בתי המשפט

1

 

 

 

 

 

 

 

 

פסק דין

בפני תביעה לתשלום פיצויים, בגין נזקים, שנגרמו לתובע, לטענתו, עקב רשלנותן של הנתבעות 1 ו-2 והפרת חובות  חקוקות על ידן.

 

תחילתה של התביעה בפני בית המשפט המחוזי בירושלים ואולם, משצמצם התובע את נזקיו,  הועבר התיק לבית משפט השלום והובא, מלכתחילה בפני כבוד השופט כרמל. התביעה  הועברה לדיון בפני עם מינויו של כבוד השופט כרמל לבית המשפט המחוזי.

 

מתן פסק הדין התעכב בשל נסיבות בריאותיות- ועם הצדדים הסליחה.

 

מלכתחילה הוגשה התביעה אך כנגד הנתבעת 1- מדינת ישראל, כאשר נתבעת זו הגישה הודעת צד ג' כנגד עירית תל-אביב.

 

בהמשך, עתר התובע לצרף את עירית תל אביב (להלן:" העירייה") כנתבעת נוספת.

 

כבוד השופט כרמל, בהחלטתו מיום 26.8.01 התיר צירוף כמתבקש, תוך שדחה טענת העירייה בדבר קיומה של התיישנות.

 

על החלטה זו הגישה העירייה בר"ע בפני בית המשפט המחוזי והאחרון קבע, כי על בית משפט קמא להתייחס אל טענת התיישנות, אותה העלתה העירייה אף מן הפן האובייקטיבי, קרי, מנקודת מבטו של "האדם הסביר".

 

כבוד השופט כרמל, בהחלטתו מיום  14.7.02 חזר על החלטתו הקודמת וקבע, כי בענייננו לא חלה טענת התיישנות.

 

גם על החלטה זו הגישה העירייה בר"ע וכבוד השופטת מרים נאור בהחלטתה מיום 16.12.02 קבעה, כי החלטת כבוד השופט כרמל המתייחסת אל הפן האובייקטיבי, בשאלת ההתיישנות אינה מצדיקה מתן רשות ערעור- " השאלה תידון, במידת הצורך, בערעור על פסק הדין שיינתן, כשהתמונה כולה תהייה ברורה יותר."

 

עתירותיו של התובע

 

התובע, יליד 2.2.1972, אושפז בגיל 10 במחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים הממשלתי בנס ציונה (להלן:"בית החולים") ולטענתו- לא הייתה כל הצדקה רפואית לאשפוז זה; אשפוז זה היה נמנע לו הייתה העירייה פועלת כנדרש ודואגת להוציאו מביתו לפנימייה או למשפחת קלט; ולחילופן- היה על נתבעת 1 לשחררו מבית החולים, לאחר מספר ימים ומשנתברר, כי לא היה מקום לאשפזו.

 

התובע עותר לחייב את העירייה לפצותו בגין כל השנים בהן נותר בביתו וסבל הזנחה והתעללות ואת שתי הנתבעות, ביחד ולחוד, בגין תקופת האשפוז המיותר והנזקים, שנגרמו לו, לרבות בגין כאב וסבל , בשל האשפוז , האמור.

 

בתיק זה העידו המפורטים:

 

מטעם התובע- הוא עצמו; המומחה מטעמו- ד"ר שלמה וולשטיין, רופא מומחה לפסיכיאטריה (להלן:"מומחה התובע");הגב' עליזה צ'רנובילסקי, מי ששמשה כמורה טיפולית בבית ספרו של התובע (להלן:"המורה"); ד"ר פינטיאה, מי ששמשה בתקופה הרלבנטית כסגנית מנהלת מחלקת הילדים הפתוחה והסגורה בבית החולים;הגב' אירס קרן, מי ששמשה בתקופה הרלבנטית כעו"ס בלשכת הרווחה בעירייה (להלן:" קרן").

 

מטעם נתבעת 1-  המומחה, פרופ' יורם ברק, מומחה בפסיכיאטריה (להלן:"מומחה הנתבעת").

 

מטעם העירה- הגב' ג'קי שורק, מי ששמשה בתקופה הרלבנטית כעו"ס בעירייה וטיפלה בתיק משפחת התובע.

 

כן נחקרה על חוות דעתה המומחית, אשר מונתה על ידי בית המשפט- ד"ר אביגיל גולומב, מומחית בפסיכיאטריה של הילד והמתבגר.

 

העובדות הצריכות לענייננו

 

התקופה הראשונה-משנת 1977 ועד ליום 16.8.82, מועד אשפוזו של התובע

 

התובע, יליד 1972, התגורר עם משפחתו- הוריו ושני אחיו בפתח תקווה ובשנת 1977 עברה המשפחה להתגורר בתל- אביב.

 

כבר בפתח תקוה הייתה המשפחה מטופלת  בלשכת הרווחה .

 

ביום 25.10.77 ומשעברה, כאמור, המשפחה לתל- אביב, שלח מנהל מחלקת הסעד בעירית פתח תקווה דו"ח סוציאלי אל המחלקה הסוציאלית בעיריית תל-אביב ובו צוין, כי "המשפחה מטופלת על ידנו עקב מצבו הבריאותי של הילד אלי (אחיו הבכור של התובע- א.ב.נ) ובגלל יחסי אישות מעורערים".

 

ככל שמדובר בתובע עצמו- הרי בדו"ח נכתב לגביו:-" יליד 1972, נמצא במסגרת גנית. הילד יצחק הוא החביב על האב והאם ומקבל את מלוא תשומת הלב."

 

בשולי הדו"ח נאמר עוד, כי המשפחה זקוקה להמשך התערבות. 

(ראה ת/18).

 

המסמך הבא, שהוצג לעיוני מתיק הרווחה,  הקשור למשפחת התובע הנו מיום 28.8.78.

 

ממסמך זה, שהנו תרשומת שנערכה בלשכת הרווחה בעירייה, נלמד, כי אבי התובע הגיע ללשכה , כשהוא מלווה בתובע, שהיה אז כבן 6 ועם אחיו הצעיר – כבן 3 ודיווח ללשכה אודות גרושיו מאשתו- אם הילדים, אשר לא חפצה בגידול הילדים ואשר מזה כששה שבועות לא הייתה בקשר עמם.

 

ככל שמדובר בתובע צוין לגביו במסמך זה- " הילד בן ה-6, איציק, נראה כבן 3. כמו התאום של הקטן, מבחינה שכלית, כנראה מפותח."

 

מוצג נוסף-מכתב מאת עיריית הרצליה המופנה אל המחלקה לשירותים חברתיים בעירייה, נושא תאריך 11.9.78, ממנו נלמד, כי אמו הביולוגית של התובע שהתה מאז 8/78 במקלט לנשים מוכות בהרצליה עקב "התקפות אלימות מצד בעלה.".

 

ויצוין, כי אין כל מחלוקת , כי עם גירושי ההורים חדלה האם הביולוגית להיות בקשר כלשהו עם ילדיה, לרבות עם התובע הקטין וכאשר האח הבכור שהה כבר במשפחה אומנת.

 

מן העדויות , שהובאו בפני נלמד, כי התובע, שהחל את דרכו כ"חביבו" של האב הפך לילד מוכה ומוזנח וכי הדמות היחידה,  אשר דאגה לו הייתה אמו החורגת, אוולין, לה נישא האב בהמשך.

 

התובע למד בכיתה טיפולית בבית הספר בו למד, בי"ס טשרניחובסקי בתל- אביב ומורתו, בכיתה זו העידה, כי למד בכיתתה החל מכיתה א', כי רכש מיומנות קריאה וכתיבה וכי העדיף שלא להיכנס לכיתת האם, אלא להישאר תחת חסותה בכיתה הטיפולית.

