסק דין

1.         בעת שירותו הצבאי חלה המערער ושוחרר מהשירות מחמת מחלה נפשית קטטוניה- סכיזופרנית (Catatonic Schizophrenia).

 

2.         נושא הערעור מתמקד בשאלה: -

"האם המחלה הנפשית, שממנה סובל כיום המערער, 'נגרמה' או 'הוחמרה' עקב השירות האמור"?

 

3.         בתאריך 25/11/97, פנה המערער לק"ת בתביעה להכיר בו כ"נכה", לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), ה'תשי"ט - 1959 [נוסח משולב], וזאת בגין פגימה הקשורה עם מחלה נפשית, שבה לקה.

 

4.         בתאריך 30/12/98, החליט ק"ת לדחות את תביעת המערער.

 

בהחלטתו לדחות את התביעה, הודיע ק"ת למערער, כי בהסתמך על תוצאות הבדיקות ועל סמך חוות-הדעת הרפואית, מיום 25/10/98, הגיע לכלל מסקנה, כי לא קיים "קשר סיבתי", בין הפגימה האמורה ממנה סובל המערער, לבין תנאי שירותו הצבאי, כמשמעות ביטוי זה בסעיף 1 לחוק הנכים.

 

5.         חוות-הדעת הרפואית מיום 25/10/98, הנזכרת בסעיף הקודם של פס"ד זה, היא חוות-דעתו הרפואית של ד"ר אליעזר פלדינגר, מומחה בפסיכיאטריה  -   מוצג מש/ 2.

 

            כותב ד"ר א. פלדינגר בחוות דעתו הרפואית הנ"ל, כדלקמן: -

 

                        "בעברו  -   נולד כתאום לאחיו (אחיו סיים את השירות הצבאי).

 

                        התפתחותו הפסיכומטרית בילדות מתוארת כתקינה.

 

                        סיים 12 שנות לימוד בבית-ספר עיוני.

 

                        היה תלמיד טוב.

 

                        סיים את בחינות הבגרות, מלבד במתמטיקה.

 

                        הדריך ב'צופים'.

 

                        התגייס לצה"ל ביום 04/08/94, עם פרופיל מלא (פרופיל רפואי: - 97).

 

                        התנדב לצנחנים.

 

                        לאחר 4 חודשי טירונות, הגיע לגדוד.

 

                        במהלך שירותו, השתתף בפעילות רגילה האופיינית לחיל-הצנחנים.

 

                        היה גם בחברון במשך כחודשיים.

           

                        לדבריו, אהב את שירותו.

 

לא מדווח על התקלויות עם מחבלים, או פעילויות יוצאות דופן, תאונות או יחסים חריגים עם מפקדיו או שאר החיילים (לפי הפרטים שמסר בבדיקתו היום).

 

אחרי כשנתיים של שירות, אושפז, לראשונה, בבית-חולים הפסיכיאטרי, בבאר-שבע.

 

על פי דו"ח ת"ש  -   ב- 18/12/96, עלה לראשונה על מצבת ר"מ 2, חר"פ 542, שם טען המערער, שהובא לבית-החולים מביתו, שם שהה בחופשה, וסיבת אישפוזו היתה התפרצות בבית. 

 

                        על פי התיעוד  -   שוחרר מהצבא ביום 01/01/97.

 

בתיקו הרפואי לא קיים תיעוד על אישפוזו הראשון או אישפוז כלשהו המביא את נסיבות אישפוזו.

 

מנגד, על פי הסיכום מאישפוזו הפסיכיאטרי בבאר-שבע (בין התאריכים 03/04/97 ו- 19/06/97  -   מצויין, שאושפז לראשונה כשבועיים לפני אישפוז זה   -    דבר העומד בסתירה לדברי הנבדק ולתאריך שחרורו מהצבא).

 

לפי סיכום המחלה מאישפוזו בבית-חולים בבארשבע (בין התאריכים 03/04/97 ו- 19/06/97): -

 

'כשלושה חודשים טרם סיום השירות, חלו שינויים הדרגתיים בהתנהגותו: החל להסתגר, ניתק קשריו עם חבריו, לא שמר על משמעת צבאית, שוחרר על פרופיל: - 21 , לא עבד, הפסיק לתפקד בבית, הזניח את עצמו, סירב לאכול ולשתות ובמצב פסיכוטי אושפז באישפוז כפוי פעם ראשונה בחייו, ושוחרר ברמיסיה חלקית בלבד (האישפוז היה בן 21 יום)'.

 

כעבור כשבועיים לאחר ששוחרר מאישפוז זה, אושפז פעם נוספת,  בתאריך 03/04/97, ועם שחרורו אובחן עם קטטוניה סכיזופרנית (Cataonic Schizophrenia).

 

ב- 05/11/97 אושפז שוב ושוחרר בתאריך 16/02/98 עם אבחנה של סכיזופרניה קטטונית, ובמצב של רמיסיה חלקית.

 

                        בסיכום זה נכתב, בין השאר: -

 

'יש לציין, שבאנמנזה חוזרת שנאספה מחולה ומשפחתו, עולה, שאף פעם לא היה חברותי, כמעט ללא קשרים.   לדבריו, זה לא חסר לו ואין לו צורך בחברים.    תוספת זו מצביעה לכיוון של אישיות פרה-מורבידית סכיזופרנית'.

 

במשפחה: עוד אח תאום, אח ואחות.   אביו עובד כמחסנאי במפעל 'פריקלס'.   לא ידוע על פתולוגיה נפשית במשפחה.

