|
| בעניין: | מדינת ישראל
באמצעות פרקליטות מחוז י-ם ע"י ב"כ עו"ד ניק קאופמן |
||
| המאשימה | |||
| נ ג ד |
|||
| עבד-אל-מועז דיב
ג'ועבה
ע"י ב"כ עו"ד אנואר אבו לאפי |
|||
| הנאשם | |||
האישום
1. הנאשם הורשע על יסוד הודאתו
בעבירת רצח, עבירה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק
העונשין") ובשתי עבירות של ניסיון לרצח, עבירה לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין.
על פי עובדות כתב האישום החליט הנאשם להרוג יהודי כמעשה נקם, בין היתר עקב הנחת ראש
חזיר במסגד "חסן בק"
בתל-אביב - יפו (להלן - "מסגד חסן בק").
ביום 24.8.05, בשעות הבוקר, נסע הנאשם מביתו בחברון לעיר העתיקה בירושלים, מתוך מטרה לדקור למוות יהודי ולאחר מכן לערוף את ראשו ולהשליך את ראשו בפתח רחבת הכותל המערבי.
על מנת שלא להיתפס, קנה הנאשם את הסכין רק כאשר הגיע לרובע המוסלמי בעיר העתיקה. אורך הלהב של הסכין היה 20 ס"מ (להלן - "הסכין"). את הסכין החביא הנאשם מתחת למעילו.
בשעה 20:30, לאחר שהנאשם יצא מהמסגד בו התפלל, הוא הבחין בשמואל אליהו מע"ט ז"ל (להלן - "המנוח"), בסמי ויסברט וביעקב רפפורט, החוזרים מהכותל דרך "שוק הנוצרים". מאחר שלשלושה היתה חזות חרדית, החליט הנאשם לבצע בהם את זממו.
משחלפו הללו על פניו הסתער עליהם הנאשם, כשהוא מניף את הסכין לכל עבר, על מנת להרוג לפחות אחד מהם. יעקב רפפורט הצליח לחמוק מהמקום ללא פגע. את סמי ויסברוט דקר הנאשם במפשעתו הימנית וגרם לו לפצע בעומק של 4 ס"מ שנתפר בבית חולים, אליו פונה באמבולנס.
את המנוח דקר הנאשם מספר רב של פעמים
בבית החזה ובבטן. כתוצאה מכך נפל המנוח ארצה. בעודו מוטל על האדמה, נעץ הנאשם את
הסכין במפשעתו השמאלית ובכך גרם לקרע מלא בעורק ובווריד הפמורליים. המנוח פונה לבית
חולים, שם נפטר כתוצאה מאיבוד דם רב מפצעיו.
הראיות לעונש
2. העונש לעבירת רצח (זולת במקרים חריגים - סעיף 25(ב) לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971, שגם בהם ניתן לבית המשפט שיקול דעת לסטות מעונש החובה - "אין חובה להטיל עליו מאסר עולם"; ראו לעניין זה ע"פ 4379/02 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(1) 649 (2006)) - הוא "מאסר עולם ועונש זה בלבד" (סעיף 300(א) לחוק העונשין), זולת אם המקרה בא בגדרו של סעיף 300א לחוק העונשין, המאפשר לבית המשפט להטיל עונש קל ממאסר עולם בנסיבות מסוימות המנויות בסעיף. הנסיבה לעונש מופחת החלה בעניינו מצויה, לטענת הסנגור, עו"ד אנואר אבו לאפי, בפסקה (א)(2) לסעיף, בה נאמר:
"על אף האמור בסעיף 300, ניתן להטיל עונש קל מהקבוע בו, אם נעברה העבירה באחד מאלה:
(א) במצב שבו, בשל הפרעה נפשית חמורה או בשל ליקוי בכושרו השכלי, הוגבלה יכולתו של הנאשם במידה ניכרת, אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש כאמור בסעיף 34ח -
(1)...
(2) להימנע מעשיית המעשה".
3. כדי לאשש טענה זו, הגיש הסנגור חוות דעת של המומחה דר' מוסטפה מג'אהד, נוירולוג ופסיכיאטר. מטעם המאשימה הוגשה חוות דעת של הפסיכיאטר דר' חיים גרינשפן. בנוסף, הגיש ב"כ המאשימה, עו"ד ניק קאופמן, את שתי הודעותיו של הנאשם וכן צפינו בקלטת, המתעדת את ביצוע הרצח.