 

עדה זו אף ערכה דו"ח, בסוף שנת הלימודים  של התובע בכיתה ג', קרי במחצית שנת 1981, (ראה ת/1) , ממנו ניתן ללמוד אודות ההתעללות, שעבר התובע בביתו- " פעם התאונן, כי אביו העניש אותו והוא ישן על הרצפה בחורף  3 ימים בלי שמיכה, קפא מקור והרטיב. פעם שנייה אביו גילח את ראשו בכוח נגד רצונו. מדי פעם סיפר, כי אביו זורק עליו חפצים שונים בבית ופוגע בו ומכאיב לו ובעיקר הוא טוען, שאביו מפלה בינו לבין אחיו הצעיר."

 

במכתב סופר עוד אודות איומיו האבדניים של התובע.

 

נכון הוא, כי בחקירתה בפני טענה העדה, כי היא עצמה לא שמעה את התובע מעלה איומים אובדניים (ראה עמ' 7 שו' 17), אלא שמן המצוין במכתב עולה, כי איומים אלו הושמעו בפועל- "במשך תקופת מה יצחק איים בהתאבדות...בהנחיית הפסיכולוגית ובהנחיית אסיה צור...התגברנו על הבעיה הזאת, אך ביקש שנעזור לו לעזוב את הבית." (הדגשה שלי- א.ב.נ.).

 

התובע נמצא בשלב זה "רגוע יותר” והובטח לו, כי מטפלים בהוצאתו מהבית.

 

עובר  להוצאת המכתב האמור  וכבר ביום 5.3.81 שלחה הגב' פניה בליצקי, מי ששימשה כפסיכולוגית בבית הספר מכתב אל הגב' תרצה רביד, מי ששימשה כעו"ס בלשכת הרווחה בעירייה ובו המלצה ברורה "לסדר את הילד במוסד חינוכי עם פנימייה."(ראה ת/15).

 

מכתב זהה נשלח שוב לגב' רביד ביום 24.6.81 (ראה ת/16).

 

במהלך שהיית התובע בכתה ג', קרי במחצית הראשונה של שנת 1981, ערכה הגב' יהודית בר- סלע, עו"ס בלשכת הרווחה בעירייה דו"ח ובו המלצה לסדר התובע במסגרת חינוכית ולימודית מתאימה, מחוץ לביתו, עקב עזובה סוציאלית וחינוכית קשה אותה חווה התובע ותוך שצוין בדו"ח, כי "יצחק סובל מאוד ממצבו בבית עד כדי כך שאיים לפגוע בעצמו אם לא יסודר מחוץ לבית."(ראה מוצג ט' בסיכומי העירייה).

 

ביום 30.5.82, קרי,לפחות  כמה חודשים טובים לאחר עריכת הדו"ח המאוזכר לעיל, הוציאה הגב' ג'קלין שורק, עו"ס ומי שקיבלה לידיה את הטיפול בתיק משפחת התובע, מכתב המופנה אל התחנה לבריאות הנפש בתל- אביב ובו ציינה, כי "במשך השנה האחרונה לא היה לנו קשר עם המשפחה....לפני כשבוע קיבלנו מידע שיצחק בורח מהבית ומר בן- אליהו (אבי התובע- א.ב.נ) פנה אלינו לעזור לו לסדר את יצחק בפנימייה לשנה הבאה."

עוד נאמר במכתב:-" בעבר היה ניסיון להוציא את יצחק מהבית על ידי פקידת סעד בגלל חששות בקשר להתנהגות האב כלפי הילד, אבל לא היו מספיק הוכחות."

(ראה מוצג ז' לסיכומי העירייה).

 

מגיליון טיפול במשפחה (מוצג ח' לסיכומי העירייה) נלמד, כי מכתבה האמור של גב' שורק נכתב בעקבות פנייתו של אבי התובע אל משרדה ביום 16.5.82 וכאשר כבר ביום 18.5.82 ערכה הגב' שורק ביקור בבית התובע, שם פגשה בו ובבני משפחתו.

 

ביום 7.6.82 ליוותה הגב' שורק את התובע ואביו לבדיקה שנערכה לתובע בבית החולים נס ציונה.

 

ד"ר פינטיאה, אשר בדקה התובע רשמה במכתבה אל המחלקה לשירותים חברתיים כבר ביום 10.6.82, כי "אנו ממהרים למסור לכם את התרשמותנו היות ויש צורך בהתערבות מהירה, כדי למנוע התדרדרות נוספת במצבו."

עוד נכתב- " יצחק זקוק לפסיכותרפיה אינטנסיבית באופן דחוף זקוק לסידור פנימייתי.שוחחנו עם יצחק על הצעתנו להוצאתו מהבית והוא הסכים.

גם האב מסכים עם סדור זה.

...

יש לפנות באופן דחוף למרפאה ברמת חן היות והטיפול אינו סובל דיחוי עד למציאת הסידור המוסדי."(ראה  ת/3).

 

בעוד מנסה הגב' שורק לתאם לתובע מפגש במרפאה לבריאות הנפש, שברח' הארבעה, התייצבה  ביום  15.6.82 אמו החורגת של התובע , הגב' אוולין,במשרדה של שורק ודיווחה על כך שהתובע "ברח פעמיים השבוע ומשמר העזרחי (כך במקור-א.ב.נ) מצא אותו מסתובב בלילה באלנבי."

 

במקביל החלו להגיע דיווחים נוספים על התדרדרותו של התובע.

 

ביום 6.6.82 כתבה מחנכת הכיתה דו"ח אודות התובע ובו ציינה, כי "לאחרונה חלה הידרדרות חריפה במצבו".

 

ביום 27.6.82, כך עולה מגיליון הטיפולים נ/2 , הודיעה אוולין לגב' שורק, כי אבי התובע נעצר ונשלח לאבו- כביר, לאחר שקשר את התובע למיטתו ושכנים, אשר שמעו צעקותיו הזמינו את  המשטרה.

 

יום למחרת ביקרה הגב' שורק בבית התובע ומצאה אותו "עזוב ועצוב", תוך שהוא ואביו מבקשים להוציאו מביתו.

 

ביום 30.6.82 שוב פונה אוולין אל הגב' שורק ומודיעה לה, טלפונית, כי "הילד שוב משוטט ומצאה אותו עיתונאית שתתחיל לחקור בבית הספר ובמשפחה. כתוצאה מזה האב סגר את הילד במחסן בלי אוכל עד ללילה."

 

במועד זה וכעולה ממוצג ה' לסיכומי העירייה פנתה הגב' שורק אל הגב' פרצובניק בבקשה לקבל אישור לסידור התובע מחוץ לבית והאחרונה השיבה עוד באותו יום- "אני עקרונית מאשרת. על הלשכה להעביר את כל החומר..."

 

ביום 15.6.82 אושר סידור הילדים ביחס לתובע.

 

ביום 2.7.82 נקיימה בעניינו של התובע ועדת מיון והשמה והוחלט, כי מדובר במקרה חרום כן הוחלט על השמתו אצל דודתו, בפתח תקווה ועוד סוכם בישיבה זו, כי :

"ג'קי תכין חמר להפעלת התיק

  משפחה אומנת." (ראה נ/ 4)

 

ואולם, לא היה כל צורך בהכנת חומר ל"הפעלת התיק",קרי ליישום חוק הנוער, שכן ביום 1.7.82 חתם אבי התובע על הסכמה "לסדר את בני יצחק מחוץ לבית."(ראה ת/12).

 

מן המפורט בנ/2 עולה, כי ביום 11.7.82 נתברר לגב' שורק, כי התובע עבר להתגורר אצל דודתו בפתח- תקווה.

 

ואולם, כמה ימים לאחר מכן הגיעה הדודה אל הגב' שורק וטענה, כי לא תוכל להמשיך ולארח את התובע בביתה, בשל קשיים שנתגלעו עם בנה החרש וניסיונות לשכנע את הדודה להמשיך ולהחזיק בתובע פרק זמן נוסף- עלו בתוהו.

 

ביום 26.7.82 הוחזר התובע לביתו, כאשר האב הסכים לקבלו "ללא ברירה".