 

בבדיקתו: מצבו הקוגנטיבי   -    תקין.   מוסר את תולדותיו.    טוען שהיה מרוצה משירותו בצה"ל, ולא תיאר אירועים יוצאי דופן.   אינו יודע מדוע פרץ המשבר הנפשי.   מדבר בקושי, האפקט שיטחי.    לא בולטת פעילות פסיכוטית חריפה דוגמת הלוצינציות או מחשבות שווא.     בולטים ליקויים פוסט-פסיכוטיים (דוגמת קשיי תפקודו, חברתי וכו').

 

                        מאז שחרורו מאישפוזו נמצא מרבית מהזמן בבית.   

 

                        מרגיש עייף.    מטופל עכשיו ב- Leponex  500 מ"ל ליום.

 

ההתרשמות הכללית מבדיקתו הינה של חולה אשר נמצא ברמיסיה חלקית ממחלתו סכיזופרנית.

 

לסיכום:  גבר אשר גוייס לצה"ל ביום 04/08/94, עם פרופיל מלא, והתנדב לצנחנים.

 

                        קודם לגיוסו, לא ידוע על טיפולים נפשיים .

 

                        למרות מעורבותו החברתית, תואר גם עם אישיות פרה-מורובידית סכיזופרנית.

 

על פי חוות דעת ת"ש (סא"ל נעם) הנבדק עבר מסלול חי"ר בו נדרש למאמצים פיזיים ונפשיים קשים.

 

                        כמו כן תיפקד בתנאי לחץ.

 

                        לא מתוארים אירועים או פעילויות יוצאי דופן.

 

                        נסיבות אישפוזו הראשון אינם מתועדים.

 

לאור התיעוד הקיים, ולאור הפרטים שמסר הנבדק בבדיקתו, לא מצאתי סימוכין שמחלתו הנפשית 'נגרמה' או 'הוחמרה' כתוצאה מתנאי שירותו".

 

6.         על החלטתו הנ"ל של ק"ת מיום 30/12/98, הגיש ב"כ המערער ערעור זה ביום 01/03/99.

 

7.         בכתב-הערעור נאמר, כי טעה ק"ת בקובעו, שלא קיים "קשר סיבתי", בין מחלת הנפש לבין תנאי השירות הצבאי;    וכי שירותו של המערער בצה"ל דרש מאמצים פיזיים ונפשיים קשים, תפקוד בתנאי לחץ ותנאי שירותו אלה הם שגרמו להתפרצותה של  המחלה.

 

8.         בהחלטה שניתנה על-ידנו ביום 04/03/99, הורינו למערער לדאוג להמציא, בהקדם, חוות-דעת רפואית של מומחה רפואי מטעמו, שיהא  בה כדי לסתור את האמור בחוות-הדעת הרפואית, עליה סמך ק"ת שעה שדחה את תביעת המערער, כאמור בסעיף 5 לפס"ד זה.

 

9.         קבענו את הדיון בערעור, לישיבה ראשונה, ליום 30/05/99.

 

לבקשת ב"כ המערער, נדחו הדיונים מידי פעם בפעם וניתנו לו מספר הארכות על מנת לאפשר לו להגיש חוות-דעת רפואית של מומחה מטעמו, וכן תצהיר מאת המערער.

 

10.        בתאריך 27/06/2000 הוגשה לנו, מטעמו של המערער, חוות-דעתה הרפואית של ד"ר קירה לוין, רופאה פסיכיאטרית מומחית, מיום 05/06/2000, מוצג מע/ 1.

 

            בסיכום חוות-דעתה מציינת ד"ר קירה לוין, כדלקמן: -

 

                        "... הבכור מזוג תאומים, רווק, מתגורר עם הוריו בדימונה.

 

                        לא ידוע על הפרעות בהתפתחות פסיכו-מוטורית.

 

                        מתואר כתלמיד טוב, ופעיל חברתית.

 

גוייס לצה"ל לחטיבת צנחנים עם פרופיל: - 97 וסיים מסלול מלא ביחידת לוחמים.

 

                        נחשף למאמץ פיזי ונפשי רב, תפקד בתנאי לחץ מתמשך.

 

בשנה האחרונה לשירותו, הופיע שינוי בהתנהגותו וירידה ותפקודו שגרמו להעברתו לפלוגת מפקדה לעבודות רס"ר.

 

מצבו הנפשי הקשה לא זוהה ולא אותרה מחלת נפש עד שפרץ מצב פסיכוטי, שבעקבותיו שוחרר מיד מצה"ל.

 

                        בזמן שירותו הצבאי, התפרצה, לראשונה, מחלת הסכיזופרניה.

 

משנת 1997 ועד היום, אושפז מספר פעמים ואובחן כסובל מ- Schizophrenia Catatonic Type.

 

מהלך מחלתו מתבטא במצבים פסיכוטיים חריפים עם מרכיב פסיכו-מוטורי בולט (קיפאון או אי שקט קיצוני) בהם מסכן את עצמו או אחרים ועקב כך נדרש אישפוז כפוי.

 

מיד אחרי אישפוזו הראשון הופיעו סימנים של ליקוי וירידה בתפקודו שגברו וגרמו להגבלה קשה בתפקוד יום-יומי משפחתי וחברי.

 

מדובר בפרוגנוזה שלילית עקב גיל צעיר של פריצת המחלה, התחלה זחלנית של המחלה, סוג המחלה וליקוי ניכר וקבוע בתפקודו כבר בתחילת המחלה...

 

על פי התרשמותי, קיים קשר בין שירותו הצבאי והתפרצות המחלה מהטעמים הבאים: -

 

א.         גוייס לשירות הצבאי בריא בנפשו ללא בעיות נפשיות קודמות, עם פרופיל: - 97.

 

בבדיקות לפני גיוסו, אם היה מאובחן איזה שהוא ליקוי במבנה האישיות, או סימנים של מחלה נפשית, לא היה מגוייס כלל ובפרט לא ליחידה קרבית.