4. לדעת דר' מוסטפה מג'אהד, הנאשם מסוגל להבין את מה שעשה, אלא שהוא לוקה בהפרעה הזייתית, שפרושה כדבריו [בתרגום לשפה העברית]: "אמונה כוזבת אשר אינה משותפת לאחרים באותו גיל, חינוך ותרבות ואתה לא יכול לשכנע אותו כנגד האמונה בצורה הגיונית. אין לכך כל קשר לחינוך וזה בעיקר עניין של אופן חשיבה". לנאשם, כדבריו, יש הפרעה שיטתית מקובעת כי "השיכנזי" עומדים, ככלל, מאחורי כל הבעיות באזור והבעיות של הבן שלו, בפרט.
בחקירתו הנגדית הסכים המומחה, שיש חשיבות לדברים שאמר הנאשם בסמוך לאירוע. הכוונה לאמור בהודעות הנאשם, שהסנגור המלומד לא העבירן לעיונו. עוד הסתבר מחקירתו, כי המומחה בדק את הנאשם במשך שעה ועשר דקות.
המומחה הופנה להודעה ת/2, שמסר הנאשם ביום 16.10.05, כחודשיים לאחר מעשה הרצח, שבה נאמר בשורות 9-8: "שאלה: למה לא חתכת את ראשו של המתנחל לאחר שרצחת אותו? תשובה: היו בדיקות בטחוניות היו אנשים". המומחה אישר, שהנאשם נמנע מהשלמת תוכניתו משום שחשש מאנשים שהיו בסביבה, וכן חשש שייעצר. לדברי המומחה, במעשה הרצח הושלמה תוכניתו של הנאשם. יחד עם זאת, אין הוא יודע אם הנאשם פחד להשלים את חפצו בנסיבות שנוצרו לאחר הרצח. המומחה לא ערך לנאשם מבחנים פסיכו-דיאגנוסטיים, ולדעתו גם אין צורך בכך, כי אין בדיקה שיכולה לאשש מחשבות שווא.
5. דר' חיים גרינשפן בדק את הנאשם בתנאי אשפוז במשך כחודש, עיין בהודעות הנאשם ובפרוטוקולים של דיוני בית המשפט שקדמו להכנת חוות דעתו, ודאג לעריכת מבחנים פסיכו-דיאגנוסטיים. לדעתו, אין לנאשם מחשבות שווא. אמנם הנאשם חש שנאה עמוקה כלפי המתנחלים ופועם בו הרצון לנקום בהם, אך אין זה עקב מחשבות שווא. גם מבחנים פסיכו-דיאגנוסטיים שללו מצב פסיכוטי. הנאשם הסביר למומחה כי עשה את המעשה כנקמה על הנחת ראש חזיר במסגד "חסן בק" והדגיש שזאת מחויבותו "כמוסלמי לשמור על מוסלמים".
בחקירתו הנגדית הדגיש המומחה, כי אין
לנאשם מחשבות שווא. לצערו, קיימים חיכוכים בשטחי יהודה ושומרון, במקומות שגרים
מתנחלים ופלסטינים. חיכוכים אלה אינם בגדר מחשבות שווא. הנאשם חש חובה לנקום על מה
שמעוללים המתנחלים לפלסטינים בשטחים. מה שהגדיש את הסאה מבחינתו היה זריקת ראש חזיר
למסגד חסן בק. הנאשם רצח את המנוח כדי "להגן על הדת".
הטיעונים לעונש
6. ב"כ המאשימה, ביקש להעדיף את חוות דעתו של דר' גרינשפן ולקבוע כי הנאשם לא סבל מהזיות שווא בעת שביצע את הרצח האכזרי. מדובר ברצח אכזרי על רקע פנאטיות ושנאה. הנאשם היה מתוסכל על שלא עלה בידו להשלים את תוכניתו ולזרוק את ראשו של המנוח לרחבת הכותל המערבי.
לאור האמור, ביקש ב"כ המאשימה להטיל על הנאשם עונש של מאסר עולם בצירוף 40 שנות מאסר בגין שני הניסיונות לרצח.