 

בנ/2 תרשומת נוספת, שנערכה על יד גב' שורק, מיום 16.8.82 ולפיה:

 

"שבועיים עברו (ממועד חזרת התובע לביתו-א.ב.נ). יצחק בא פעמיים ללשכה לבדו ואני ביקרתי בבית. היו בעיות בינו ואחיו ואביו.התחיל לברוח שוב.היום מר בן אליהו הודיע שהוא לא יכול להתמודד יותר. התקשרתי לנס ציונה מאחר ויצחק שוב מאיים בהתאבדות. הם מוכנים לקבל אותו לאשפוז זמני. לקחתי את הילד ואמו לבית החולים."

 

ביום זה החל התובע את תקופת אשפוזו הראשונה.

 

התקופה השנייה- מיום 16.8.82 ועד ליום 17.7.83 ומיום 8.8.83 ועד ליום 2.10.83 (תקופת האשפוז)

 

מן התרשומת בעת קבלת התובע לבית החולים נלמד, כי "בא כמקרה דחוף...אתמול ושלשום בלילה הוחזר משפת הים, כשהיה שם בבגד  ים, לאחר שלא אכל כל היום ורצה למות....

מוסר שבורח הרבה פעמים מהבית, נשאר בלי אוכל, מבלי לדבר עם איש ומוחזר על ידי המשטרה. האבא לוחץ עליו ומעניש אותו...רע לו. אומר שמסוגל להתאבד.."

 

מעיון בתיק הטיפולים נלמד, כי התובע השתלב בבית החולים, הביע מספר פעמים את דעתו, כי טוב לו לשהות בבית החולים.

 

בישיבת צוות מיום 11.10.82 נאמר לגבי התובע, כי " ישנו פער בין ההתנהגות הלימודית שלו לבין ההתנהגות החברתית...יש נגטיביזם. קשה לרסן אותו.

לא רואה אותו במסגרת כיתה רגילה בחוץ. לצוות הרגשה שעדיין אינו מתאים ליציאה למסגרת רגילה.."

 

במהלך  82/'12 ברח התובע עם שני ילדים נוספים מבית החולים והללו נתפסו בתחנה המרכזית בתל- אביב ומשם הוחזרו לבית החולים.

הבורחים נענשו- והוכנסו למשך 4 ימים  למחלקה הסגורה.

 

ביום 9.1.83 דווח  מבית החולים לעו"ס הגב' איריס קרן, אשר החליפה את הגב' שורק בעירייה, כי "עדיין אין שינוי שניתן לדווח עליו.."

 

ביום 29.5.83 נערך דו"ח סוציאלי בענייננו של התובע, אשר פרט הטיפולים והמפגשים שנערכו עם התובע בבית החולים וכך סוכם בדו"ח:

 

"לדעת כל הצוות המטפל, כולל הרופאה המטפלת, אין מקום להחזיר את איציק לביתו. איציק זקוק למסגרת מובנית...ונראה שמשפחה מאמצת מתאימה במסגרת קיבוצית תוכל להעניק זאת ליצחק.

במידה וסידור בקיבוץ לא יתאפשר, על איציק להיות במסגרת פנימייתית קטנה טיפולית- חינוכית היכן שיוכל להמשיך בפסיכותרפיה."

 

דו"ח זה, יחד עם דוחות נוספים בעניינו של התובע, נשלחו אל הגב' איריס קרן בלשכת הרווחה בעירייה כבר ביום 31.5.83 כאשר צוין במכתב הנלווה- "נבקשכם לטפל בסידורו של הילד במסגרת מתאימה לשנת הלימודים הבאה"

 

ביום 17.7.83 שוחרר התובע  מבית החולים ואולם סרב לחזור בתום חופשתו.

 

ביום 7.8.83 שלחו הגורמים המטפלים בתובע בבית החולים מכתב אל לשכת הרווחה בעירייה, בו ציינו, כי "כרגע מסרב הילד גם ללכת לפנימייה בטענה ש'טוב לו בבית'. יש לציין שמר בן אליהו הופיע אצלנו וביקש עזרה היות ואינו מסוגל להתמודד עם בנו בבית.

 

לאור הנ"ל אנו רואים סכנה גדולה בהימצאותו של יצחק בבית, כשללא מסגרת מובנית היטב שמגבילה אותו הוא מסוגל לסכן את עצמו."

 

ביום 8.8.83 הוחזר התובע לבית החולים על ידי אביו, כאשר אובחן אפקט דכאוני וכאשר צוין במסמך קבלתו- "יש רגרסיה נכרת במצבו בהשוואה עם המצב הקודם".

 

עוד נפנה אל הרישום ולפיו נתקבל " עם סיפור של שוטטות ומאיים על התאבדות ע"י קפיצה מכל בו שלום."

 

ביום 2.10.83 שוחרר התובע לפנימית טוקאייר, שם למד , כפי שיפורט בהמשך.

 

ונציין, כי בתעודת השחרור שלו מבית החולים נרשם, כי נתקבל בעבר, קרי בתחילת אשפוזו  "ללא עדות לדיכאון ולא למצב פסיכוטי. ההתרשמות הייתה שמדובר בתגובה תואמת לנסיבות חיים טראגיות."

 

חוות דעת רפואיות

 

לתיק הוגשו שלוש חוות דעת.

 

האחת- ערוכה על ידי מומחה התובע, אשר קבע בחוות דעתו, כי "מקובל עלי שאכן בעיה מעין  זו שנתגלתה אצל יצחק זקוקה לטיפול פנימייתי חם, מבין ומובנה. אולם השמה במסגרת טיפולית כזאת לבין אשפוז ממושך בבית חולים פסיכיאטרי רחוקה הדרך..."

 

יחד עם זאת, מחקירתו בפני למדתי, כי הנ"ל אינו מומחה בפסיכיאטריה של הילד, אינו מכיר את חוק הנוער, אינו יודע, אם ישנה פנימייה, המחזיקה ילדים/נערים, המאיימים בהתאבדות ועוד הוסיף:

 

" ש. אפשר לאמר אולי שהתובע הגיע למקום שהציל אותו. שגרם לו לתפקד היום ללא פתולוגיה. ללא אחוזי נכות נפשית?

  ת. או כן או לא. אי אפשר לדעת. ייתכן והיה משתקם גם ללא האשפוז."                                 (ראה עמ' 35 שו' 24-27).

 

וכן יש לאזכר את תשובת המומחה לשאלת בית המשפט, בהמשך חקירתו- "אם בית המשפט אומר לי, כי לא הנחתי בפניו את אותה מסגרת מגנה וחמה, אני משיב שלא מצאתי מסגרת אלטרנטיבית, שהייתה יכולה להגן עליו מפני עצמו."(ראה עמ' 37 שו' 23-26).

 

משהובא מומחה אשר אינו מתמצא בפסיכיאטריה של הילד- הרי לא אוכל לאמץ חלק כלשהו מחוות דעתו.

 

חוות הדעת השנייה נערכה על ידי פרופ' ברק, מומחה בתחום הפסיכיאטרי,  מטעם הנתבעת 1.

 

נכון הוא, כי גם מומחה זה אינו מומחה בפסיכיאטריה של הילד ואולם חוות דעתו לא התמקדה בשאלה האם הייתה נחיצות באשפוזו בילדותו, אלא שנדרש הוא לשאלה האם נותרה לתובע נכות נפשית בגין עברו- וכך סיכם המומחה את חוות דעתו-"גבר צעיר שסבל בילדותו מהזנחה והתעללות. לאחר אשפוזו השתקם היטב וכיום מתפקד היטב בכל תחומי חייו. בבדיקתו לא הוזכרו על ידו וכן שלל כל נזק שרידי מתקופת אשפוזו.

לדעתי המקצועית אין לקבוע כל נכות נפשית למר גולדשטיין יצחק."

 

המומחית מטעם בית המשפט- ד"ר אביגיל גולומב, הנה מומחית בפסיכיאטריה של הילד והמתבגר.

 

בחוות דעתה התייחסה המומחית לשאלות הבאות : "אין חילוקי דעות על מצבו כיום. יש חילוקי דעות אם האשפוז תרם לכך או שהוא בריא למרות האשפוז ויש חילוקי דעות אם ניתן היה להשיג אותה התוצאה ללא אשפוז ואם ניתן היה לדעת זאת טרם האשפוז."

