בתי המשפט

 

 

 

 

 

פסק - דין

 

 

1.       בפני תביעה ותביעה שכנגד שעניינן סכסוך שכנים בבניין ברחוב יודפת 4 בתל-אביב (להלן: "הבניין"), בין היתר, טענות התובעים והנתבעים שכנגד (להלן: "התובעים") כי הנתבעת והתובעת שכנגד (להלן: "הנתבעת") גורמת למטרדים שונים שפוגעים באיכות חייהם, וטענת הנתבעת נגד התובעים על הוצאת לשון הרע. התובעים 1,4,5,6 היו בזמן הגשת התביעה בעלי דירות המתגוררים בבניין בו מתגוררת גם הנתבעת (התובעת 1, אף שנותרה בעליה של הדירה בבניין, אינה מתגוררת בה עוד, והתובעת 4 נפטרה לאחר הגשת התביעה). התובע 3 התגורר בשכירות בדירה בבניין בתקופה הרלבנטית, ואינו מתגורר בו עוד, והתובעת 2 הינה הבעלים של דירה בה היא מתגוררת ברח' גוש חלב 16 בתל-אביב (הנמצא מול הבניין, מעבר לכביש).

 

 

הנתבעת מתגוררת בדירה מס' 10, בת שני חדרים, שהבעלות בה רשומה על שם ביתה, המתגוררת אף היא בבניין בדירה אחרת שאף היא רשומה על שם הבת.

 

2.       כאמור, לטענת התובעים, פוגעת הנתבעת בשלוותם ורווחתם של דיירי הבניין והאזור כולו  ע"י יצירת מטרדים כמפורט להלן:

 

א.      הנתבעת מגדלת בדירתה ארבעה כלבים מסוג פינצ'ר (להלן: "הכלבים") אשר     לטענת התובעים נובחים ומרעישים בעת ובעונה אחת במשך רוב שעות היממה     ובעיקר בשעות הלילה המאוחרות וגורמים למטרד של רעש בלתי פוסק בעוצמה     חריגה.

 

ב.       התובעים חוששים לצאת מדירותיהם לחדר המדרגות שכן הכלבים תוקפניים ופורצים בנביחות רמות כל אימת שהם נתקלים בשכנים, שאחד מהם אף נישך ע"י אחד הכלבים. בנוסף עושים כלבי הנתבעת את צרכיהם בחדר המדרגות של הבניין ובחצרו.

 

ג.       הנתבעת נוהגת להניח בחדר המדרגות בבניין שקיות אשפה המעלות ריחות צחנה.

 

ד.       הנתבעת שוטפת את דירתה באופן קבוע לאחר חצות, תוך שהיא שומעת רדיו ו/או טלוויזיה בקול רם, וכן שופכת מים מדירתה אל החצר.

 

ה.      הנתבעת הדביקה מודעות בחדר המדרגות של הבניין שהינו רכוש משותף, ומשהעירו לה על כך שכנים, השיבה בקללות.

 

ו.       הנתבעת ריססה בצבע אדום את דלתה של התובעת מס' 6.

 

ז.       הנתבעת נטלה את המכסה ממיכלי הגז החדשים שהזמין התובע 5 והחליפה אותו עם המכסה הישן של מיכלי הגז שלה.

 

ח.      מעשיה האמורים של הנתבעת גורמים לירידת ערך דירותיהם של התובעים.

 

3.       עובר להגשת התביעה, הגישו התובעים מספר תלונות נגד הנתבעת, בגין מעשיה האמורים, במשטרה, כמו כן פנו בכתב לוטרינר העירוני, ד"ר צבי גלין, לראש עירית תל-אביב ולמנהל אגף הפיקוח בעירית תל-אביב, ואולם פניותיהם לא הועילו, ולכן הגישו את התובענה.

 

4.       ביום 18.10.99, במסגרת דיון בבקשה לצו מניעה זמני שהגישו התובעים, ניתנה בהסכמת הצדדים, החלטה ע"י כב' השופט מ. יפרח לפיה לא תניח הנתבעת שקיות אשפה בחדר המדרגות, לא תפעיל מקלטי רדיו או טלוויזיה באופן המפריע ליתר הדיירים, תימנע מהזזת רהיטים, טריקת דלתות, שפיכת מים לחצר המשותפת, תימנע ככל האפשר מהוצאת כלביה אחרי השעה 22:00, לא תצא איתם בכל שעה משעות היממה ללא מחסום על פיהם, ותגיף את דלתות וחלונות ביתה בין השעות 14:00 –16:00  ו- 22:00 עד לשעה 06:00 למחרת. כמו כן נקבע כי הנתבעת תסלק את צרכי הכלבים במידה ויעשו בתחום הבית המשותף. לטענת התובעים, המוכחשת ע"י הנתבעת, לא מקיימת הנתבעת את ההחלטה האמורה.

 

5.       התובעים עותרים להוצאת צו מניעה (בטעות נכתב בכתב התביעה כי הצו המבוקש הוא זמני), האוסר על הנתבעת להחזיק בדירתה בבניין, בין ישירות ובין בעקיפין באמצעות צד ג', בעלי חיים מכל סוג ומין וכן לאסור עליה להפריע בדרך כלשהי את שלוות מגוריהם של התובעים או לפגוע באיכות חייהם, ובמיוחד לאסור עליה:

 

א.      להחזיק בדירתה בבניין כלבים כלשהם, לרבות מסוג פינצ'ר.

 

ב.       להניח שקיות אשפה בחדר המדרגות שבבניין, להפעיל רדיו, טלוויזיה או ציוד הגברה בעוצמת קול החורגת מתחום דירתה בשעות היום ובעיקר בשעות הלילה, להקים רעש על ידי טריקות דלתות, הזזת רהיטים וטלטול חפצים באופן הגורם למטרדי רעש המפריעים לתובעים, לשפוך מים או להשליך חפצים מדירתה אל חצר הבניין.

 

בנוסף לכל האמור לעיל, מבקשים התובעים לחייב את הנתבעת בתשלום נזקיהם המוערכים על ידם בסך 50,000 ₪, ובהוצאות לדוגמה בשל הפגנת הזלזול שלה כלפי התובעים והחוק.

 

 

 

6.       אין מחלוקת כי הנתבעת מגדלת בדירתה שבבניין ארבעה כלבי פינצ'ר. ואולם, לטענת הנתבעת, הוגשה התביעה רק על מנת לפגוע בה בשל סכסוך שכנים אחר, כתוצאה מתלונות שהגישה הנתבעת נגד חלק מהתובעים בגין הפרות בנייה שביצעו, שבעקבותיהן הוגשו נגד חלקם כתבי אישום, וחלקם נאלצו להרוס את הבנייה שביצעו, וכן ניסיונם לאלץ את ביתה שהיא בעלת שתי דירות בבניין, להסכים למכור את זכויותיה בגג.