 

                                    שרת כחייל קרבי במשך כשנה וחצי, לפחות, ללא כל בעיות בתפקוד.

 

יש להניח, שאם היה סובל ממחלת נפש לפני גיוסו, כוחותיו הנפשיים היו  דלים מלכתחילה ולא היה מסוגל לעמוד בלחץ מתמשך של מסלול חיל קרבי מבלי שהמחלה תפרוץ בתחילת השירות.

 

ב.         הקשר בין תנאי השירות הקשים ומצב של לחץ מתמשך לבין פרוץ המחלה הינו דבר הידוע בספרות הקצועית, דהיינו, שמצבי דחק גורמים לפריצת המחלה.

 

ידוע, כי מחלת הסכיזופרניה יכולה אומנם לפרוץ ללא טריגר, אך במקרים רבים המחלה פורצת בעקבות מצב של דחק, שאם לא היה קיים, יתכן שלא היתה המחלה פורצת כלל.

 

המקרה שלפנינו, בו אין כל סיפור משפחתי, ומדובר בקיום של אח תאום זהה, הבריא לחלוטין, מחזקים את האפשרות שהמחלה אכן פרצה עקב מצבי הדחק שהמערער עמד בהם בשירותו הצבאי.

 

ג.         בנוסף לעובדה שאנו מניחים שבמקרה זה הסטרס, השירות הצבאי, הביא לפריצת המחלה, אין ספק, שהופעתה בגיל מוקדם ואי איתורה בזמן, גרמו להחמרה במצבו בצורה ניכרת.

 

ישנה משמעות לאיתור המאוחר של המחלה, שלא איפשר מתן טיפול בזמן, וגרם להחמרה וליקוי במצבו.

 

מדובר בחייל שהיה ממושמע ובעל מוטיבציה גבוהה, שבאמצע שירותו הצבאי חל שינוי פתאומי בהתנהגותו שהתבטא בסירוב פקודה, אי יכולת לקום לשמירה, תיפקוד ירוד, והסתגרות חברתית.

 

עקב כל המצבים המתוארים לעיל הועבר לעבודות רס"ר מבלי שנבדקה הסיבה לשינוי פתאומי זה".

 

11.        נעתרנו לבקשת ב"כ המשיב, ובהחלטה שניתנה על-ידנו ביום 14/03/2000, איפשרנו לב"כ המשיב, בהסכמת ב"כ המערער, להגיב לחוות הדעת הרפואית של ד"ר קירה לוין.

 

12.        ביום 09/11/2000 הגיש לנו ב"כ המשיב חוות דעת רפואית, נוספת, של ד"ר א. פלדינגר, מיום 29/10/2000  -    מוצג מש/ 3.

 

            על פי האמור בחוות הדעת הרפואית הנ"ל, אין ד"ר פלדינגר משנה את עמדתו ומסקנותיו.

 

            ברם, התייחסו לחוות הדעת הרפואית של ד"ר ק. לוין, הוא מציין: -

 

"… במימצאי בדיקתי ועיון במסמכיו דאז, לא הובהרו נסיבות שחרורו מצה"ל, ובאם קודם לשחרורו היה באישפוז פסיכיאטרי.

 

על פי חוות הדעת הרפואית של ד"ר קירה לוין  -   קודם לשחרורו מצה"ל לא היה באישפוז פסיכיאטרי, אך: - 'אחרי שאותר כסובל ממצב פסיכוטי, מיד שוחרר משירותו בצה"ל בינואר 1997'.

 

מלבד העובדה שאכן שוחרר ב- 01/01/97 עם פרופיל רפואי: - 21, לפי סעיף ליקוי: - 29327, לא קיים כל תיעוד המבהיר את מצבו שלפני כן.

 

                        על פי חוות דעתה הרפואית של ד"ר קירה לוין: -

 

                                    'שירת כחייל קרבי במשך כשנה וחצי, לפחות, ללא כל בעיות בתפקודו.

 

בשנה האחרונה לשירותו, הופיעו שינויים בהתנהגותו וירידה בהתנהגותו שגרמו להעברתו לפלוגת מפקדה לעבודות רס"ר.    מצבו הנפשי הקשה לא זוהה ולא אותרה מחלת נפש עד שפרץ מצב פסיכוטי שבעקבותיו שוחרר מיד מצה"ל'.

 

                        לקביעתה זו של ד"ר ק. לוין  -    לא קיים תיעוד עובדתי, במסמכיו.

 

קיימות שתי תלונות שבגינן הועמד לדין:  האחת  -  מ- 12/05/96, על כך שנע בלי כומתה, בלי דיסק, ובלי פס מלא;    והאחרת  -    מ- 09/06/96, על נפקדות של 8 ימים.

 

מעבר לכך, לא מצוי כל תיעוד, המצביע על שינוי התנהגותי והעברתו לעבודות רס"ר.

 

גם בבדיקתו אצלי, לא מסר המערער כל פרטים על כך, וגם על פי מכתבם של הוריו, מיום 25/11/97   -    לא משתמע דבר על כך.

 

בסיכום המחלה (על האישפוז מיום 03/04/97 עד ליום 19/06/97), נכתב, בין השאר, שהשינויים בהתנהגותו החלו כ- 3 חודשים טרם סיום שירותו והיו הדרגתיים.

 

באשר לעצם תנאי שירותו     -   לא התלונן בפניי על קושי בתנאי שירותו  ואף מסר שאהב את שירותו.

 

לאור כל זאת, על פי התיעוד הקיים ובדיקתו   -    ניתן לקבוע, שתנאי שירותו לא גרמו לפרוץ מחלתו או החמרתה".