 

ככל שמדובר בשאלה אם היה מקום להוציא את התובע מביתו על מנת למנוע את אשפוזו, כותבת המומחית- "להערכתי, ייתכן וניתן היה קודם לכן לאבחן שאיציק הוא ילד בסיכון ויש להוציאו מהבית עוד טרם הוחמר מצבו. אולם אין חומר קודם משרותי הרווחה ודווקא הדוחות מבית הספר לא הראו תמונה כה חמורה בעבר....

אבל מתיאוריו של איציק בעצמו ומהסיכומים של הרווחה טרם הפנייתו לבית החולים עולה שהיו כבר יותר מרמזים למצב קשה בבית ואין דיווחים על ניסיונות מוקדמים יותר להוצאה מהבית.

בהעדר חומר (שאינני יודעת אם קיים בכלל) אין אפשרות לקבוע עמדה חד משמעית בנדון ותמיד קל להיות חכם לאחר מעשה."

 

בהמשך לדיון בשאלה זו ממשיכה וקובעת המומחית, כי הוצאתו של התובע מביתו כמה שנים לפני אשפוזו הייתה מועילה לו.

 

ככל שמדובר באשפוז עצמו מציינת המומחית, כי "נראה שהאשפוז הועיל מאד לאיציק. להערכתי, חוסנו הנפשי כיום אינו "למרות" האשפוז, אלא בחלקו בזכות האשפוז. אין לשלול (ואף סביר) שאם היה מגיע לפנימייה באותו מצב בו הגיע לבית החולים- הפנימייה לא הייתה יכולה להתמודד איתו.”

 

באשר לשאלה האם ניתן היה להסתפק באשפוז קצר יותר, קובעת המומחית כך:

 

" מבחינה אבחנתית, התברר תוך כמה ימים עד שבועות, באופן חד משמעי, שלא מדובר במצב פסיכוטי, לא מדובר בדיכאון מז'ורי ובתנאים הולמים אין סכנה אובדנית.

...

אכן, יתכן שחלק גדול ממטלות אלו היה מתמלא גם בפנימייה טיפולית. כלומר, אם הייתה מסגרת הולמת זמינה באמצע השנה, ייתכן שניתן היה להעביר את איציק לשם ולהפחית בכך באורך האשפוז. אולם מבחינה טיפולית היה מקובל אז וגם כיום זהו מנהג טיפולי נפוץ, להתייחס לאשפוז בילדים,כמו גם בפנימיות טיפוליות, כבמסגרות החופפות במידת האפשר את שנת הלימודים."

 

וכך סיכמה המומחית פרק זה:

" מכאן, שעצם הארכת האשפוז מעבר לשלב האבחוני הראשוני ששימשה מטרה טיפולית רפואית חשובה ויש ספק אם היתרונות שאיציק רואה ביציאה מוקדמת ככל האפשר מבית החולים לא היו מתבטלים מול הנזק האפשרי."

 

 

ככל שמדובר בשאלת קיומו של נזק בעקבות האשפוז, הרי המומחית קובעת בחוות דעתה, כי "בדיעבד, להערכתי לא נגרם לו נזק מהאשפוז עצמו (ההפך הוא הנכון), אלא מהמשמעות של רישום אשפוז פסיכיאטרי."

 

בחקירתה הנגדית  העידה, כי בריחתו של התובע מביתו ושהייתו בים עם בגד ים בלבד ללא אוכל או שתייה תחשב, ככל שמדובר בילד בן 10, כמעשה אובדני.(ראה עמ' 5 שו' 26-28)

 

עוד העידה המומחית, כי "הוא בעיני די ברור, זעק לעזרה. אמרו לו שמבינים שיש בעיה ובעצם, חוץ מניסיון לסדר אותו אצל דודתו, לא היה שום דבר ממשי בינתיים וזה יכול להביא להתדרדרות.

בדיעבד אם היו מסדרים לו פנימייה במועד ההמלצה, ייתכן שפנימייה לא הייתה מצליחה להחזיק אותו, משום שמצבו כבר היה על הסף, אבל סביר שאם היו מוציאים אותו שנתיים קודם מהבית לפנימייה/משפחה יכול היה להסתדר שם."(ראה עמ' 7 שו' 24-28).

 

עוד נלמד מחקירת העדה, כי במועד הרלבנטי לא הייתה אפשרות לאבחן את התובע, אלא באשפוז בבית החולים (ראה עמ' 9 שו' 8-9) וכי קיים שיקול ארצי ולפיו, מקובל לקלוט ילדים בפנימייה בחופף לשנת הלימודים (עמ' 15 שו' 9-10).

עוד הוסיפה העדה, כי "כל סדור זמני לא התאים לו" (עמ' 15 שו' 22).

 

בתשובותיה לשאלות ב"כ העירייה העידה, כי על סמך המסמך מיום 25.10.77 לא  היה כל צורך לנקוט פעולה כלשהי ביחס לתובע (עמ' 17 שו' 4-5) וכי גם כשנודע אודות עזיבת האם הביולוגית את הבית ושהייתה במעון לנשים מוכות הרי "שוב, לא כל משפחה שבה יש יחסים מתוחים בין בני הזוג מיד מוציאים ילדים מהבית." (ראה עמ' 17 שו' 16-17).

 

העדה אישרה, כי עד לשנת 1981 לא הייתה קיימת אינדיקציה להוצאת התובע מביתו וכי משנה זו "כבר היה ברור שיש מצוקה חריפה" (ראה עמ' 17 שו' 29).

 

אחריות העירייה לתקופה שלפני האשפוז

 

התיישנות ושיהוי

 

העירייה טוענת, כי התביעה כנגדה התיישנה וזאת, לאחר שהוברר, כי המידע באשר לטיפולה בתובע ומשפחתו היה בידי התובע זמן רב לפני הגשתה ובכל מקרה מדובר בעניינו בשיהוי ניכר, אשר גרם לה נזק ראייתי.

 

ב"כ התובע טען, כי טענת השיהוי וההתיישנות כבר נדונה ונדחתה על ידי כבוד השופט כרמל בהחלטותיו, כפי שצוינו לעיל לכך אוסיף, כי מהחלטת כבוד השופטת נאור נלמד, כי אכן, אין  מקום לדון בטענות אלו שוב, אלא במסגרת ערעור על פסק הדין כולו.

 

העירייה טוענת, כי אין היא חייבת חובת זהירות כלשהי כלפי התובע.

טענה זו יש לדחות מכל וכל.

 

 

חובת הזהירות המושגית נבחנת על סמך מבחן הצפיות-" קרי: האם אדם סביר צריך היה לצפות להתרחשות הנזק, בבחינת ציפיות נורמטיבית, פרי שיקולים של מדיניות חברתית, מקום בו ניתן לצפות את הנזק כעניין טכני. וכך מוגדרת אותה מדיניות משפטית בהקשר לגיבוש האחריות המושגית:

 

"בית המשפט מתחשב בצורך להבטיח חופש פעולה מזה ובצורך להגן על הרכוש והגוף מזה. הוא מתחשב בסוג הנזק ובדרכי התרחשותו. הוא לוקח בחשבון את השפעת פסיקתו על דרכי התנהגותם של הבריות בעתיד. הוא שוקל את המעמסה הכספית אשר תוטל על סוג מסוים של מזיקים או ניזוקים בעקבות החלטתו. שיקולים אלה ואחרים מתאזנים בכור הכרתו השיפוטית של בית המשפט, תוך שהוא שוקלם במאזני צדק, ועל פיהם הוא קובע את היקפה וגבולותיה של חובת הזהירות המושגית...".

(השופט ברק בפרשת ועקנין, שם, עמ' 123)."

(ראה ע"א 9245/99 פורסם בנבו).

 

שיקולי מדיניות משפטית וודאי יחייבו קביעה, כי העירייה, כעניין נורמטיבי, תחוב חובת זהירות מושגית כלפי קטינים, הזקוקים לסיוע מטעמה.