 

הנתבעת מכחישה כי הכלבים גורמים מטרד כלשהו או כי תקפו מי מהשכנים. לטענתה, מדובר בכלבים קטנים במיוחד שאינם תוקפניים. הנתבעת מכחישה כי הכלבים עושים צרכיהם בחדר המדרגות או בחצר הבניין, וטוענת כי היא אוספת תמיד את צרכיהם של כלביה. מאז התאלמנה בשנת 1987, מצאה הנתבעת, לטענתה, את מרכז חייה בגידול הכלבים שמשרים בה בטחון מפני גנבים. יש לציין כי לנתבעת רשיונות מטעם עירית תל-אביב להחזקת כל ארבעת הכלבים (נספח א' לתצהירה נ/11).

 

הנתבעת מכחישה כי היא משאירה שקיות אשפה בחדר המדרגות של הבניין. לטענתה, שקית האשפה שצולמה ע"י התובעים, הוצאה מדירתה לזמן קצר, תוך כדי ניקוי דירתה, על מנת להורידה לחדר האשפה עם סיום הניקיון. כן היא מכחישה כי היא נוהגת לשטוף את דירתה לאחר חצות ולשמוע רדיו וטלוויזיה בקול רם, שכן לטענתה היא ישנה בשעות אלה.

 

הנתבעת מודה כי הדביקה מודעה לזכרו של יצחק רבין ז"ל, אולם הדבר נעשה בסמוך לדלת דירתה באופן שאינו מהווה מפגע כלשהו ואינו פוגע באסטטיקת הבניין או חדר המדרגות.

 

הנתבעת מכחישה כי צבעה את דלתה של התובעת 6 וכי החליפה את מכסה בלוני הגז של התובע 5.

 

          לבסוף, טוענת הנתבעת כי המשטרה לא מצאה עניין בתלונות שהגישו נגדה התובעים, ואילו הוטרינר העירוני בדק את תלונותיהם, ולאחר שביקר במקום שש פעמים בשעות אחר הצהריים והערב, קבע כי לא נמצא כל מטרד, לא נשמעו נביחות, וכי אין הצדקה להתערבותו.

 

התביעה שכנגד

 

7.       בנוסף, הגישה הנתבעת נגד התובעים תביעה שכנגד על כך שפניותיהם לגורמים שונים כאמור לעיל; לפסיכיאטר המחוזי, לשכנים, לוטרינר העירוני, לראש העיר ולאחרים, נעשו בחוסר תום לב, ללא הצדקה, תוך עבירה על חוק איסור לשון הרע, והפרת חובות חקוקות. לטענתה, הפיצו התובעים אודותיה מידע כוזב, ופגעו בשמה הטוב בציינם במכתביהם ופניותיהם לגורמים האמורים כי היא משוגעת ויש לשלוח אותה להסתכלות פסיכיאטרית. לטענתה התרשלו התובעים בכך שמסרו מידע לא נכון, הציגו מצגי שווא לגופים ואנשים שונים מבלי שנקטו אמצעי זהירות מתאימים. בהתנהגותם הפרו התובעים את חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א – 1981, חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, התשנ"ד 1992, חוק איסור לשון הרע, התשכ"ח 1965, היו רשלנים כאמור בסעיפים 35 ו-38 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) והפרו חובות חקוקות למכביר.

 

כתוצאה ממעשי התובעים נגרמו לנתבעת, לטענתה, נזקים, לרבות פגיעה בשמה הטוב, עגמת נפש והוצאות, ובגינם היא תובעת מהם סך של 50,000 ₪.

 

8.       התובעים הכחישו קיומו של סכסוך שכנים קודם וטענו כי הסכסוך היחיד הקיים בין הנתבעת לתובעים נובע מהתנהגותה הגורמת למטרדים כאמור לעיל. כמו כן טענו כי טענותיהם בפני הפסיכיאטר המחוזי, הוטרינר הראשי של עיריית תל-אביב וראש עיריית תל-אביב, והמידע שהעבירו בדבר המטרדים שגורמת הנתבעת הינם אמת. לטענתם, הנתבעת עוברת במעשיה, בין היתר, על החוק והתקנות למניעת מפגעים.

 

התביעה

 

9.       כאמור, תביעת התובעים עוסקת בשני עניינים עיקריים: האחד המטרד הנגרם ע"י הכלבים, בעיקר ע"י נביחותיהם, והשני התנהגותה של הנתבעת כמי שאינה מתחשבת בשכניה. אציין כבר עתה כי לא מצאתי קשר בין תלונות התובעים בגין ההפרעה הנגרמת מנביחות הכלבים שאינה נעשית ע"י הנתבעת במכוון, ועיקרה טבעם של כלבים בכלל או כלביה של הנתבעת בפרט, לבין תלונותיהם המתייחסות למעשים בלתי מתחשבים ומפריעים של הנתבעת שהם כמובן בשליטתה.

 

המטרד הנטען ע"י הכלבים

 

9.       ב"כ הנתבעת בסיכומיו טען כי התובעים לא הוכיחו שמקור הנביחות מכלביה של הנתבעת שכן עדי התובעים לא ראו אותם בנבחם (בעיקר משום שבעת הנביחות הנטענות שהו הכלבים בתוך הדירה), ומשום שישנם בבניין ובסביבה כלבים רבים נוספים. הגם שעדי התביעה הודו כי בבניין ובסביבה ישנם כלבים רבים נוספים, לא קיבלתי טענה זו. על מקור הנביחות העידו שורה של עדים מטעם התובעים: עת/4, קטי ברדה, מתגוררת בבניין נשוא התובענה  בקומה א', שתי קומות מתחת לדירת הנתבעת, העידה בחקירתה הנגדית:

          "...אני יכולה להגיד חד משמעית שאלה הכלבים של הנתבעת כי ברגע שפותחים את החלון והדירה שלה נמצאת שתי קולות (צ.ל קומות – ר.פ.א.) מעליי שומעים חד משמעית שזה מהדירה שלה. אין לי הוכחה אובייקטיבית שזה משם." (עמ' 9 שורה 6-8 לפרוטוקול מיום 6.7.00).

 

          התובעת 2, המתגוררת ברח' גוש חלב 16 (מעבר לרחוב מול ביתה של הנתבעת – כפי שסימנה על גבי מוצג 12 לתיק מוצגי התובעים) העידה בחקירתה הנגדית:

"ש: איך את יודעת שנביחות הכלבים אותם את שומעת שייכים לכלבי הנתבעת?       

ת: כי אני רואה אותם עומדים ונובחים במרפסת מולי...". (עמ' 11 שורות 12-13         לפרוטוקול מיום 6.7.00).

 

          התובעת 1, שהתגוררה בתקופה הרלבנטית בבניין, בקומה בה מתגוררת הנתבעת, בדירה שלה קיר משותף עם דירת הנתבעת, העידה בחקירתה הנגדית:

          "אני גרה באותה הקומה שבה גרה הנתבעת עם קיר משותף. היא גרה בצד שמאל         ואני בצד ימין."  (עמ' 11 שורה 20 לפרוטוקול).