 

13.        לאחר שב"כ המערער הגיש לנו את תצהירו של אחיו התאום של המערער, ה' רובי מלול, מיום 18/04/2001  -    מוצג מע/ 2 (לתצהיר זה צורף גם עותק צילומי של יומן שכתב המערער), הוגשה לנו חוות-דעת רפואית, שלישית, של ד"ר א. פלדינגר, מיום 23/09/2001  -    מוצג מש/ 4.

 

14.        הגם שבפתח האמור בחוות הדעת הרפואית הזו, מציין ד"ר א. פלדינגר: -

 

"כל זאת בהנחה שהאמור בתצהירו של האח התאום של המערער נכון, באשר לעובדות תנאי שירותו של המערער ולא לפרשנות של האח או לתאורים שלו על מה שסיפר לו המערער"   -    לא נוכל להתעלם ממספר עובדות שמעלה ד"ר א. פלדינגר בחוות הדעת הנ"ל, והמדובר בעובדות שאינן יכולות להיות שנויות במחלוקת.   ומה עוד: שד"ר א. פלדינגר מציין, במפורש, שחלק מהן הוא לא היה מודע, ולחלק אחד מהן  -    יש תימוכין בתצהירו של אל"מ יוסי בכר, מיום 01/11/2005  -    מוצג מע/ 4 ובעדותו בפנינו.

 

 

15.        וכה כותב ד"ר א. פלדינגר בהמשך לחוות דעתו הרפואית מיום 23/09/2001: -

 

                        "המערער התגייס ביחד עם אחיו התאום בהם נשלחו לשרת בצנחנים.

 

                        כעבור שנה וחודשיים סיימו את הכשרתם כצנחנים.

 

                        המערער ואחיו התאום ביקשו לצאת לקורס מפקדים.

 

                        בקשתו של האח התאום נתקבלה ואילו בקשתו של המערער נדחתה.

 

כן נידחו בקשותיו של המערער להישלח לקורס סמלים והמערער המשיך לשרת, כלוחם, באותה יחידה.

 

המערער התאכזב מכך, ולדעת אחיו התאום  -    התנהגותו של המערער החלה להשתנות.

 

באחת הצניחות, שבוצעו ביחידה, כדבר שבשיגרה, סירב המערערת לצנוח, ועקב סירובו זה הועבר לזמן מה מתפקידו כלוחם, והוטל עליו לשרת בפלוגת המפקדה, כעובד רס"ר.

 

בתפקידו כעובד רס"ר לא חל, לדעת האח התאום, שיפור במצבו;   ובהתנהגותו  -     ניצפו, בין השאר, הפרעות משמעת.

 

בעקבות שיחת טלפון שקיימה אם-המערער עם המג"ד, אל"מ יוסי בכר, בו העלתה בפניו, שהמערער מרגיש מאוד רע עם מה שהוא עושה בצבא, נקרא המערער לשיחה עם הקב"ן;    הומלץ להחזירו ליחידה, להמשך השירות, בתור לוחם.

 

גם לאחר שהמערער הוחזר ליחידה הלוחמת לא חל שינוי במצבו הנפשי והוא החל במחשבות שווא ופחד לגלות מחשבות אלה".

 

16.        ד"ר א. פלדינגר מגיע למסקנות אלו: -

 

א.         מצבו הנפשי של המערער החל להשתנות לאחר שלא התקבל לקורס מפקדים שרצה בו, בעוד שאחיו התאום כן התקבל.

 

ב.         בשל מאפייניו האישיותיים, חווה המערער את אי-התקבלותו לקורסים האמורים בצורה קשה והוא החל לגלות פחות מוטיבציה לשרת בתפקידו.

 

            ג.          ניצפו הפרעות התנהגות ומשמעת והוא הועבר מתפקידו.

 

            ד.         המערער העדיף לא לשתף איש בתסכולו ולא ביקש כל עזרה נפשית.

 

ה.         באופן בלתי גלוי, החלו להופיע גם מחשבות שווא אשר הפחידו אותו והוא העדיף להסתירן.

 

ו.          למרות החזרתו של המערער ליחידה לוחמת, לא חל שינוי במצבו, עד שלבסוף אובחן מצבו הנפשי והוא שוחרר מצה"ל.

           

ז.          על פי האמור בתצהירו של אחיו התאום של המערער  -    אין, לדעתי, כל ראייה לכך שתנאי שירותו גרמו לפרוץ מחלתו נפשית.

 

ח.         ניתן גם להניח, על פי האמור בתצהירו של האח-התאום, שבאם בקשתו של המערער להתקבל לקורס מפקדים היתה נענית בחיוב  -   המערער היה בא על סיפוקו.

 

17.        מטעמו של המערער עצמו לא הוגש לנו כל תצהיר.

 

 

            לדברי אימו, הגב' מרים מלול: -

 

                        "הוא לא מסוגל להעיד.

 

                        הוא לא רוצה לבוא, הוא לא יכול לבוא.

 

                        הוא גם לא ידבר, כי הוא לא מדבר".

 

18.        נתקיימו מספר דיונים, שבמהלכם הגישו לנו ב"כ הצדדים, בנוסף ל- 2 חוות הדעת הרפואיות האמורות לעיל, גם את המוצגים הבאים: -

 

            מטעם ב"כ המשיב:

            א.         תיקו-הרפואי של המערער שסומן כמוצג מש/ 1.

ב.         חוות-דעת רפואית, נוספת, של ד"ר א. פלדינגר, מיום 29/10/2000, שבאה כתגובה לחוות הדעת הרפואית שהוגשה ע"י ד"ר קורה לוין, מוצג מש/ 3.