 

 

" לצורך עוולת הרשלנות, בצד החובה המושגית, נדרשת קיומה של חובה קונקרטית, הבוחנת האם בין צדדים ספציפיים, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קמה חובת זהירות קונקרטית להוציא מן הכח אל הפועל את החובה הנורמטיבית החלה על פעילות אנושית מסוג זה. בהקשר זה יש לבחון האם אדם סביר יכול היה בנסיבות הקונקרטיות של המקרה לצפות את התרחשות הנזק, ואם כן – האם צריך היה, כעניין שבמדיניות משפטית, לצפות נזק זה. " (ראה שם).

 

לטעמי, לא יכול להיות ספק, כי העירייה חבה גם חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע- הקטין, באשר בנסיבותיו של המקרה שבפני הרי האדם הסביר יכול היה לצפות להתרחשותו של נזק אם לא תוצא מן הכוח אל הפועל החובה הנורמטיבית.

 

העירייה ממשיכה וטוענת, כי בעניינו מדובר באחריות שבמחדל ועל כן אין לחייבה בה.

 

גם על טענה זו להדחות, באשר הפסיקה כבר קבעה, כי רשות תחוב כלפי ניזוק גם בשל אי שימוש רשלני בסמכויותיה- ראה ע"א 1639/01, שם צוטט מפסק דינו של כבוד הנשיא ברק בע"א 862/80.

 

 

יש לבחון כעת האם הפרה העירייה חובתה זו כלפי התובע.

 

התובע טוען, כי הייתה קיימת אינדיקציה למצבו הקשה החל משנת 1977 וכי העירייה פעלה באופן רשלני בכל הקשור לטיפול בו ובמשפחתו הן בשנים שלפני אשפוזו והן בהמשך ולאור המלצתה הדחופה של ד"ר פינטיאה, עובר לאשפוזו.

 

עוד טוען התובע, כי העירייה התרשלה בכך שלא הפעילה את סמכויותיה על פי חוק הנוער  וכי התרשלה בכך שגם לאחר אשפוזו לא פעלה במרץ למציאת פנימייה עבורו.

 

העירייה טוענת, כי עובר לאשפוזו של התובע לא הייתה כל אינדיקציה שחייבה את התערבותה ומשכך, אין לטעון כי התרשלה כלפיו ועוד טענה ,כי עשתה כל אשר לאל ידה על מנת למצוא לתובע סידור הולם בתקופה הסמוכה לאשפוזו- אך ללא הצלחה ומשום שהדבר לא היה תלוי אך בה.

כך או כך טוענת העירייה, כי גם אם הייתה מוצאת לתובע סידור פנימייתי עובר לאשפוז, הרי שהתובע לא היה מחזיק בה מעמד, מה גם ששום פנימייה לא הייתה מקבלת אותו בלא אבחון , שחייב היה להיעשות באשפוז.

 

עוד טוענת היא, כי התובע לא הוכיח, כי ניתן היה לקבלו לפנימייה בסמוך לאחר אשפוזו וכי הראתה, כי לאורך תקופת אשפוזו התעניינה במצבו, אך נאמר לה, כי טרם הגיע זמנו להשתחרר.

 

לאחר ששמעתי העדויות ושקלתי אותן באתי לכלל מסקנה, כי העירייה התרשלה כלפי התובע באופן הפעלת סמכויותיה.

 

אני ערה לכך, כי מבוקש כיום לשקול בדיעבד מעשים ומחדלים שהתרחשו ביחס לתובע ואולם, על אף זאת ניתן להגיע למסקנה אליה הגעתי , תוך התייחסות למאזן ההסתברויות.

 

אינני סבורה, כי העירייה הייתה אמורה לפעול באופן כלשהו ביחס לתובע עם קבלת אותו דו"ח מעיריית פתח תקווה בשנת 1977, שכן בו לא צוין דבר חריג באשר לתובע. יחד עם זאת הייתי מצפה להתייחסות כלשהי מצדה של העירייה עם קבלת ההודעה, כי האם שוהה במעון לנשים מוכות בשנת 1978.

 

אכן נכון הוא, כפי שציינה המומחית מטעם בית המשפט- לא כל גבר מכה הנו אף אב מכה- ואולם כיצד יכולה הייתה העירייה לדעת האם הגבר המכה, קרי, אבי התובע הוא  גם אב מכה אם לא ערכה כל ברור בעניין זה.

 

משלא נעשו בדיקות וביקורות- הרי לא נוכל אף לדעת מה היה מצבו של התובע נכון למועד זה (קרי, שנת – 78' ).

 

התובע עצמו העיד בפני ועדותו זו אף נסמכת על המצוי בתיק, כי בגיל 6 התגרשו הוריו, עקב סכסוכים אלימים בניהם, כאשר עד גיל 11-12 עבר התעללות קשה פיזית, נפשית ומילולית מצד האב, "אם אפרט לא נסיים תוך שנה" (ראה עמ' 11 שו' 22ׂ).

 

עוד העיד, כי בתקופה זו בילה רוב הזמן ברחובות תל אביב "ומי שטיפל בי זה הנרקומנים והזונות " (עמ' 11 שו' 23) וכי היה מוכר למשטרה, שכן זו אספה אותו במהלך שיטוטיו ברחובות והחזירה אותו הביתה.

 

אף אם אותה הודעה מאת המקלט לנשים מוכות לא הדליקה נורה אדומה כלשהי בעירייה, הרי לא ברור כלל כיצד דיווחי בית הספר ומכתבה של הפסיכולוגית בליצקי- ת/15 ו-ת/16, כמו גם מכתבה של העובדת הסוציאלית של העירייה עצמה- מוצג ט' לסיכומי העירייה, לא הביאו את האחרונה להבנה, כי מצבו של התובע הקטין חמור וכי יש לפעול מידית להוצאתו מן הבית.

 

המצוי בתיק מלמד, כי במהלך שנת 1981, קרי, במהלך לימודי התובע בכיתה ג', כבר הייתה  לעירייה יותר מאינדיקציה, כי יש לפעול לטובת הקטין- ומה נעשה?

לטענת העירייה עצמה- מאום.

 

אפנה כאן אל מכתבה של הגב' שורק אל התחנה לבריאות הנפש מיום 30.5.82 בעקבות פניית האב לעירייה, בה דיווח על בריחות התובע מהבית, כאשר בו ציינה-"במשך השנה האחרונה לא היה לנו קשר עם המשפחה..."

 

"השנה האחרונה" הנה אותה שנה במהלכה נתקבלו בעיירה הדיווחים מבית הספר ואף הוצא מכתבה של עו"ס מטעם העירייה.

 

אינני מקבלת את טענת העירייה ולפיה, במהלך שנה זו לא היה בסיס להוצאת התובע מביתו- שכן טענה זו עומדת בסתירה לדו"ח שנכתב ע"י עו"ס מטעם העירייה עצמה- הגב' יהודית בר סלע (נספח ט' לסיכומי העירייה) ובו המלצה להוציא התובע מביתו, בשל עזובה סוציאלית וחינוכית קשה- המהווה לטעמי הודאת בעל דין למצבו הקשה של התובע.

 

אציין, כי לו הייתה פועלת העירייה בסבירות, הרי דו"ח זה היה אמור להיות פעולה ראשונה בסדרת פעולות, שאמורה הייתה להוציא את התובע מביתו, אלא שכאמור, "במשך השנה האחרונה לא היה לנו קשר עם המשפחה."

 

התובע טוען, כי העירייה הפרה חובה חקוקה כלפיו עת לא הפעילה את חוק הנוער.

 

טענה זו לא בא זכרה בכתב התביעה המתוקן וממילא לא נטען החוק הרלבנטי, שהופר לכאורה, כמצוות תקנה 74 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 ומשכך מהווה טענה זו משום הרחבת חזית אסורה.

 

(במאמר מוסגר אציין, כי לו היה מקום לדון בטענה בדבר הפרת חובה חקוקה לא היה מנוס מלקבוע, כי העירייה אכן הפרה חובתה על פי חוק זה מקום לא נקטה ההליכים הדרושים לפי החוק, בהיות התובע "קטין נזקק" לפי החלופות שבסעיף 2 ).