7. ב"כ הנאשם ביקש לקבל את חוות דעתו של דר' מוסטפה מג'אהד, להטיל על הנאשם עונש מופחת ולהעבירו לבית חולים שם ישהה בתנאי אשפוז.
8. הנאשם תיאר את הרקע למעשה שעשה
כדלקמן: תמונה של ראש חזיר שנתלתה בחברון ושבה נאמר: "אדוננו מוחמד", קריעת ספרי
קוראן בשני בתי כלא בישראל וכריתת ראש החזיר, שגרמה לו לאבד שליטה על עצביו. את
דבריו סיים באומרו: "אם יש צדק בשלטון בית המשפט - אני לא צריך
לשבת".
דיון
9. אין מלים בפינו כדי להביע את סלידתנו מהרצח המזוויע של המנוח. רצח שבו קופדו חייו של בחור צעיר, תושב חוץ לארץ, שכל חטאו וכל פשעו שהיה יהודי וחרדי. יהודי שלא עולל כל רע לנאשם, וכל רצונו היה לבקר בכותל המערבי ולשאת תפילה לבורא עולם, אלא שבעת שחזר מהכותל המערבי נקטלו חייו באכזריות על-ידי רוצח שטוף שנאה עזה.
10. בע"פ 396/01 יהושע ברדה נ'
מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 854, בעמודים 860-861
(2002), אומר השופט א'
א' לוי כהאי לישנא:
"המחוקק בחר לקצוב לצדה של עבירת רצח עונש חובה של מאסר עולם, וזהו אפוא הכלל. מכאן מתבקש כי סעיף 300א נועד לתת מענה למקרה החריג בלבד, שתחושת הצדק מתקוממת בו כנגד הטבעת תווית של 'רוצח' על מצחו של נאשם אשר נמצא כי מצבו הנפשי אינו ככל האדם. כדרכם של חריגים, גם לסעיף 300א(א) נקבעו תנאים מוקדמים להחלתו, ובאלה מחייבת הפסיקה להקפיד... כבר נפסק כי 'היסודות המאפשרים הפחתת העונש בעבירה של רצח, כמפורט בסעיף 300א(א) לחוק העונשין, דומים בעיקרם ליסודות סייג אי-שפיות הדעת. ההבדל בין הסייג הפוטר מהאחריות הפלילית לבין העילה להפחתת העונש ברצח הוא בעוצמתם של הגורמים המצויים ביסוד שתי הוראות אלה' ".
בע"פ 7926/00 אברהם דיפני נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 817 (2004), בעמודים 824-825, נאמר מפי השופט טירקל כדלהלן:
"פסיקת בתי-המשפט החמירה בבחינת התנאים שנקבעו בסעיף 300א. כך נאמר כי 'ל'סעד מן הצדק' ראוי רוצח רק כאשר מידת הפגיעה הנפשית שבה הוא לוקה, עקב מצבו הרפואי-הפסיכיאטרי... חסרה אך במעט מזו של בעל 'חסר יכולת של ממש'. ...'סעיף 300א(א) בא ליתן מענה למבצעי רצח שמצבם הנפשי גובל במצב של אי-שפיות הדעת כהגדרתו בסעיף 34ח; אלה שמצבם הנפשי מוציאם, לכאורה, מקהל השפויים בדעתם, אך אינו מכניסם לקהל הבלתי שפויים. השוני בין יסודותיהם של סעיפים 34ח ו-300א(א) מתבטא, אל נכון, בעוצמת הפגם ובחומרת סיבתו' ...ברוח דומה נקבע כי סעיף 300א נועד לתת מענה '...למקרה החריג בלבד, שתחושת הצדק מתקוממת בו כנגד הטבעת תווית של 'רוצח' על מצחו של נאשם אשר נמצא כי מצבו הנפשי אינו ככל האדם...'