ג.          וכן חוות דעת רפואית שלישית, של ד"ר א. פלדינגר, מיום 23/09/2001, שבאה כתגובה לתצהירו של אחיו התאום של המערער, מר רובי מלול, מוצג מש/ 4.

            ד.         תצהירו של רס"ב יצחק עמיאל, מיום 06/11/2003, מוצג מש/ 5.

            ה.         תעודת שחרור ממרכז לבריאות הנפש, בבאר-שבע, מיום 30/03/97, מוצג מש/ 6.

 

            מטעם ב"כ המערער:

א.         תצהירו של אחיו התאום של המערער (מר רובי מלול), מיום 18/04/2001, מוצג מע/ 2.

            ב.         תצהירה של אם-המערער, גב' מרים מלול, מיום 18/01/2004, מוצג מע/ 3.

            ג.          תצהירו של אל"מ יוסי בכר, מיום 06/11/05, מוצג מע/ 4.

ד.         מאמר בנושא "משפט, רפואה ומערכת הבטחון", שפורסם בספר היובל של רפואה ומשפט, מנובמבר 2001, מוצג מע/5.

 

19.        לאחר שב"כ הצדדים הצהירו שאין להם מסמכים נוספים להגשה, קבענו את שמיעת ההוכחות ליום 06/11/2005, ומשנמשך הדיון עד לשעות המאוחרות, המשכנו בשמיעת ההוכחות ביום 10/11/2005.

 

ראשון העדים היתה ד"ר קירה לוין, שנחקרה נגדית ע"י ב"כ המשיב על האמור בחוות-דעתה מיום 05/06/2000;    לא היתה חקירה חוזרת;   הרופאה השיבה לשאלות שהוצגה לה ע"י יו"ר הוועדה.

 

לאחר מכן, העיד ד"ר א. פלדינגר, שנחקר נגדית ע"י ב"כ המערער, על האמור ב- 3 חוות-הדעת הרפואיות שלו: מיום 25/10/98 (מוצג מש/ 2), 29/10/2000 (מוצג מש/ 3), ומיום 23/09/2001 (מוצג מש/ 4);     בחקירה חוזרת ע"י ב"כ המערער;     וכמו כן השיב העד לשאלות שהוצגו לו ע"י חברי הוועדה.

 

אחריו, העיד, אל"מ יוסי בכר, שנחקר שתי וערב ע"י ב"כ המשיב, על האמור בתצהירו מיום 06/11/2005 (מוצג מע/ 4);    בחקירה חוזרת ע"י ב"כ המערער;    וכן השיב לשאלות שהוצגו לו ע"י יו"ר הוועדה.

 

לאחר מכן, העיד רנ"ג יצחק עמיאל, שנחקר שתי וערב ע"י ב"כ המערער על האמור בתצהירו מיום 06/11/2005 (מוצג מש/ 5);   בחקירה חוזרת ע"י ב"כ המשיב;   חברי הוועדה לא הציגו לעד זה שאלות כלשהן.

 

לאחר מכן, העידה אימו של המערער, הגב' מרים מלול, שנחקרה שתי וערב ע"י ב"כ המשיב, על האמור בתצהירה מיום 18/01/2004 (מוצג מע/ 3);    לא היתה חקירה חוזרת מטעם ב"כ המערער;    והשיבה לשאלות שהוצגו לה ע"י חברי הוועדה.

           

אחריה, העיד אחיו התאום של המערער, ה' רובי מלול, שנחקר שתי וערב על-ידי ב"כ המשיב, על האמור בתצהירו מיום 18/04/2001 (מוצג מע/ 1);     בחקירה חוזרת ע"י ב"כ המערער;    חברי הוועדה לא הציגו לעד זה שאלות כלשהן.

 

20.        בתום העדויות הנ"ל הצהירו ב"כ הצדדים שאין להם עדים נוספים וניתנה החלטה בדבר הגשת סיכומים, בכתב, ונקבע, כי פס"ד יישלח אליהם והם פטורים מהופעה לשמיעתו.

 

סיכומי ב"כ המערער הוגשו ביום 15/12/2005;   ואילו סיכומי ב"כ המשיב הוגשו רק ביום 11/06/2006, לאחר שניתנו לב"כ המשיב 6 אורכות להגשתם, וזאת בהסכמת ב"כ המערער.    ב"כ המערער לא ניצל את זכותו להשיב לסיכומי ב"כ המשיב, כפי שנקבע בהחלטה מיום 10/11/2005.

 

21.        רקע אישי:

            א.         נולד ביום 15/01/76.

            ב.         בתאריך 04/08/94, התגייס לשירות חובה בצה"ל.

            ג.          בעת גיוסו נקבע לו פרופיל-רפואי: - 97.

            ד.         לאחר הטירונות הוצב לשרת בחטיבה 35 של חיל-הצנחנים, בגדוד 101.

            ה.         שירת כרובאי בדרגת סמל.

            ו.          בתאריך 18/12/96, עלה על מצבת ר"מ 2, חר"פ 542.

            ז.          בתאריך 01/01/97, שונה הפרופיל-הרפואי והועמד על: - 21 עם סעיפי ליקוי:

41311 ו- 29327, והוא שוחרר מיד מצה"ל, מספר חודשים לפני סיום תקופת השירות.

           

22.        לאחר ששמענו את העדויות, רשאים אנו לקבוע את העובדות הבאות: -

 

שני אחים תאומים היו בדימונה.   שם האחד  -    צחי (הוא המערער בערעור זה) ושם השני  -   רובי. 

 

            והיו האחים קשורים זה לזה ולא נפרדו איש מעל פני אחיו.