 

לו פעלה העירייה כנדרש במהלך התקופה, בה לא עשתה דבר – סביר להניח, כי הייתה מצליחה להביא לכך, כי התובע לא יזקק לאשפוז.

 

בעקבות פניית האב, כאמור לעיל- פעלה הגב' שורק עצמה בסבירות ראויה, שכן בתוך כשבועיים פנתה עם התובע לביצוע בדיקות בבית החולים.

 

מתוך פרוט הפעולות, שתוארו לעיל נלמד, כי העובדת הסוציאלית עצמה לא זנחה את התובע, ביקרה אותו ופנתה בבקשה לסידור ילדים. יחד עם זאת, לא מצאתי אינדיקציה לכך, כי המערכת כולה פעלה באופן סביר וראוי, תוך התייחסות למצבו הקשה של התובע, באותה תקופה , למציאת פתרון ראוי לשהייתו מחוץ לביתו. 

 

אומנם, תיק "סידור הילדים" לא הוצג בפני, בטענה, כי לא אותר, אלא שרישומיה של הגב' שורק בתיק הטיפול במשפחה מפורטים וניתן ללמוד מרישומים אלה אודות פעולות שנעשו וגם אודות כאלו שלא.

 

אם נבחן הפעולות נלמד, כי על אף שד"ר פינטיאה כתבה במכתבה מיום 10.6.82, כי מצבו של התובע חמור ויש צורך בהתערבות מהירה, כמו גם קבלת טיפול ואף הפנתה את העירייה אל המרפאה ברמת חן לצורך קבלת הטיפול, משום שהמרפאה ברח' הארבעה לא מסוגלת לספק את הדרוש- אך לא נעשתה פניה למרפאה זו, אלא דווקא אל המרפאה ברח' הארבעה.

 

כן נלמד, כי על אף שבועדת המיון וההשמה מיום 2.7.82 הוחלט על מציאת משפחה אומנת- לא הוכח בפני, כי נעשה ניסיון ממשי למציאת פתרון שכזה.

 

עוד נציין, כי במהלך השבועיים שחלפו בין המועד בו הוחזר התובע מבית דודתו, משם לא ברח וכאשר לא נטען, כי שם השמיע אמירות אובדניות כלשהן,ועד אשר הובא ל"אשפוז זמני"-לא סיפקה העירייה לתובע טיפול הולם, שכן כל שהעניקה לקטין, הסובל התעללות והזנחה-" ...אמרתי ליצחק שאבוא לבקר והוא צריך להרגיש חופשי להתקשר אלי עם יש בעיות."(ראה תרשומתה של הגב' שורק מיום 26.7.82).

 

נכון הוא, כי המומחית מטעם בית המשפט העידה, כי הוצאת התובע מביתו יכולה הייתה להיות אפקטיבית, לו הייתה נעשית זמן רב לפני אשפוזו- יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מן העובדה,  כי במהלך שהיית התובע בבית דודתו- לא ברח ולא השמיע אמירות אובדניות ולכן יהא זה סביר לקבוע, כי עד לשלב הוצאת התובע מביתו לבית דודתו- עדיין ניתן היה להוציא את התובע למסגרת חוץ ביתית , תוך קביעה כי קיימת סבירות גבוהה יותר לקבלת הטענה, כי לא היה מאיים בהתאבדות- אותו איום ששימש בהמשך כבסיס לאשפוזו.

 

ממילא, הוצאת התובע מביתו במהלך שנת 1981, עם קבלת הדיווחים מבית הספר לו הייתה מתרחשת- הייתה נעשית בפרק זמן ראוי עוד יותר.

 

מכל האמור עולה, כי העירייה לא פעלה בסבירות ראויה בטיפולה בקטין בתקופה, שקדמה לאשפוזו.

 

האשפוז

 

אין מחלוקת, כי נתבעת 1 חבה חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי התובע, על פי המבחנים, שאוזכרו לעיל.

 

לאחר שמיעת העדויות  בתיק, אני קובעת, כי לא הוכח לי, כי חלה התרשלות מצדו של גוף כלשהו משהובא התובע לאשפוז בבית החולים.

 

כפי שהעידה ד"ר פינטיאה, הרי בשלב בו הובא התובע על ידי גב' שורק לאשפוז "הזמני" חל שינוי במצבו –"בין יוני 82' לאוגוסט 82' חל שינוי במצבו. הוא לא התקבל לפנימייה, מכיוון שהסידור הפנימייתי הוא הליך ארוך ולא היה סידור. הוא לא קיבל פסיכותרפיה, שהייתה נחוצה לו ומצבו הלך והתדרדר עד שמצאו אותו על חוף הים, שהוא הביע את רצונו למות.

המצב השתנה לחלוטין. כאשר אדם מדבר על מוות, אין זמן לחפש. הוא זקקו למסגרת." (ראה עמ' 23 שו' 22-25).

 

מעדותה של הרופאה המטפלת נלמד עוד, כי בשלב זה לא היה כבר מקום לסדר התובע בפנימייה כלשהי, שכן "...אין בפנימייה אותם התנאים שיש אצלנו, זאת אומרת, בפנימייה אם ילד מדבר על מוות, מתפרע, שולחים אותו אליי. אין פנימייה שיכולה להתמודד עם המצב שהיה לו אז אצלנו."(ראה עמ' 24 שו' 8-9).

 

אציין, כי הרופאה האמורה, הנה אותה רופאה, אשר בדקה את התובע במהלך חודש יוני 82', כאשר במועד זה לא מצאה לנכון להורות על אשפוזו, אלא הנחתה את העירייה בפעולות דחופות שיש לבצע לגבי התובע. משכך, מקום בו מצאה לנכון לאשפז התובע- הרי הדבר לא נעשה על ידה "כלאחר יד".

 

התובע טוען, כי לא היה מקום לאשפזו כלל, שכן, במועד הגעתו לבית החולים לא נמצא אפקט דכאוני- אלא שהן הרופאה המטפלת והן המומחית מטעם בית המשפט התייחסו לכך וטענו, כי התווית אשפוזו של קטין בבית חולים אינה מסתמכת אך על קיומו של אפקט דכאוני, אלא ישנן שלל סיבות שיביאו לקבלת החלטה על אשפוז ומצבו של התובע אותה עת הצדיק אשפוז שכזה.

 

עוד יש להתייחס אל טענת התובע ולפיה, לא חל כל שינוי במצבו עובר לאשפוז ואולם טענה זו נדחה אף על ידי המומחית מטעם בית המשפט-(ראה עמ' 5 שו' 25-31 ועמ' 7 שו' 5-13) ובעניין זה יש לקבל את עמדתה.

 

אציין, כי התובע העיד בפני, כי מעולם לא היו לו מחשבות אובדניות ועל כן, לא היה מקום לאשפזו- (עמ' 28 שו' 16-17), אלא שהתובע מעיד היום על מעשיו מגיל 11 לערך וכאשר עדותו זו אינה מתיישבת עם רישומים מזמן אמת , שנעשו על ידי מטפליו השונים, כך שאין לתת משקל רב לטענתו זו.

 

כן יש להביא את עדותה של המומחית מטעם בית המשפט לעניין זה ולפיהם:

 

"אני התרשמתי כשקראתי את החומר, כי דווקא משום שד"ר פינטיאה בדקה אותו בשתי הפעמים, היא התרשמה שחלה התדרדרות במצב, כלומר, בכוחות שלו להמשיך ולתפקד ולא מעבר למצב פסיכוטי, אבל אין לנו ביטחון בלי תצפית ראויה על הילד.

באותו זמן...לא הייתה אלטרנטיבה לביצוע האבחנה, אלא אשפוז בבית החולים."

(ראה עמ' 9 שו' 5-9).

 

סופו של דבר, יש לקבוע, כי אשפוזו של התובע ביום 16.8.82 נעשה מתוך שיקול מקצועי ואין בו רשלנות כלשהי.