          ש: מניין לך הודאות שרק הכלבים של הנתבעת נובחים?

          ת: עכשיו זה כבר שנתיים וחצי שאני גרה שם. אני כבר בודקת כל דבר. אני גרה             בסמוך אליה, אני יוצאת אל הדלת ושומעת מעבר לדלת את הכלבים..."

 

 

 

 

          התובעת 6, טלי בן יעקב, מתגוררת בקומה מתחת לדירת הנתבעת, העידה בחקירתה הנגדית:

 

          "אני מתגוררת מתחת לביתה של הנתבעת ואי לכך אני הסובלת העיקרית         מההטרדות, הרעשים והנביחות נשמעות במפורש. אתה גם שומע שזה מקהלה, זה         לא כלב אחד."

 

 

          התובע 5 המתגורר בבניין, העיד בחקירתו הראשית בעמ' 13 לפרוטוקול מיום 13.6.01, לעניין מקור נביחות הכלבים:

 

          " ...יצאתי לחדר המדרגות התקרבתי לדלת ושמעתי שזה מדירה 10, הדירה של גילה ברנשטיין."

 

 

עדויות אלה, לפיהם בקעו נביחות הכלבים האמורות מדירתה של הנתבעת, מהימנות עלי. לא רק שהתובעת 2 ראתה מדירתה את הכלבים בעת שנבחו, אלא שניתן בעזרת חוש השמיעה לדעת בוודאות מספקת מאיזו דירה בוקעים קולות הנביחה גם כאשר העדים אינם רואים את הכלבים בעיניהם אלא מאתרים את מקור הנביחות מאחורי דלת דירתה של הנתבעת. אני מקבלת את עדויות עדי התובעים לפיהם בוקעות הנביחות נשוא התביעה מדירת הנתבעת ולא מכלבים אחרים שבבניין ובסביבה. 

 

 

10.     התובעים הביאו שורה של עדים, חלקם דיירי הבניין וחלקם דיירים בבניינים סמוכים, שתיארו בתצהיריהם, רובם בנוסח זהה, את נביחות הכלבים הבוקעים מדירתה של הנתבעת. 

 

          עת/1, דוד אופז המתגורר בבית הסמוך העיד כי הכלבים נובחים כל הזמן, מעבר לסביר לפי נסיונו כמי שהיו לו שכנים עם כלבים. עפ"י עדותו נובחים הכלבים גם בשעות מנוחת הצהריים ובלילה, והן נמשכות 5 – 10 דקות. לעד זה, עפ"י עדותו, הפריע יותר רעש הטלוויזיה של הנתבעת מרעש הכלבים (למרות שהעיד כי רעש הכלבים לא נפל בעוצמתו מרעש הטלוויזיה).  כך העיד כי:

          "...הכלבים נובחים כל הזמן. אני אף פעם לא מדדתי את הדציבלים. אני יודע שזה הרבה מעבר לכלב הסביר. אני גר בת"א 36 שנה, היו לי הרבה שכנים עם כלבים...יש תזמורת זה קורה בלילה, ביום, בצהרים. אתמול שמעתי את הכלבים נובחים ב 12:00 בלילה."  (עמ' 3 לפרוטוקול מים 6.7.00).

         

          כך הצהירה התובעת 6 כי כלבי הנתבעת נובחים ללא הרף, ובסעיף 3(א) לתצהירו של עת/3, עמוס זיו, שבית אחד חוצץ בין ביתו לבית הנדון, נאמר:

          "הנתבעת מגדלת בדירתה... 4 כלבים מגזע פינצ'ר, אשר כולם נובחים בעת ובעונה אחת ומרעישים במשך רוב שעות היממה ובעיקר בשעות הלילה המאוחרות וגורמים למטרד בלתי נסבל של רעש בלתי פוסק, בעוצמה חריגה ביותר...".

 

          נוסח זה חזר על עצמו בתצהיריהם של עדי תביעה נוספים: עת/4, קטי ברדה, המתגוררת בקומה שמתחת לדירתה של הנתבעת, התובעת 1, אריאלה שיפמן שהתגוררה בקומה בה נמצאת דירת הנתבעת (ואינה מתגוררת עוד בבניין), בתצהירה של התובעת 2, שהתגוררה כל התקופה הרלבנטית בבניין הנמצא מול הבניין דנן, מעבר לכביש, ובתצהירו של התובע 5, ולרי בר-און.

 

          עת/3, עמוס זיו העיד בחקירתו הנגדית:

          "אני רוצה לישון והכלבים מפריעים לי...". (עמ' 7 שורה 8 לפרוטוקול מיום 6.7.00)

 

          עת/5 אף הקליט מדירתו את נביחות הכלבים. מההקלטה עולה כי הכלבים נבחו משך דקות ספורות בכל פעם, אם כי הדבר אירע גם בשעות הערב המאוחרות ו/או הלילה.

 

          בנוסף הגישו התובעים רישום של המקרים בהם נבחו הכלבים ומשך הזמן שעשו כן בכל פעם.

11.     מנגד העידה הנתבעת כי הכלבים אינם מרעישים יתר על המידה (סעיף 10 לתצהירה נ/11, וסעיף 2 לתצהירה הנוסף נ/12), וכי אף שסברה שהם אינם מהווים מטרד פנתה למאלף כלבים, כמחווה של רצון טוב, וביקשה עזרה באילופם (סעיף 11 לתצהיר). ביתה של הנתבעת בתצהירה (נ/10) תומכת בגרסתה לפיה לא גורמים הכלבים מטרד כלשהו. גרסה זו קיבלה תמיכה ע"י דיירת המתגוררת בשכירות בדירה שבבניין בשכירות, קארין לוי. עדה זו הייתה בין חותמי עצומה לפיה מפריעים כלבי הנתבעת את מנוחת השכנים (מסמך שלא התקבל כראייה, בין היתר משום שעורכיו לא הוזמנו לעדות והתברר שהוחתמו אנשים שלא ברור הקשר שלהם למקום). במכתבה (נספח ב' לכתב ההגנה), שהוגש באמצעותה, נאמר כי התובעים השיאו אותה לחתום על העצומה השקרית באומרם כי הנתבעת משוגעת וכי כלביה נובחים ומאיימים. עפ"י עדותה התברר לה, לאחר מכן, שהנתבעת אישה סימפטית המטפלת יפה בכלביה, שאינם גורמים למטרד כלשהו, מה גם שישנם בסביבה כלבים רבים אחרים שנובחים. יש לציין כי לא היו לה גם כל טענות כנגד התנהגותה של הנתבעת.