 

ולא רק שנולדו ביום אחד (ביום 15/01/76);     ביקרו באותו גן ילדים;     באותו ביה"ס יסודי ("דקלים", בדימונה), הגם בכיתות נפרדות;   ולא רק שלמדו יחד בתיכון בעלת מגמה ריאלית, אלא שביום 04/08/94, גם התנדבו שני האחים ביחד, לשרת בחטיבת הצנחנים, עברו הכשרה במשך שנה וחודשיים, במסלול של לוחמים ושניהם סיימו בהצלחה מסלול זה.

 

בתאריך 14/08/94, הם החלו את הטירונות, סיימו והוסמכו, כרובאי 05, בתאריך 09/12/94.

 

            ב- 13/01/95 החל קורס צניחה אותו סיימו והוסמכו ב- 02/02/95.

 

23.        עם סיום תקופת הכשרתם, כלוחמים, ביקשו האחים להישלח לקורס מפקדים (מפקדי כיתות).

 

            רובי נתקבל לקורס ואילו בקשתו של המערער נדחתה והוא נענה בשלילה.  

 

בתום קורס המ"כים נתמנה האח התאום, רובי, לסמב"צ מבצעים בגדוד, הדריך טירונים ובסופו של דבר פנה בבקשה, שנעתרה, לחזור לפלוגה כלוחם.    המערער הועבר להמשך שירותו ביחידה הבוגרת.

 

24.        השאלה שהוצגה בפנינו היא: -

מתי חל השבר העמוק בקירבו ובנפשו של המערער?    האם היה זה בשעה שסרבו לבקשותיו לצאת לקורס מ"כים, או היה זה בעת שהוצב לשרת במפקדה כעובד רס"ר?

 

25.        באחת הצניחות במהלך השירות של המערער ביחידה הבוגרת, סירב המערער לצנוח, הגם שקיימת חשיבות לכך שחייל בגדוד צנחנים ישמור על כושר הצניחה שלו לאורך כל משך תקופת השירות בגדוד והגם שהמערער ביצע צניחה כזו יותר מפעם אחת.

 

מפקד הגדוד, סא"ל פינקי זו-ארץ נקט כנגד המערער באמצעי משמעת והורה על הדחה על תנאי, דהיינו, העברה זמנית למחלקת הרס"ר, ועשה כן, בכדי לאפשר למערער לחזור ולשקול את עניין הצניחה, שאם יצנח  -    יוכל לשוב ולהיות לוחם בפלוגה.

 

מן הראוי להדגיש, שטרם העברתו למחלקת הרס"ר, לא היו למערער כל בעיות משמעת והוא היה חייל ממושמע ללא כל בעיות אלו או אחרות.

 

במקרים רבים, הסירוב לצנוח  -   אינה קשורה כלל לבעיית משמעת או סירוב פקודה, ניתן לראות סירוב כזה כבעייה הקיימת להתמודד עם פחד הגבהים וכאשר חייל חוזר ומביע את רצונו לצנוח   -    הוא מוחזר מיד לתפקיד לוחם.

 

26.        כאמור, הועבר המערער לעבודות רס"ר והופקד בידיו של רס"ל איציק עמיאל, שמפקדו מעיד עליו, בעל נג"ד קשוח, קפדן, איש משימתי ואחראי.  אולם, אדם שאינו מספיק רגיש אל הזולת, והיחס שלו לחיילים לא תמיד הוגן.

 

27.        בתקופה שהמערער שימש כעובד רס"ר התחלף מפקד הגדוד, סא"ל פינקי זו-ארץ, עזב ובמקומו החל לשמש כמג"ד סא"ל יוסי בכר.

 

בעקב פנייתה הטלפונית של אם-המערער  -    שהעלתה טענות כנגד רס"ל איציק עמיאל על אופן פיקודו על המערער, ובקשה לבחון את האפשרות להחליף למערער את התפקיד  -   התייעץ סא"ל יוסי בכר עם קב"ן האוגדה בדבר מצבו של המערער.    הועלתה מחשבה שאם יוחזר המערער ליחידה הלוחמת, יוכל מהלך כזה לשפר את מצבו, שהוא גבולי, ולהחזיר לו את כבודו ואת בטחונו העצמי, ועל כן ועל אף הגבוליות של ההחלטה, החליט המג"ד, בהתייעצות עם הקב"ן, לנקוט בדרך זו.

 

            המערער הוחזר ליחידה וצורף לחפ"ק מג"ד.

 

מששובץ המערער בחפ"ק מג"ד, נתברר למג"ד שמצבו התיפקודי הוא גרוע הרבה יותר ממה שנראה לו קודם לכן.   חרף זאת, הועבר המערער, ביחד עם יחידתו, לשרת בתוך שטח לבנון.   המערער שירת במפקד הגדוד תחת עינו הפקוחה של המג"ד.

 

28.        אין כל ספק, שדחיית בקשה של לוחם בצנחנים לצאת לקורס מהווה מקור אכזבה לחייל.

יש לציין, כי דחיית בקשה של חייל לתפקיד נכסף   -    היא מנת חלקם של כ- 50% מהלוחמים.    מאידך, ברור לנו, שגם אם מפקדיו של המערער לא התכוונו להענישו, בסיפוחו כעובד רס"ר   -    הרי בנסיבות כפי שאלו נצטיירו בעיניו ומחמת כך שאחיו התאום אכן נתקבל לקורס, ראה הוא זאת, סובייקטיבית כפגיעה קשה עד מאוד.

 

29.        כ- 3 חודשים טרם סיום שירותו, החלו שינויים הדרגתיים בהתנהגותו: התחיל להסתגר, ניתק קשרים עם חבריו, לא שמר על משמעת צבאית וד"ר קירה לוין סבורה, שסימני הדחק, בדבר מצבו של המערער, נתגלו בעת הסירוב לצניחה.