 

משך האשפוז

 

התובע טוען, כי גם אם יקבע, כי אשפוזו במועד האמור אינו פגום, הרי יש לקבוע, כי היה מקום לשחררו בתוך שבועיים- שלושה ולהעבירו לסדור חוץ ביתי ומשלא נעשה הדבר, הרי התרשלה תובעת 1 כלפיו.

 

התובע מפנה בטענתו זו, בין היתר, אל  קביעתה של המומחית מטעם בית המשפט ולפיה :"מבחינה אבחנתית, התברר תוך כמה ימים עד שבועות, באופן חד משמעי, שלא מדובר במצב פסיכוטי, לא מדובר בדיכאון מז'ורי ובתנאים הולמים אין סכנה אובדנית."

 

המומחית הוסיפה עוד, כי לו היו מוצאים לתובע פנימייה טיפולית יכול היה למלא חלק גדול מן המטלות בפנימייה זו.

 

יחד עם זאת, המומחית העידה, כי "... ניתן היה לשחרר אחרי סדר גודל של חודשיים, אבל אז מתעוררת השאלה- קליטה בפנימייה באמצע שנה היא פחות טובה מתחילת שנה. מעברים במסגרת של חודש- חודשיים עבור הילד הזה הם כמעט נזק בטוח. דווקא השינויים והעזובה יש נזק במעברים בתוך תקופה קצרה.

היה מקובל גם בפנימיות וגם באשפוז לקלוט בצורה חופפת עם שנת הלימודים.

זה לא שיקול שנשקל דווקא עבורו. זה היה שיקול ארצי, אבל עבורו השיקול של הנזק מהעזובה וחוסר האמון באף אחד כן היה נימוק מרכזי."(ראה עמ' 15 שו' 5-11) (הדגשות שלי- א.ב.נ)

 

בהמשך עדותה העידה המומחית, כי סדור זמני לא התאים כלל לתובע באותה תקופה וכי-"אם היו מעבירים אותו לפנימייה שיכולה הייתה לתת לו את התמיכה של המעבר ואת ההרגשה שהוא בטוח פיזית, ששומרים שלא יברח, ייתכן שזה היה מצליח ויתכן שלא."(ראה עמ' 15 שו'16-17).

 

בחודש אוקטובר 1983 הועבר התובע לפנימיית טוקאיר  בפרדס חנה, שם השתלב, תוך קבלת טיפול אינטנסיבי, עד אשר "בהדרגה בנה לעצמו, תוך הצלחות יום- יומיות קטנות וגדולות דימוי חיובי יותר..."(ראה דו"ח פנימיית טוקאיר).

 

על השאלה האם נכון היה ל"קצר " את שהותו של התובע בבית החולים ולהעבירו, לאחר תקופה קצרה, לפנימייה לא ניתנה תשובה נחרצת ולטעמי, אף במאזן ההסתברויות לא הצליח התובע לשכנעני, כי העברתו לפנימייה בתוך תקופה קצרה הייתה מטיבה עמו.

 

אם נעיין בתיק הטיפולים של התובע, נלמד, כי נעשתה עמו עבודה רבה בבית החולים, כאשר אף ברח מן המקום באחת הפעמים.

 

גם לאחר שהייתו בבית החולים- עוד נדרשה עבודה רבה ומשמעותית עמו בפנימיית טוקאיר.

 

מתיק הטיפולים אף נלמד, כי בתקופה מסוימת פנתה העירייה אל בית החולים בברור אודות התובע ונאמר לה, כי הנ"ל עדיין מצוי בטיפולים.

לעניין זה יש לאמץ את גרסת המומחית מטעם בית המשפט ולפיה, במצבו של התובע הדחוי היה זה מסוכן יותר להעבירו למסגרת אחרת בתוך תקופה קצרה ולכן יש לאמץ קביעת המומחית ולפיה- "מכאן, שעצם הארכת האשפוז מעבר לשלב האבחוני הראשוני שמשה מטרה טיפולית רפואית חשובה ויש ספק אם היתרונות שאיציק רואה ביציאה מוקדמת ככל האפשר מבית החולים לא היו מתבטלים מול הנזק האפשרי."(ראה חוו"ד המומחית).

 

לאור האמור, יש לקבוע, כי התובע לא הצליח לשכנעני, אף לא במידה הדרושה במשפט האזרחי, כי היה מקום לקצר את תקופת אשפוזו וכי קצור זה לא היה מסב לו נזק.

 

אשפוז כפוי וכליאת שווא

 

התובע טוען, כי בית החולים לא קיים אחר הוראות חוק הטיפול בחולי נפש , תשט"ו- 1955, בכך שהורה על אשפוזו, על אף שלא נמצא "חולה נפש", כאמור בסעיף 3 לחוק ; בכך שלא קבל הסכמת האפוטרופוס על הקטין (קרי, אבי התובע) ובכך שלא שלח הודעה מתאימה למשרד הבריאות אודות האשפוז, משכך, כך התובע, לא קמה לבית החולים ההגנה הקבועה בסעיף 27 (3) לפקודת הנזיקין.

 

נתבעת 1 טוענת, כי החוק האמור אינו חל על קטינים וכי בעיננו יש להחיל אך את חוק הנוער.

 

כבר יצוין, כי אין מקום לקבל את הטענה, כי חוק טיפול בחולי נפש אינן חל על קטינים,יש לבחון ,אפוא, סעיפי החוק השונים בהתאמה.

 

ויצוין, כי בשנת 1991 חוקק חוק חדש העוסק בטיפול בחולי נפש, אשר ביטל את החוק הרלבנטי לענייננו משנת  1955 וכי סעיפים רלבנטיים בחוק הנוער, העוסקים בטיפול פסיכיאטרי חוקקו אך בשנת 1995 ואינם ישימים בעייננו.

 

על פי סעיפי 2 לחוק הנוער, הרי התובע נחשב כ " קטין נזקק".

 

על פי סעיף 11 לחוק, כפי שהיה תקף במועד הרלבנטי לתביעה, הרי "היה פקיד סעד סבור, כי קטין הוא נזקק ונשקפת לו סכנה תכופה או שהוא זקוק לטיפול רפואי או אחר שאינו סובל דיחוי, רשאי הוא לנקוט בכל האמצעים הדרושים לדעתו למניעת אותה סכנה או למתן אותו טיפול, אף ללא הסכמת האחראי על הקטין ובלבד שלא יוחזק קטין יותר משבוע ימים מחוץ לרשותו של האחראי עליו, אלא באישור בית המשפט." (בדגשה שלי- א.ב.נ)

 

לאור כל שפורט לעיל, הרי שבמועד אשפוזו של התובע בבית החולים סביר היה לקבוע, כי "נשקפת לו סכנה תכופה", לאור שהייתו הארוכה על חוף הים, ללא מזון, תוך השמעת אמירות אובדניות.

 

בחוק הרלבנטי מוגדר המונח "אחראי על הקטין"- " הורה לרבות הורה חורג, מאמץ, אפוטרופוס או מי שהקטין נמצא במשמורתו או בהשגחתו".

 

כפי שנאמר לעיל, הרי התובע נלקח לבית החולים על ידי הגב' שורק, כשהוא מלווה באימו החורגת, אוולין, אשר דאגה לשלומו והנחשבת על פי הגדרת החוק כ"אחראי על קטין", ומכאן יש ללמוד על הסכמתה לאשפוז.

 

משקיימת הסכמה חוקית לאשפוז- הרי לא היה צורך לפנות לבית המשפט בבקשה כלשהי.

 

אוסיף, כי ניתן ללמוד גם על הסכמתו של האב לאשפוז, באשר זה לא נקט בכל פעולה להוצאת בנו מבית החולים; באחת הפעמים ומשיצא התובע לחופשת בית- שילח האב את בנו חזרה לבית החולין ובאשפוז השני (17.8.83) היה זה האב עצמו אשר הביא את התובע לבית החולים.