הגישה המחמירה האמורה לגבי בחינתם של תנאי סעיף 300א באה לידי ביטוי גם בקביעת נטלי ההוכחה. כך נפסק כי נטל ההוכחה להתקיימות תנאי סעיף 300א מוטל על מי שהורשע וטוען לתחולתו, וכי לא די בהעלאת ספק סביר, אלא יש צורך לשכנע את בית-המשפט ברמת שכנוע של מאזן ההסתברויות, בין היתר מאחר שסעיף 300א עוסק בעונש ולא בקיומו של סייג לאחריות הפלילית, וכן משום שעניינו בחריגה מעונש החובה הקבוע בחוק... יתר-על-כן, אפילו הוכח כי מתקיימים תנאי סעיף 300א, אין בית-המשפט חייב להקל בעונשו של הנאשם, והדבר נתון לשיקול-דעתו ...".
בענייננו, לא עלה בידי הנאשם להראות, על-פי מאזן ההסתברויות, כי התקיימו לגביו התנאים האמורים בסעיף 300א(א)(2) לחוק העונשין. על-פי הראיות שהובאו בפנינו, הנאשם אינו סובל ממחשבות שווא. גם אין לומר כי מצבו הנפשי חסר אך במעט מזה של חוסר יכולת של ממש, כאמור בסעיף 34ח לחוק, ומצבו אינו גובל במצב של אי שפיות. הנאשם חדור שנאה עזה למתנחלים ולכל מי שפוגע ומעליב את דתו. הוא רואה במתנחלים, הנתפסים בעיניו כ"שיכנזי", שורש כל הצרות. בכך אין הוא שונה מאחרים שגם הם אכולי שנאה למתנחלים. ההבדל היחידי הוא, שהאחרונים שומרים את השנאה בליבם, בעוד הנאשם בחר לנקום בדרך אכזרית. הנאשם עשה את המעשה לא משום חוסר יכולת של ממש להימנע מרציחתו של המנוח, אלא משום שחפץ לקחת נקם על מה שנראה לו כפגיעות חמורות בקודשי דתו. הוא בחר בקורבן את מי שנמנה, לדעתו, עם אלה הפוגעים באסלאם. במילים אחרות, הקורבן נבחר משום שהוא יהודי וחרדי. לאור האמור, הטענה שיש להטיל על הנאשם עונש מופחת היא חסרת יסוד, ודינה להידחות.
11. גם מהודעתו ת/2 עולה, כי הנאשם נמנע מעריפת ראשו של המנוח מפני שחשש מאנשים שהיו בסביבה ופחד שייתפס על-ידי כוחות הביטחון. מי שמוחו או בטנו מלאים במחשבות שווא, לא היה נרתע מהשלמת מזימתו. גם דר' מוסטפא מאג'הד הסכים, כי בגלל פחדו של הנאשם שייתפס וייעצר נמנע הנאשם לשסף את גרונו של המנוח (עמוד 14, שורות 24-21).
12. סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, קובע:
"בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בשל כל אחת מן העבירות שאשמתו בהן נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אך לא יענישנו יותר מפעם אחת בשל אותו מעשה".
בפסיקה של בית המשפט העליון נקבע, כי
הצרוף "אותו מעשה" טומן בחובו שני מבחנים: האחד, המבחן הצורני-עובדתי, הבוחן האם
מדובר בפעולות נפרדות ועוקבות שניתן לפצל ביניהן, אף אם בוצעו ברצף; המבחן השני הוא
מבחן נורמטיבי, שבו בית המשפט בוחן את הנסיבות
האופפות את אותו מעשה. זהו מבחן מהותי-מוסרי שמעמיד במרכז את זכותו של קורבן העבירה
לשלמות גופו. כאשר מדובר במספר קורבנות, הרי זו אינדיקציה לריבוי עבירות הנובעות
ממעשים נפרדים. לכל קורבן עומד האינטרס העצמי שלו לשלמות גופו (ע"פ 104/89 יצחק
דרורי נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(1) 843, עמודים 849-852 (1990); ע"פ 1742/91
עמי פופר נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 289, עמוד 303 (1997)). בנוסף, יש להביא
בחשבון שיקול נוסף והוא מבחן ההרתעה. הצורך בהרתעה הוא אחד משיקולי הענישה ומייצג
את האינטרס הציבורי של הרתעת עבריינים אלימים בכוח (ע"פ 6141/01 חליל ג'אברין נ'
מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 653, עמודים
660-661) (2004); ע"פ 9804/02
שמעון שר נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 461, עמוד 471 (2004); ע"פ 6841/01
יוסף ביטון נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 794, עמודים
799-801)
(2002).