 

לדעתה, היו אלה הסימנים הראשוניים למצוקה.      העברתו לעבודות רס"ר, בעקבות הסירוב לצנוח, נתלוותה באכזבה, השפלה, וחוסר התייחסות למצבו הנפשי.   

 

            בשלב זה היו כבר סימנים ש"זעקו לשמים", שמדובר במחלה ובהפרעה קשה.

 

30.        לאחר שחרורו מצה"ל, הסתגר בבית, הזניח עצמו, חדל לתפקד, סירב לפנות לקבלת טיפול נפשי.   

 

            האישפוז הראשון:

כאשר החל להתקוטט עם שכן, הפסיק לתקשר עם הסובבים אותו, חדל לאכול ולשתות, הוא אושפז, ביום 07/03/97, בפעם הראשונה בחייו, באישפוז כפוי, במרכז לבריאות הנפש, בבאר-שבע, והיה נוטה מאי-שקט פסיכומוטורי קיצוני למצבים סובסטופורוטים, כאשר שכב ימים שלמים במיטה.

 

            לאחר 21 ימים וטיפול תרופתי, שוחרר ביום 30/03/97 במצב של רמיסיה חלקית בלבד.

 

            האישפוז השני:

כעבור מספר ימים, דהיינו, 03/04/97, אושפז בשנית עקב התנהגות מוזרה ותוקפנית, הסתגרות, חוסר שיתוף פעולה בטיפול התרופתי.

 

בשבוע הראשון נעשה יותר רגזני, ניסה לברוח מהמחלקה, התפרץ באלימות פיזית כלפי אנשי הצוות ובתאריך 13/04/97 הועבר למחלקה סגורה והותר, לסירוגין, לצרכים בסיסיים ולבדיקות דם.

 

            במהלך אישפוז זה אובחן סובל מקטטוניה- סכיזופרנית (Catatonic Schizophrenia).

 

תוך שבועיים חל שיפור;    נעלם אי-שקט פסיכומוטורי והתחיל לתקשר מילולית עם חולים ואנשי הצוות.  סירב לדבר על מצבו הפסיכוטי בטענה שלא זוכר את מה שהרגיש אז. 

 

יצא מספר פעמים לחופשות וביום 19/06/97 שוחרר במצב של רמיסיה חלקית והמשך טיפול במסגרת מרפאתית.

 

            אישפוז שלישי:

בתאריך 05/11/97 אושפז, בשלישית, על פי הוראתו של פסיכיאטר מחוזי, עקב מצב פסיכוטי פעיל המתבטא באי-שקט פסיכומוטורי, אלימות פיזית כלפי הוריו בצורה שעלול לגרום לסכנה פיזית מיידית לעצמו ולזולתו.

 

הוחל טיפול ב- Leponex   25 מ"ג ליום ותוך שבוע הועלה המינון עד 150 מ"ג ליום.    באופן הדרגתי הועלה עד 300 מ"ג ליום ו- 550 מ"ג ליום.

 

בתאריך 16/02/98, במצב של רמיסיה חלקית, שוחרר להמשך מעקב וטיפול במסגרת מרפאתית.

 

            אישפוז רביעי:

            המערער אושפז, בפעם הרביעית, מיום 05/10/99 ועד ליום 27/12/99.

 

            אישפוז זה כבר היה לאחר החלטתו של ק"ת בנושא ערעור זה.

 

31.        גם לאחר כל האישפוזים המנויים לעיל, ממשיך המערער לסבול מתופעות של המחלה, שמתבטאות בחוסר יכולת ליצור קשר;   אינו מסוגל לטפל בעצמו;     יש לו תובנה חלקית בלבד למצבו הנפשי;    ומצב כזה אינו מאפשר שיתוף פעולה בנטילת תרופות והתוצאה היא  -    שאין הוא מגלה כל מוטיבציה לשיקום.

 

32.        אצל המערער הסימנים השליליים של מחלת הסכיזופרניה הבולטים הם: -

 

ירידה ביכולת להביע עצמו רגשית ומילולית;  אינו יוצר קשר עין;    מדבר בקול נמוך ומונוטוני ללא תגובה ספונטנית;   אפקט שטוח;   דיבור דל;    קונקרטי;   מעוכב;   חסר יוזמה לפעול או לרצות בשינוי;   מסתגר בתוך העולם הפנימי ומתנתק מהסובבים אותו וכן שיפוט לקוי.

           

33.        צודק ב"כ המשיב בטיעונו המשפטי, שעצם אי-קידומו של חייל או אי-הוצאתו לקורס פיקודי   -   אין בו כדי להקים "קשר סיבתי" בין המחלה לשירות.

 

            דא-עקא, שלא שאלה זו היא העומדת במבחן הטיעונים.

 

כאשר מדברים על מחלה, מסוג זה שממנה סובל המערער, מתכוונים לסל שלם של הפרעות שאין אנו יודעים מהו הגורם להם.

 

ברם, חשוב לזכור, שאת מחלת הסכיזופרניה ניתן לאבחן, עפ"י קריטריונים קבועים וברורים, לאחר שמופיעות התופעות הפסיכוטיות, דהיינו, תסמינים פסיכוטיים, במשך זמן מסויים, מלווה בסימפטומים אופיניים, ובהפרעה תיפקודית-חברתית-תעסוקתית. 

 

מתקבל מאוד על הדעת הסברה של ד"ר קירה לוין, כי "האירוע החריג", זה שהשפיע על התפרצות המחלה, מורכב מכמה וכמה שלבים, שהראשון בהם, הוא אכזבתו של המערער מאי-קידומו לקורס הנכסף, אכזבה כשהיא לעצמה אינה גורם מכריע, אולם, כאשר מדובר באחים תאומים, ואח אחד מתקבל והמערער לא, יש בכך כדי לגרום לו, סובייקטיבית, להרגשת תסכול רבה.    הוסף לכך, את ההשפלה הכרוכה בעבודות רס"ר, כאשר האח התאום צופה בו מרחוק, בתפקיד בכיר.