 

משהגיע התובע לבית החולים, במצבו האמור- הרי יש להחיל לגביו את הקבוע בסעיף 3 לחוק לטיפול בחולי נפש, תשט"ו- 1955- "מנהל או רופא אחר שהוסמך לכך על ידיו, רשאי לקבל חולה לבית החולים, ללא תעודת רופא, אם בדק החולה ומצא שקבלתו אינה סובלת דיחוי..."

 

בהתאם לסעיף 9 לחוק, הרי עם קבלת התובע לאשפוז היה על המנהל להודיע על כך מיד לשר הבריאות.

כך יש אף לפעול עם שחרורו של התובע.

 

הוצגו בפני מסמכים שונים, רלבנטיים לענייננו כאן:

תסקיר על קבלת חולה לבית חולים לחולי-נפש מיום 16.8.82, אשר אינו חתום על ידי המנהל. (ראה מוצג 12 לסיכומי התובע)

טופס הסכמה לטיפול רפואי מיום 16.8.82, שלא ברור מי חתום עליו.(מוצג 13).

הודעה על שחרור מאשפוז מיום 17.7.83 (מוצג 14)

הודעה על קבלת חולה לאשפוז מיום 8.8.83, חתומה על ידי הרופא המקבל (מוצג 15).

 

התובע טוען, כי המסמכים נעדרי חתימות רלבנטיות ואף לא ברור כלל כי נשלחו אל משרד הבריאות ומשכך, יש לקבוע, כי תנאי החוק לא מולאו והאשפוז נעשה שלא כדין.

אינני מקבלת טענה זו של התובע.

קיומם של המסמכים האמורים, שמולאו בזמן אמת, מלמד, כי בית החולים הקפיד על מילוי הוראות החוק, אף אם במסמך, הנו מוצג 12 חסרה חתימת המנהל.

בחלוף שנים כה רבות ממועד האירוע, הרי קשה להוכיח אם מסמכים אלה נשלחו אל משרד הבריאות אם לאו, אלא שעצם קיומם  מביאני למסקנה, כי בית החולים פעל בהתאם לחוק.

מכל האמור לעיל עולה, כי אין לקבל את טענות התובע באשר להיות האשפוז אשפוז כפוי, שלא כדין, העולה כדי כליאת שווא.

 

הנזק

לאחר ששוחרר התובע מבית החולים הוא הועבר לפנימיית טואקיר, שבפרדס חנה, כאשר בכתה ח' עבר ללמוד בבית הספר התיכוני בפרדס חנה ובכיתה י' עבר ללמוד בבית הספר "אונים" בכפר סבא.

בגיל 16 עבר התובע להתגורר אצל משפחה, ששימשה כמשפחה מארחת בזמן שהותו בפנימייה והוא התגורר עמה במשך כשנתיים וחצי.

התובע סיים 12 שנות לימוד, כולל תעודת מקצוע בטבחות.

התובע עותר לפצותו בגין נזקים מיוחדים כמפורט: נזק נפשי;כאב וסבל; אובדן השתכרות ובגין נזקים כלליים- "בין השאר נגרם לו נזק נפשי שיוסיף לפגוע בתפקודו ובכושר השתכרותו בעתיד. כן נגרמו לו נזקים נוספים, לרבות פגיעה בדימויו העצמי בעתיד ובתדמיתו בחברה בה הוא חי וצער וכאב וסבל..."

בסיכומיו טען עוד התובע, כי  על הגורמים הרלבנטיים לפצותו גם בגין ההתעללות שעבר בביתו,  בגין האשפוז, שלא לצורך והסטיגמה שדבקה בו לעולם ועד ואשר בגינה עליו להלחם עבור דברים, שאחרים זוכים לקבלם ללא כל מאמץ.

הנתבעות טוענות, כי העתירה לפיצוי בגין הסבל וההתעללות,שעבר התובע בביתו מהווה הרחבת חזית אסורה, מה גם שתביעה שכזו עליו להפנות כלפי אביו המתעלל.

הנתבעות טוענת עוד, כי אשפוזו של התובע אך הועיל לו; כי אחיו, שלא טופלו כאמור, אינם מנהלים כיום אורח חיים נורמטיבי, כפי שמנהל התובע וכי אם יש מקום לפצות את התובע , הרי פיצוי זה יכול שיהא אך בגין רכיב נזק של כאב וסבל ובערכי מטרד בלבד.

לתובע אין כל נכות נפשית וכפי שעולה מחוות דעתו של מומחה הנתבעת , הרי לא דיווח על תלונות או קשיים נפשיים.

אלא שהתובע סובל מן המשמעות של רישום האשפוז עצמו, כפי שקבעה המומחית מטעם בית המשפט- " נגרם לאיציק נזק מיותר מהתווית של מאושפז, כשלא היה דבר במצבו הנפשי, שיצדיק את הקשיים שהערימו בפניו (מתאוריו)."(הדגשה במקור).

כפי שתיאר, הרי מלכתחילה לא גויס לצה"ל "ובשל כך, ניהלתי מאבק ארוך וקשה כנגד ההחלטה האמורה ובין היתר ערכתי שביתת שבת ליד משרדו של מפקד לשכת גיוס." (ראה תצהיר התובע)

בהמשך גויס התובע, אלא שגויס עם "נערי רפול", על אף שרמתו הכללית הייתה גבוהה משלהם.

התובע טוען עוד, כי נאלץ "להלחם" אף על זכותו לשאת נשק ולקבל רישיון נהיגה- והכול בשל אשפוזו בילדותו.

אין מחלוקת, כי התובע מנהל אורח חיים נורמטיבי. הוא עובד (במועד הרלבנטי עבד כמאבטח וכבעל חברה לגננות),רשאי לשאת נשק ולנהוג.

התובע לא הצליח להראות, כי בשל אשפוזו נגרם לו הפסד השתכרות כלשהו בעבר או בעתיד.

אני סבורה,  כי הנזק שנגרם לתובע, בגין אי הוצאתו במועד הראוי מביתו, עניין שחייב בהמשך את אשפוזו, הנו ברכיב "כאב וסבל", שכן אין לאמר, כי המקום הראוי לקטין הנו בבית חולים, אף אם הקטין אומר, כי "טוב לו שם", שהרי לאור מסכת ההתעללות שעבר בביתו, כל מקום שהעניק לו פינה חמה יכול היה להיות "טוב" בעיני הקטין.

ראוי לו לקטין שיגדל בחברה רגילה עד כמה שאפשר וינהל אורח חיים רגיל ומתאים לגילו.

מחדלי העירייה, כפי שפורטו לעיל, סיכלו אפשרות זו.

התובע, שהינו בעל תעצומות נפש, הצליח להתקדם בחייו ולמצות האפשרויות, שעמדו בפניו, אך לא ניתן להתעלם מעצם האשפוז, שנזקק לו בסופו של דבר ומן הסבל שאשפוז זה גורם לו בהמשך חייו.

לאור כל שפורט לעיל, אני סבורה, כי יהא זה נכון לפצות התובע בגין רכיב כאב וסבל ותוך התחשבות בפרק הזמן הארוך שעבר מאז אשפוזו ואילך בסך של 200,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק.

משקבעתי, כי העירייה, נתבעת 2 התרשלה בטיפולה בתובע, כי אז תשא היא בתשלום זה.

התביעה כנגד נתבעת 1- נדחית. וזאת, משלא מצאתי, כי התרשלה כלפי התובע.

העירייה-נתבעת 2  תשלם, בנוסף, הוצאות התובע ושכר טרחת עורך דינו בשיעור של 20%+מע"מ.

התובע ישלם הוצאות נתבעת 1 ושכר טרחת עורך דינה בסך של 10,000 ₪+מע"מ.

הסכומים האמורים ישאו ריבית והפרשי הצמדה- על ההוצאות מיום הוצאתן בפועל; על שכר הטרחה- מיום מתן פסק הדין.

 

המזכירות תשלח העתק מפסק דין זה לצדדים.

ניתן היום כ"ד בטבת, תשס"ז (14 בינואר 2007) בהעדר הצדדים.

קלדנית: עינת ישראלי