12. באנו לכלל מסקנה, כי במקרה זה,
בו הנאשם קטל חייו של המנוח וניסה לרצוח את שני חבריו, עלינו לפנות למבחן
המהותי-מוסרי ולהטיל על הנאשם, בנוסף לעונש מאסר עולם חובה בגין עבירת הרצח, גם
עונש מאסר מצטבר של עשרים שנה, בגין שני הניסיונות לרצח: חמש עשרה שנות מאסר,
בהתחשב בפציעתו של סמי ויסברוט עקב נעיצת הסכין בגופו על ידי הנאשם, וחמש שנות מאסר
בהתחשב בעובדה שיעקב רפפורט הצליח לחמוק ללא פגע מסכינו המונפת של הנאשם. לאור
האמור, לא ראינו מקום לקבוע, כהוראת סעיף 45 לחוק, כי הנאשם ירצה רק את עונש המאסר
הארוך ביותר. אנו קובעים, כי הנאשם יירצה את עונשי המאסר בגין שני הניסיונות לרצח
במצטבר לעונש מאסר עולם. הטעם לדבר הוא, כי בעבירות המלוות בכוונה לרצוח ולקטול יש
להטיל עונשים מצטברים, שכן במקרה זה שיקולי ההרתעה והגמול גוברים על שיקולים אחרים
ומצדיקים ענישה במצטבר (ע"פ 9804/02, שם, עמוד 477; ע"פ 6141/01, שם,
עמוד 664; ע"פ 6841/01, שם; ע"פ 6535/01 דמיטרי קוזירוב נ' מדינת
ישראל, פ"ד נז(3) 562, עמודים 568-571)
(2003).
זכות ערעור לבית המשפט העליון תוך 45
יום מהיום.
ניתן היום י"ד בתמוז, תשס"ו (10 ביולי
2006) במעמד ב"כ המאשימה, הנאשם וסניגורו.
|
בית המשפט מוסר לצדדים עותק מגזר
הדין.
עו"ד ניק קאופמן: המדינה
רק מתנגדת לפרסום דמותו של המנוח או מעשה הרצח עצמו. אין התנגדות לפרסום יתרת קלטת
הוידאו. לפני שבית המשפט יקבל את החלטתו אני אבקש מנציג המשפחה ממר אפרים מע"ט
להסביר מדוע אין לפרסם את תמונתו של המנוח.
הנאשם מתפרץ: תמיכה באל
אקצה ובאללה אל אכבר.
מר אפרים מע"ט: בשם המשפחה ובשם ההורים אני מבקש להגיש בקשה שלא לשחרר את הוידאו עם התמונה של אחי לתקשורת. אנחנו לא חושבים שזה יעורר כבוד למנוח. זה יוסיף לנו עוד צער ועוגמת נפש לאלה שאנו חשים כבר עתה, במיוחד להורי.
אני מבקש שלא יראו את מעשה הרצח, גם אם
דמות אחי לא ברורה שם.
עו"ד ניק קאופמן: אני מבקש
לכבד את רצונו של מר מע"ט. אני מבקש שהקלטת תוחזר לידיי. אני אדאג לכך שכל החלקים
שבהם נראה מעשה הרצח לא יפורסמו.
עו"ד אבו לאפי: למרות שלא התנגדתי לבקשת חברי, אני לא מתנגד אפילו להחזיר לו את הקלטת, אבל אני מבקש שזה לא יפגע בזכותו של הערעור של הנאשם. יכול להיות שהוא יזדקק לכך בערעור.
אני מוסר כעת את הקלטת לחברי ואני מבקש
שאם אזדקק אליה שוב בערעור, שהיא תוחזר לידיי.
בית המשפט מוסר לעו"ד קאופמן את עותק הקלטת של בית המשפט. גם הקלטת שברשות הסניגור מועברת לעו"ד קאופמן.
בהסכמה, אנו אוסרים פרסום של כל קטע
בקלטת שבו נראה מעשה הרצח עצמו או תמונת המנוח.
ניתנה היום י"ד בתמוז, תשס"ו (10
ביולי 2006) במעמד הצדדים.
|