 

          בנוסף הוגש תצהירו של אבי קרן צבי, מנהל כלביה של תנו לחיות לחיות (נ/8) ולפיו, בין היתר, פינצ'רים אינם כלבים מסוכנים והם ידועים ככלבי מחמד. בחקירתו הנגדית העיד כי בפעם הראשונה פגש את הנתבעת ברחוב כאשר היא אספה את גללי כלביה, והם פתחו בשיחה. כן העיד שביקר בדירתה של ביתה, וכאשר עבר ליד דלת דירתה של הנתבעת נבחו כלביה, כפי שכלבים נובחים בדר"כ כאשר עוברים ליד דלת הדירה בה הם נמצאים, משך כדקה – דקה וחצי (עמ' 30 שורות 3 – 4 לפרוטוקול מיום 13.6.01). עפ"י עדותו, הוא ביקר פעם נוספת אצל ביתה של הנתבעת, למשך כחצי שעה, ולא שמע את כלבי הנתבעת נובחים (אם כי אינו יודע אם הם היו בבית אותה שעה).

 

          התובעים לא הגישו חו"ד מומחה לעניין הרעש הנגרם מהכלבים, ודווקא הנתבעת היא שעשתה כן, בהגישה, בנוסף לעדויות האמורות, חוו"ד של מהנדס אקוסטיקה, עמוס יפה  (להלן: "המומחה") (נ/ 1). מחוה"ד עולה כי לאחר ששהה במקום מספר פעמים, זמן מצטבר של יותר משלוש שעות, מבלי שהודיע מראש לנתבעת מתי יבוא, לא איבחן רעש כלשהו מהכלבים. לטענת התובעים יתכן ובעת ביצוע הבדיקות על ידו לא היו הנתבעת וכלביה בבית, אולם המומחה העיד בחקירתו הנגדית כי פעמיים ראה את הנתבעת יוצאת מביתה עם ארבעת הכלבים לאחר ששהה במקום לצורך בדיקה, ומכאן הסיק כי קודם לכן, בעת שהבדיקה נערכה, הם היו בבית ( עמ' 2 שורות 1-2  לפרוטוקול).

 

          כן עלה כאמור מחומר הראיות כי לנתבעת רשיונות לכל הכלבים. בנוסף,  הוגשה תעודת עובד ציבור של מנהל המחלקה הוטרינרית בעירית ת"א, הד"ר צבי גלין, בה נאמר כי:

          "דיווחתי לתובעים ב- 13.4.99 כי 'ברשומינו עולה שלגב' גילה ברנשטיין 4 כלבות פינצ'ר שחוסנו נגד מחלת הכלבת בדצמבר 98 ובינואר 99 וברשותה רישיון עירוני להחזקתם…תנאי ההחזקה נבדקו ע"י לאחרונה שוב, ב- 6 ביקורים וכפי שציינתי במכתבי הקודם לא נמצאה עילה להתערבותנו."

 

12.     התובעים טענו כי הם זכאים לפיצוי ולצו מניעה בשל גרימת מטרדי רעש כאמור לעיל, הן מכח סעיף 44 (א) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "פקודת הנזיקין") והן מכח החוק למניעת מפגעים, תשכ"א –1961 (להלן: "החוק למניעת מפגעים").

 

          סעיף 44 (א) לפקודת הנזיקין מגדיר את עוולת המטרד ליחיד:

          "מיטרד ליחיד הוא כשאדם מתנהג בעצמו או מנהל את עסקו או משתמש במקרקעין התפושים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם בהתחשב עם מקומם וטיבם; אך לא יפרע אדם פיצויים בעד מיטרד ליחיד אלא אם סבל ממנו נזק."

 

          אחריות בגין מטרד ליחיד תלויה בגרימת הפרעה של ממש לשימוש במקרקעין או להנאה סבירה מהם. כל הפרעה כזאת הינה מעצם טיבה, בבחינת "נזק", ומכאן שעוולת מטרד ליחיד איננה אחת מאותן עוולות בהם קמה אחריות ללא נזק (ראה: ד. קרצ'מר מטרדים עמ' 55 פיסקה 25). בתביעה המתבססת על מטרד ליחיד חייב התובע להיות בעל אינטרס במקרקעין, ואכן התובעים בעיינינו התגוררו בתקופה הרלבנטית בדירות בהן לטענתם נשמע רעש חריג של הכלבים. על התובעים להוכיח כי מעשיה של הנתבעת גרמו הפרעה לשימושם הסביר או להנאתם הסבירה מהמקרקעין (ראה:ד. קרצ'מר שם בעמ' 86).

 

          "מובן מאליו שדבר הנחשב ע"י בעל האינטרס בעצמו כהפרעה לשימוש בזכותו בקרקע, לא ייחשב בהכרח כהפרעה לשימושו הסביר במקרקעין או להנאתו הסבירה מהם. עוולת המטרד ליחיד חותרת ליצור איזון בין מאווייהם של בעלי אינטרסים במקרקעין ובין פעולות שונות ומגוונות העלולות להתנגד עם מאוויים אלה..." (ראה ד. קרצ'מר שם בעמ' 56 פיסקה שניה).

 

          "באשר לדרישה של ממשיות ההפרעה: אפילו אם ההפרעה היא מסוג ההפרעות המוכרות ע"י כולי עלמא כהפרעות המולידות אחריות בשל מטרד, לא תקום אחריות בגינה אם היא קלת ערך. אדם חייב לסבול מידה מסויימת של רעש ואבק, למשל, ואין הוא יכול להתלונן על הפרעות כאלה כל עוד הן נשארות בגדר ההפרעות הרגילות המהוות חלק אינטרגרלי של החיים בחברה. שכניו של אדם יכנסו ויצאו מתוך דירותיהם ותוך כדי כך יגרמו מידה מסויימת של רעש; הם יבשלו את ארוחותיהם וריחות המטבח יגיעו מדי פעם לדירתו – בנסיבות רגילות אין אלה הפרעות של ממש, ואין הן יסוד לאחריות של מטרד" (ראה: ד. קרצ'מר שם עמ' 59 פיסקה 26).

           

          עצם העובדה שההפרעה היא הפרעה של ממש אין בה די, ויש צורך שהיא תהיה הפרעה לשימוש סביר. "במושג הסבירות טמון לב ליבה של עוולת המטרד" (ראה: ד. קרצ'מר שם עמ' 27). בין היתר נודעת חשיבות למקומם של המקרקעין, בעניינינו, רחוב הנמצא בגבו של רחוב דיזינגוף בת"א שהינו אחד האיזורים הרועשים יותר של העיר.

 

          גם חומרת  ההפרעה היא שיקול חשוב בבדיקת שאלת הסבירות והיא תלויה, בין היתר, בעוצמתה, במועדה ובמשכה (אם כי אין מניעה במקרים מתאימים שגם הפרעה ארעית או אפילו חד פעמית תהיה הפרעה שבגינה תקום אחריות), מה גם שככלל, הנטיה היא לראות ביתר חומרה הפרעה הנגרמת בלילות, וכאמור טוענים התובעים כי הכלבים נובחים גם בלילות.