 

נאמנה עלינו עדותה של ד"ר קירה לוין, שבשלב הזה ניתן היה כבר לאבחן את מחלתו של המערער.

 

34.        ההלכה בדבר "הקשר הסיבתי" כבר נקבעה במספר רב של פס"ד ולפיהם, קיימת אבחנה בין "הקשר הסיבתי המשפטי" לבין "הקשר הסיבתי הרפואי".

 

לדברי ד"ר קירה לוין, הרי שאילו מחלתו של המערער היתה מזוהה בתחילתה, יתכן וניתן היה למזער את הליקויים, המאוד קשים של המחלה;    או, לפחות, לנסות ולהבין את המערער שאז יתכן וניתן היה לעזור לו להמשיך בשירות, או לקבל טיפול רפואי נאות.

 

מצב של אי-איבחון של מחלתו במשך שנה, כאשר כל אותה תקופה כבר היו אצל המערער הסימנים של הסתגרות, חוסר תיפקוד, מצבי בלבול וכו', ובמשך הזמן הזה אין המערער מופנה לבדיקת קב"ן   -     יש אף בכך כדי ליצור "קשר סיבתי" בין השירות והמחלה.

 

35.        גם בהעדר "אירוע חריג", במובנו המקובל בערעורי נכים, ברי לנו, שבמקרה שבו אנו דנים, קיימים 3 מוקדים שאליהם היו חייבים מפקדיו לגלות יחס על מנת שמצבו של המערער לא יורע ויגיע עד לכדי המצב שבו הוא מצוי כיום: -

 

            1.         אי קידומו לקורס מפקדים.

            2.         נושא סירוב הצניחה.

            3.         עבודות רס"ר.

 

גם כאשר אנו מתעלמים, כאמור, בנושא אי-הקידום, הרי שבעניין של "סירוב הצניחה" אין ספק שמפקדיו לא טיפלו בעניין כיאות.     מפקדיו של המערער חייבים היום לעמוד על הנסיבות, שהובילו לשינוי בהתנהגות כה קיצונית אצל חייל ממושמע, אשר במהלך המסלול שעבר עד למועד זה, תיפקד למופת וללא דופי.

 

אין ולא כלום עם העובדה, עליה מצביע ב"כ המשיב, שעבודות הרס"ר אינן בגדר "שירות קרבי".

 

במצב כזה של שינוי בהתנהגותו מגיע המערער לעבודות רס"ר, הכוללות: ביצוע ניקיון של הבסיס, שטיפת רצפות, ניקיון שירותים, קיפול יריעות וכו', "מעמד הנחות ביותר בגדוד"   -    וברור שיש בכך כדי "לשבור" את מצבו הנפשי ופשיטא, שהיה בכך כדי להרע את מצבו.

 

36.        אנו סבורים, כי מן הבחינה הסובייקטיבית, חווה המערער את תנאי השירות, במסגרת עבודות הרס"ר, כשבר גדול, שלא לדבר על חוסר הרגישות שגילו מפקדיו למצבו.   והגם שמדובר בהרגשתו הסובייקטיבית של המערער, אין למצוא דופי באופן שבו פירש המערער מציאות זו.

 

37.        במקרה הנדון, כמו בעניין שנדון בתיק דנ"א 5343/00, ק"ת נ. אורית אביאן (פ"ד נ"ו (5), ע' 732), אמת המידה להערכת קיומם של לחצים  -  הינה סובייקטיבית, ואנו מאמצים את הגירסה לפיה, היו הרגישויות של המערער על פי מידה סובייקטיבית שלו עצמו.

 

38.        סוף דבר: -

            מחלתו של המערער פרצה במהלך השירות והוא לא סבל ממחלה זו קודם לכן ואי לכך קובעים אנו כי קיים "קשר סיבתי" בין שירותו הצבאי לבין מחלת הנפש, ממנה הוא סובל ומחלה זו "נגרמה" במהלך השירות.

           

39.        דין ערעור זה להתקבל והחלטת ק"ת מיום 30/12/98  -    בטלה בזה.

 

40.        אנו מחייבים את המשיב לשאת בהוצאות המערער ובשכ"ט עו"ד בסכום (כולל) של: - 7,500 ₪ (שבעת אלפים וחמש מאות ₪).

 

הסכום הנ"ל ישא ריבית ויהא צמוד למדד, כחוק, מיום מתן פסק-הדין ועד ליום תשלומו בפועל.

 

41.        זכות ערעור, כקבוע בסעיף 34 לחוק הנכים.

 

 

 

 

 

 

 

42.        מזכירות בית-המשפט: -

 

א.         תשלח לב"כ הצדדים  -    עותק מפסק-דין זה, לאחר שבישיבה מיום 10/11/2005, קיבלו פטור מהופעה לשמיעתו.

 

            ב.         תמציא לקצין-התגמולים, ישירות, עותק מפסק-דין זה.

 

            ג.          תחזיר לב"כ המשיב  -   את תיקו-הרפואי של המערער (מוצג מש/ 1).

 

 

 

 

 

ניתן היום א' בתמוז, תשס"ו (27 ביוני 2006) בהעדר ב"כ הצדדים

 

 

 

 

 

 

 

            ( - )                                           ( - )                                           ( - )

_________________              __________________               _________________

 יעקב גנן, שופט (דימ.)               ד"ר שמעון קליין                              מר ל. פלד

      אב בית-הדין                                   חבר                                                    חבר