 

          יחד עם זאת, יש לקחת בחשבון גם את סבירות הפעילות של הנתבע ולא רק את סבירות השימוש של התובע:

          "לכאורה מתייחס סעיף 44 רק לשאלת סבירות שימושו או הנאתו של התובע מהמקרקעין שלו. אין זכר בסעיף לשאלה אם פעילותו של הנתבע סבירה אם לאו. עם זאת, יש יחס הדוק בין סבירות פעילות הנתבע לבין סבירות השימוש או ההנאה שרוצה התובע להפיק ממקרקעיו ... בעיקר מובאת החשיבות של פעילות הנתבע בחשבון על דרך השלילה: העובדה שלפעילות עצמה אין שום תועלת, לא לנתבע עצמו ולא לחברה בכלל, ושכל מטרתה היא להפריע לתובע, תהפוך הפרעה למטרד, אפילו לא הייתה כזו לו נגרמה ע"י פעילות מועילה". (ראה ד. קרצ'מר שם עמ' 66 למעלה) .

 

          כך ניתן צו מניעה כאשר דפק הנתבע על הקיר שהפריד בין דירתו לדירת התובע כדי להפריע לשיעורים שנתן התובע בדירתו, וכך כאשר אדם מטלפן פעמים רבות לזולת כדי להטרידו ולהרגיזו. לא כך הוא כאשר נגרם מטרד של רעש ע"י שיפוצים הנערכים בבית שכן בשעות סבירות.

 

          יש לקחת בחשבון גם את אפשרות הפעולה האלטרנטיבית של הנתבע. מן הראוי להתייחס ביתר חומרה לפעולה הגורמת מטרד לתובע, גם אם קל יחסית, אם יכול הנתבע בקלות לנקוט פעולה אלטרנטיבית המביאה לאותה תוצאה בלי לגרום מטרד לתובע.

         

          מכאן, שבתביעה עפ"י סעיף 44 לפקודת הנזיקין יש לבדוק אם המעשה עולה כדי הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין, וזאת תוך הפעלת שיקולים ואיזונים מגוונים.

 

          החוק למניעת מפגעים העוסק בשלושה מפגעים ובהם רעש, קובע בסעיף   2:

          "לא יגרום אדם לרעש חזק או בלתי סביר, מכל מקור שהוא, אם הוא מפריע, או עשוי להפריע, לאדם המצוי בקרבת מקום או לעוברים ושבים."

 

          כן קובע סעיף 13 לחוק למניעת מפגעים:

          "לענין פקודת הנזיקין האזרחיים, 1944, דין כל הפרה של הוראת חוק זה כדין מטרד היחיד."

 

          לצורך הוכחת עבירה עפ"י החוק למניעת מפגעים אין צורך בהוכחת כל יסודות המטרד עפ"י פק' הנזיקין (ראה: ע"א 151/84 חברת חשמל בע"מ נ. פרשט ואח' פ"ד לט(3) 1 בעמ' 7 (להלן: "פס"ד פרשט"). בחוק למניעת מפגעים אין הגדרה של רעש חזק או בלתי סביר אך התקנות למניעת מפגעים (רעש בלתי סביר), התש"ן – 1990 (להלן: "התקנות למניעת רעש בלתי סביר"), קובעות קריטריונים לקביעת רעש בלתי סביר מהו, וכן את דרך מדידתו, ואולם, צודק ב"כ התובעים כי אין הכרח להגיש חוו"ד מומחה על מנת להוכיח עוצמת רעש המהווה יסוד להוצאת צו מניעה על בסיס החוק למניעת מפגעים. בפ"ד פרשט קבע כב' השופט בייסקי :

          "המסקנה היא, כי מקום שקיימת אפשרות לבצע מדידות על-פי הכללים הקבועים בתקנות (הכוונה לתקנות למניעת רעש בלתי סביר – ר.פ.א.), ירווח להם לקובל או לתביעה הכללית, ודי יהא בהוכחה שבמדידה כדי להוכיח את קיומה של העבירה...אך גם בהעדר מדידה במכשיר ועל-פי הקבוע בתקנות, אין מניעה להוכיח את היסודות הדרושים בסעיף 2 לחוק בדרכי הוכחה רגילות. אין איפה כלום בכך, כי המשיבים לא הביאו ראיות על-פי התקנות, כאשר להוכחת תביעתם הביאו 4 עדים, ועל ביהמ"ש היה לבחון אותם באמות מידה מקובלות ולהסיק מהם את המסקנות המתבקשות."

 

          "בעוד שתובע רגיל בגין מטרד (עפ"י סעיף 44 לפק' הנזיקין – ר.פ.א.) חייב לשכנע את בית-המשפט שההפרעה הנגרמת לו הינה בלי סבירה – והשאלה אם ההפרעה נחשבת כבלתי סבירה היא שאלה עובדתית התלויה בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה – תובע הנשען על כללים שנקבעו בתקנות שהוצאו לפי החוק (למניעת מפגעים – ר.פ.א.) חייב להראות אך ורק, שההפרעה הנגרמת לו נובעת מעבירת הנתבע על הכללים" (ראה דוד קרצ'מר שם בעמ' 83 למטה, הערת שולים 187).

 

          מכאן שתובע המסתמך על התקנות למניעת רעש בלתי סביר, רשאי להראות כי ההפרעה חורגת ממפלס הרעש עפ"י התקנות, ויתרונו בעשותו כן הוא, בין היתר, בכך שהוא עושה שימוש במבחן אובייקטיבי, ואז אין הוא חייב לשכנע את ביהמ"ש בדבר אי סבירותה.

 

          "יוצא, שברוב המקרים יעדיף תובע, היכול לעשות כן, לסמוך את תביעתו על הפרת החוק ולא על העוולה  הרגילה. החריג יהיה מקרה בו אין ההפרעה הנגרמת חורגת מן הרמה המותרת לפי הכללים שהוצאו על-פי החוק. במקרה זה אין מניעה תיאורטית שהתובע יתבע בגין מטרד ליחיד, אם כי יש להניח שיתקשה לשכנע את בית המשפט שההפרעה היא הפרעה להנאתו הסבירה ממקרקעיו" (ראה ד. קרצ'מר מטרדים עמ' 86 למטה). יתקשה - במובן זה שדרך ההוכחה קשה יותר, יש להוכיח סבירות ולא רק רמת מטרד אובייקטיבית.

 

          אמנם, התקנות למניעת רעש בלתי סביר אינן קובעות דרך בלעדית לקביעת רעש חזק או בלתי סביר אך בתחום בו נקבעו תקנות המגדירות מהו רעש חזק או בלתי סביר, מקל החוק על דרכי ההוכחה של התובע (ד. קרצ'מר,שם, בע"מ 86).  משבחרו התובעים להוכיח את תביעתם שלא בהתאם לתקנות, הרי שהיה עליהם לשכנע את ביהמ"ש בראיות אחרות, בקיומה של הפרעה של ממש לשימוש סביר או רעש חזק ובלתי סביר, וזאת על רקע מכלול הנסיבות והשיקולים שיש להביא בחשבון לצורך זה.

 

          כאמור, מלינים התובעים כנגד הנתבעת בעיקר בשני עניינים: האחד ההפרעה הנגרמת מנביחות כלביה, והשנייה התנהגות מכוונת של הנתבעת: שקיות זבל, מוזיקה, גרירת רהיטים בלילה וכו'.

 

          ולעניין הכלבים, למעט הערה של אחד מעדי התביעה לפיה נשמעים הכלבים כאילו הם סובלים, לא נשמעה טענה לפיה מתעמרת הנתבעת בכלבים וגורמת להם לנבוח יותר מהמקובל. לא קיבלתי עדות זו כאילו הכלבים סובלים. מחומר הראיות עלה כי הנתבעת מטפלת בכלביה במסירות ובאהבה, וגם התובעים לא טענו כי נביחותיהם נובעות ממעשה מכוון של הנתבעת.

 

          אין ספק שנגרמת לתובעים הפרעה מסוימת מנביחות כלביה של הנתבעת, ואולם לא שוכנעתי שמדובר ברעש חזק או בלתי סביר או בהפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין שבהחזקתם. לא התרשמתי, בין היתר לאחר ששמעתי את הקלטת שהגישו התובעים, שמדובר ברעש מחריש אזניים עד כדי שיחשב בלתי סביר או לחלופין "..מסוגל להעביר אנשים בריאים בנפשם ובעצביהם על דעתם.." (כפי שתואר בע"א 436/60 מאיר עזרי נ. ויקטור קליין, פ"ד ט"ו 1177, בע"מ 1184) (להלן:" פ"ד עזרי"). ואמנם, בפ"ד עזרי, מדובר היה בבית מלאכה שנמצא בבניין מגורים ופעל גם בשעות הערב והלילה והווה מטרד לדיירי הבניין. לעומת זאת בענייננו, נראה כי רעש הנוצר מנביחות של ארבעה כלבי פינצ'ר אינו עולה כדי רעש חזק או בלתי סביר באזור מגורים, במיוחד בהתחשב בעובדה שבבניין ובאיזור נמצאים כלבים רבים נוספים, ואדם הגר בבניין משותף חזקה עליו שלקח בחשבון כי יופרע מדי פעם מרעש שכניו.

 

 

          יש להניח כי גם החזקת כלב אחד בדירה יש בה הפרעה מסוימת לשכנים שכן סביר כי ינבח מספר פעמים ביממה, ללא אבחנה אם מדובר בשעות מנוחת הצהריים ואף הלילה, ובמיוחד בעת שמאן דהו יעבור ליד דלת הדירה בה שוהה הכלב. עצם החזקתם של ארבעה כלבי פינצ'ר בדירה, אין בה כשלעצמה כדי ללמד שרעש נביחותיהם הינו הפרעה של ממש לשימוש סביר, ולא כי מדובר ברעש חזק ובלתי סביר, מה גם שהן מהעדויות והן מהקלטת עולה כי רק קולו של אחד הכלבים רם יותר.

 

          לא התרשמתי שכלביה של הנתבעת שונים מכלבים אחרים באופן הגורם להם לנבוח באופן משמעותי לעניינינו יותר מכלבים אחרים.

 

          כאמור ישנן גם עדויות אחרות, בעיקר של המחלקה הוטרינרית שלא מצאה לנכון להתערב בהחזקת הכלבים ושל מנהל הכלביה כי הכלבים אינם יוצרים מטרד.

 

          לכך יש להוסיף כי בניגוד לנטען ע"י התובעים, אכן קיים סכסוך נוסף בינם לבין הנתבעת וביתה בקשר לזכויות בגג, ובקשר לבנייה בלתי חוקית שעליה התלוננה הנתבעת. מחומר הראיות עולה כי הנתבעת הגישה מספר תלונות במשטרה כנגד שכניה (נספח ב' לתצהיר נ/ 11) וביום 14.7.99 שלחה מכתב למנהל המחלקה לפיקוח על הבניה בעיריית ת"א בתלונה על כך שאחדים משכניה בנו בניה לא חוקית. כמו כן עולה כי התובעים 1,4,5 הגישו מספר תלונות במשטרה כנגד הנתבעת (מוצג 5 לתיק מוצגי התובעים).

 

          די בכך כדי ללמד כי בניגוד לטענת התובעים בכתב ההגנה לתביעה שכנגד ובתצהיריהם, קיים בינם לבין הנתבעת סכסוך מתמשך. גם התובע 5 העיד בעניין זה בעמ' 18 לפרוטוקול שורות 22-23:

 

          "ש: האם קיים סכסוך שכנים קודם בינך לבין הנתבעת לא קשור לכלבים?  

          ת: כן."

 

 

 

          אמנם מטעם התובעים העידו גם מי שאינם דיירי הבניין וכביכול אינם צד לסכסוך שכנים קודם, ואולם מכל האמור לעיל עולה כי קיים קרע עמוק בין התובעים והנתבעת אשר ללא ספק תרם תרומה משמעותית להגשת התביעה שבפני, וכן הובאו ראיות לכך שהתובעים נהגו לפנות לשכנים ולאנשים נוספים והמריצו אותם כנגד הנתבעת. 

 

          בין היתר, תוך כדי בירור טענת התובעים לפיה צבעה הנתבעת בצבע אדום את דלת דירתה של התובעת 6, התברר כי קודם לכן צבע מאן דהו, שיש לשער שהוא מדיירי הבניין, את דלתה של הנתבעת בצבע שחור.

 

          לפיכך, התרשמתי כי מקור התביעה בסכסוך שכנים שהיקפו רחב בהרבה, והוא הוא הסיבה האמיתית להגשת התביעה. התרשמותי לא נפגעה מכך שנגד הנתבעת העידו שלושה עדים שאינם מתגוררים בבניין, שניים מהם שאינם נמנים על התובעים, בין היתר בשל כך שהתרשמתי שלפחות חלקם של התובעים ניהלו מסע שיכנוע נמרץ נגד הנתבעת, תוך פנייה לכל מי שרק יכלו.

 

          אף החזקת כלבים היא אינטרס ראוי להגנה, וכאמור כלבים נוהגים לנבוח מספר פעמים ביום ואף בלילה. טענתם של התובעים לפיה יכולה הנתבעת לעבור להתגורר מחוץ לעיר, לאו טענה היא. לא זו הכוונה בנקיטת דרך פעולה אחרת שתשיג אותה מטרה מבלי לגרום מטרד. כן לקחתי בחשבון שהנתבעת הייתה מוכנה לעשות, ואף עשתה להפחתת נביחות הכלבים, על ידי פנייה למאלף. לאור מכלול הנסיבות והשיקולים כאמור לעיל, לא ראיתי בנביחות הכלבים משום הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין ואף לא רעש חזק או בלתי סביר.

 

 

המטרדים הנוספים

 

13.     לא קיבלתי את טענותיהם של התובעים לגבי המטרדים הנוספים של הנתבעת, למעט צביעת דלת דירתה של תובעת 6 באדום.

 

 

14.     אשר לטענותיהם האחרות של התובעים:

 

          לא הוכח כי התובעת שומעת תדיר רדיו או טלוויזיה בקול רם בשעות המנוחה. נראה כי הרעש הבוקע מרדיו או טלוויזיה שבשימושה של הנתבעת, גם אם מפעם לפעם שומעים אותו שכניה, הינו בגדר הרעשים המקובלים בבניין משותף ואינו עולה עד כדי רעש חזק או בלתי סביר עפ"י החוק למניעת מטרדים או לחלופין רעש היוצר הפרעה של ממש לשימוש סביר של השכנים במקרקעין כאמור בעוולת המטרד שבפק' הנזיקין.

 

          כן לא הוכח שהנתבעת שופכת מים או זבל דרך חלון דירתה לחצר, ואף אחד מהעדים לא ראה אותה עושה כן. כך גם לא הוכח כי המכסה שעל בלוני הגז של הנתבעת שייך לתובע 5 או כי הנתבעת נטלה אותו. בעמ' 18 לפרוטוקול מיום 13.6.01 מעיד התובע 5, ולרי בר-און:

 

              "ש: האם ראיתי את נתבעת תולשת את המכסה של בלוני הגז?  

              ת: לא."

 

 

          מעבר להשערות שהעלו התובעים בעניין המעשה, לא הוכח כי המכסים הוחלפו לא כל שכן שהדבר נעשה ע"י הנתבעת, ואין בצילום מיכלי הגז שהגישו התובעים (מוצג 6 לתיק המוצגים) כדי לקשור את הנתבעת עם המעשה המיוחס.

 

          טענתם של התובעים לגבי המודעה שתלתה הנתבעת לזכר רבין ז"ל גובלת בקטנוניות שכן מדובר במודעה קטנה הצמודה לדלת דירתה וקשה להבין במה מפריע הדבר לתובעים אלא אם מבקשים הם לבוא חשבון עם הנתבעת על סכסוכים אחרים.

 

          באשר לשקית הזבל, מדובר בשקית לא גדולה, סגורה, ומראה תומך בגרסת הנתבעת לפיה מדובר בשקית שהוצאה זה לא מכבר במהלך ניקוי הדירה. וודאי שהשקית אינה קרועה ונוטפת לאחר שכלבים נשכו בה כפי שנטען בכתב התביעה. יתר על כן הוכח שגם שכנים אחרים ובהם התובעים נוהגים להוציא זבל לחדר המדרגות.    

          כן אינני מקבלת את טענת התובעים לפיה עושים הכלבים את צרכיהם בחדר המדרגות. התובעים טענו כי כתם הרטיבות שתצלומו הוגש על ידם הוא שתן כלבים ואולם לכך אין כל אינדיקציה, ואף אחד מהעדים לא תפס את הכלבים בקלקלתם הנטענת. כך העידה התובעת 1 בחקירתה הנגדית בעמ' 12 שורות 23-25 לפרוטוקול:

 

          "ש: האם היית עדה למקרה שהכלבים עשו את צרכיהם בחדר המדרגות או בחצר? 

          ת: לא ראיתי את הכלבים עושים אבל ראיתי משהו אחר…היא ירדה, ראיתי שהסכנה חלפה . ירדתי וראיתי כתם של שתן על המדרגות. לא ראיתי שהם עשו את זה. 

 

 

          עדת תביעה,טלי בן יעקב השיבה בחקריתה הנגדית (עמ' 6 שורות 2-3 לפרוטוקול):

 

          "ש: לא ראית אף פעם את הכלבים עושים את צרכיהם? 

          ת: לא."

 

 

          יתרה מזו מטעם הנתבעת העיד, כאמור, מנהל הכלביה, אבי קרן צבי, כי פגש את הנתבעת לראשונה כשאספה ברחוב את צרכיהם של כלביה. האמנתי לעדותו של עד זה שאין לו כל אינטרס בתביעה. אם אוספת הנתבעת את צרכי כלביה מחוץ לבניין, לא נראה לי סביר כי תאפשר להם ללכלך את הבניין בו היא מתגוררת.  

 

 

          מחומר הראיות עלה כי התובעת יצאה לפחות פעם אחת לחדר המדרגות עם כלביה ללא מחסום על פיהם. לא ראיתי לנכון בשל כך לתת צו עשה לעתיד, בין היתר משום שהנתבעת עצמה לא חלקה על כך שעליה לקיים את החוק ולצאת תמיד עם כלביה כשהם קשורים ומחסום לפיהם, וטענה כי ככלל היא עושה כן. במאמר מוסגר אעיר כי מחומר הראיות עלה כי גם אחת התובעות נהגה לצאת עם כלבה ללא מחסום לפיו.

 

ריסוס דלתה של התובעת 6 בצבע אדום

 

15.    עת/ 2, גורביאנקו פאולינה, העובדת אצל התובע 5 שלוש פעמים בשבוע, העידה בחקירתה הראשית בעמ' 5 לפרוטוקול :

          " ש: אני מראה לך דלת צבועה באדום. מה את יכולה לספר על זה?  

          ת: עבדתי בבית, הרחתי צבע. כשהרחתי את הצבע פתחתי את הדלת. ליד הדלת עמדה אישה. אישה מלאה עם שמלה בצבע אפור.  

          ש: את רואה את האישה הזו בביהמ"ש?

          ת: כן. העדה מצביעה על הנתבעת. למרות שאצלה התספורת קצרה יותר עכשיו.        בידיים של הנתבעת היה מרסס צבע. היא עמדה ליד הדלת ולא שמעה שפתחתי את         הדלת. ברגע שהיא שמעה אותי היא התרחקה מהדלת." 

          ש: מה היא עשתה עם בלון הצבע? 

          ת: היא הסתירה את המרסס בשמלה והלכה. 

          ש: מה קרה עם הדלת הזאת? 

          ת: אני מזהה את הדלת. צבע טרי נזל מהדלת ברגע שהתקרבתי אליה. ראיתי שעל יד הדלת עומדת הנתבעת וחוץ מהאישה הזאת אף אחד לא היה במקום.

 

ובהמשך בחקירתה הנגדית בעמ' 6 לפרוטוקול:

          "ש: ראית את הצבע יוצא מהתרסיס? 

          ת: כן. הצבע יצא מהספריי. 

          ש: ראית את הנתבעת תוך כדי התזת הצבע? 

          ת: הנתבעת לא ראתה אותי וכשאני יצאתי מהדלת ראיתי את הנתבעת עומדת עם        הספריי בידיים וצובעת את הדלת."

 

          קבלתי את עדותה של העדה וממנה עולה כי תפסה את הנתבעת red handed תרתי משמע. העדה אינה צד לתובענה, והיא זיהתה בוודאות את הנתבעת כמי שאחראית לצביעת הדלת. התביעה בגין צביעת הדלת לא התייחסה להוצאות שנגרמו לתובעת 6 אלא לעגמת הנפש בגין המעשה, והסכום נכלל בתוך כלל סכום התביעה. יחד עם זאת, כאמור טענו התובעים לנזק שאינו נזק ממון כתוצאה ממעשה זה של הנתבעת, שהוכחש ע"י הנתבעת והוכח בראיות טובות, ולפיכך מצאתי לנכון לחייבה בגינו בתשלום בסך 300 ₪ לתובעת 6.

 

ירידת ערך דירותיהם של התובעים

 

16.  משקבעתי כי התנהגות הנתבעת אינה עולה כדי מטרד, מתיתר הצורך לדון בירידת ערך דירותיהם של התובעים בשל מעשיה של הנתבעת. יחד עם זאת יש לציין כי התובעים לא הוכיחו כי נגרמה ירידת ערך כלשהי לדירותיהם, ולו בשל כך שלא הגישו חו"ד מומחה, וטענתם בעניין זה הייתה סתמית.

 

 

17.     לאור כל האמור לעיל אני דוחה את התביעה של התובעים כנגד הנתבעת, למעט 300 ₪ שהנתבעת תשלם לתובעת 6 בשל צביעת דלת דירתה באדום.

 

התביעה הנגדית

 

18.    במסגרת פניותיהם של התובעים לגורמים שונים בעניינה של הנתבעת, פנו התובעים במכתב מיום 18.5.99 (נספח יג לתצהיר נ/11) לפסיכיאטר המחוזי. במכתב תיארו התובעים את טענותיהם כלפי הנתבעת, כפי שבאו לידי ביטוי בכתב התביעה המקורי, ובתוך כך ביקשו כי:

          "..האישה (הכוונה לתובעת שכנגד – ר.פ.א.) תשלח לבדיקה או הסתכלות פסיכיאטרית.". כמו כן נכתב: " לדעתנו – חשוב שאישה כזו תיבדק ויוחלט להגן עליה מפנינו."

 

          העתקים ממכתב זה נשלחו למשטרת ישראל, ללשכת הרווחה בעיריית ת"א-יפו, לעו"ד דוד ברוש, ולווטרינר העירוני, ד"ר גלין.

 

          התובעים מודים כי שלחו מכתב זה על העתקיו (עמ' 15 שורות 3 – 18 לפרוטוקול מיום 6.7.01, עמ' 7 לפרוטוקול מיום 13.6.01).

 

          ממכתב תשובתו של פסיכיאטר המחוזי, ד"ר י. מרגולין מיום 2.8.99 אל ועד הבית של הבניין עולה כי לאחר שנערך בירור מעמיק בנושא הפניה לא נמצאה כל עילה חוקית להתערבות כלשהי (נספח טו' לנ/ 11).

 

          יש לציין כי עובר למשלוח המכתב לפסיכיאטר המחוזי, ביום 26.4.99, הובלה הנתבעת ע"י המשטרה לחדר המיון בבי"ח אברבנאל, לאחר שהוגשה נגדה תלונה ע"י השכנים. בגיליון השחרור (נספח יז לתצהיר נ/11) נרשם:

          "..אין עדות למצב פסיכוטי או דיכאוני ואין אינדיקציה לאישפוז פסיכיאטרי."

 

בפנייתם של התובעים לפסיכיאטר המחוזי, ציינו התובעים את עצם קיומו של האירוע בו נלקחה הנתבעת ע"י המשטרה לאבחון בבי"ח אברבנאל.

 

          כמו כן, שלחה התובעת 2 מכתב לראש העיר (נספח יג' לתצהיר נ/ 11) (התובעת 2 אישרה משלוח המכתב על ידה בעמ' 10 לפרוטוקול שורות 21-23), ובו נרשם בין היתר:

          "..כאן מדובר ב- 4 כלבים בקומה ג' שלא ברור כיצד ניתן רישיון לאישה כזו, בתנאים אלו להחזיק 4 כלבים ולשגע רחוב שלם."

 

          כאמור טוענת הנתבעת כי בפניות אלה לגופים האמורים עברו התובעים על חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק") שכן אין אמת בדבריהם.

 

19.     הגם שאני סבורה כי לא היה מקום לפנייתם של התובעים לכל אותם גורמים, במיוחד לא לפנייה לפסיכיאטר המחוזי, הן באשר לא עולה מתלונות התובעים כי הנתבעת מסוכנת לעצמה או לסביבתה, ובמיוחד לא לאחר שהנתבעת נבדקה בבי"ח אברבנאל, אינני סבורה כי יש במכתבים אלה משום לשון הרע. מתוכנם של המכתבים עולה בבירור שמדובר בסכסוך בין שכנים, וכי התובעים מעלים במכתבים את טענותיהם הסובייקטיביות, שלא ניתן לומר כי הן חסרות בסיס לחלוטין, ובתוך כך מבקשים את עזרת הגורמים המוסמכים. כמו כן אין במכתבים משום קביעה של התובעים כי הנתבעת לוקה בנפשה. בנוסף, כאמור, ציינו התובעים במפורש במכתב לפסיכיאטר המחוזי כי הנתבעת נבדקה בבי"ח פסיכיאטרי ושוחררה לביתה. מכאן יכול אדם סביר, לא כל שכן פסיכיאטר להבין, כי נכון לאותו מועד קיימת בדיקה ולפיה לא נזקקה הנתבעת לאישפוז. גם הסיטואציה ותוצאתה בעניינינו אינם דומים לזו שבע/א 221/82, לאה ננס נ. סוזי פלורו, פ"ד מ ,ע"מ 210 (להלן: "פ"ד ננס") שם שלחה פסיכיאטרית מכתבים לפסיכיאטר המחוזי המתארים התנהגות מוזרה המצביעה על סימני פאראנויה של המערערת מבלי שפגשה אותה, אלא על סמך תיאור שקיבלה מצד ג'. בעניינינו לא קבעו התובעים ממצא פסיכיאטרי כלשהו לגבי הנתבעת, אלא תיארו עפ"י תפיסתם את יחסי השכנות שלהם איתה.

 

          גם מהמכתב לראש העיר ניתן להבין לנקל כי מדובר בסכסוך שכנים ולא מצאתי בו אמרה כלשהי העשויה להעלות כדי לשון הרע.

 

          לפיכך אני דוחה את התביעה הנגדית שהגישה הנתבעת כנגד התובעים.

 

20.     אינני יכולה שלא להעיר לסיכום, כי למרות הסכסוכים שבין הצדדים, לא מאוחר, ואף רצוי, כי ינהגו אחד ברעהו מתוך התחשבות, מתינות סובלנות ונימוס, וככל שהאחד יעשה כן – כך ישיב לו רעהו.

 

          לאור כל האמור לעיל, התוצאה היא שבתביעה ובתביעה שכנגד יחד, תשלם הנתבעת 300 ₪ לתובעת 6, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

          בנסיבות לא ראיתי לנכון לעשות צו להוצאות.

 

ניתן היום ז' בתמוז תשס"ב, 17 ביוני 2002 בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים.

זכות ערעור תוך 45 יום לביהמ"ש המחוזי.

מותר לפרסום 17/06/2002.

רונית פינצ'וק - אלט, שופטת