בבית המשפט העליון
רע"א
2296/02
רע"א 2697/02
בפני: כבוד השופטת ד' דורנר
המבקש
ברע"א 2296/02
(המשיב
ברע"א 2697/02): משה יהלום
נגד
המשיבה ברע"א 2296/02
(המבקשת
ברע"א 2697/02): מדינת ישראל
בקשות
רשות ערעור על החלטות בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, שניתנו ביום 14.2.02
ו28.2.02- בת"א 1070/94, על-ידי כבוד השופטת א' חיות
בשם
המבקש ברע"א 2296/02
(המשיב
ברע"א 2697/02): עו"ד רוני גורסקי
בשם
המשיבה ברע"א 2296/02
(המבקשת
ברע"א 2697/02): עו"ד אורית סון
החלטה
המבקש (להלן: יהלום) הגיש תביעת נזיקין כנגד
המשיבה (להלן: המדינה), בטענה שעקב התעללויות שמהן סבל בעת שריצה עונש מאסר של
כעשרים חודשים באשמת אונס, נגרמה לו נכות נפשית, לה אחראית המדינה. במסגרת ההליך
שהתנהל בפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, הגיש יהלום חוות-דעת של מומחה
פסיכיאטרי מטעמו, פרופ' עמיחי לוי, אשר קבע כי יהלום סובל מתסמונת פוסט-טראומטית,
אשר התפתחה בשל אירועים וחוויות קשות שחווה בכלא, ואשר בגינה נותר סובל מנכות
נפשית לצמיתות בשיעור של 50%.
המדינה הגישה חוות-דעת של מומחה מטעמה, פרופ'
שמואל טיאנו. לאחר שבדק את יהלום ולאור מסמכים שעמדו לרשותו, ציין פרופ' טיאנו
בחוות-דעתו, כי יהלום שוחרר משירותו הצבאי על רקע פסיכיאטרי, וכי כבר בשנת 1984,
בעקבות אירוע לב שעבר, נקבעה לו על-ידי המוסד לביטוח לאומי נכות נפשית לצמיתות
בשיעור של 20%. לבסוף קבע פרופ' טיאנו, כי שהותו של יהלום בכלא לא שינתה את מצבו
הפסיכיאטרי, ונכותו הנפשית נותרה כשהייתה, בשיעור של 20%.
בעקבות זאת הודיע פרופ' לוי, כי יהלום הסתיר
ממנו נתונים ומסמכים מהותיים באשר למצבו הנפשי עובר למאסרו; כי אילו נתונים אלה
היו עומדים בפניו בעת שערך את חוות-דעתו, היה עורכה באופן שונה; וכי כיום, לאחר
שהובאו נתונים אלה לידיעתו, אין באפשרותו להגן באופן סביר על חוות-הדעת.
או אז ביקש יהלום מבית-המשפט המחוזי להכריז על
פרופ' לוי כעל עד עוין ולאפשר לו לחקור אותו בחקירה נגדית.
בהחלטתו מתאריך 14.2.02 דחה בית-המשפט המחוזי
את בקשת יהלום להכריז על פרופ' לוי כעל עד עוין, והורה להוציא את חוות-הדעת של
פרופ' לוי מתיק בית-המשפט ולהחזירה לידי יהלום. בית-המשפט הוסיף, כי יהיה מוכן
לשקול בקשה להגיש חוות-דעת רפואית חלופית על-ידי יהלום, במידה ובקשה כזו תוגש.
ואכן, לאחר שיהלום הגיש לבית-המשפט בקשה, התיר
לו בית-המשפט המחוזי, בהחלטה מתאריך 28.2.02, להגיש חוות-דעת רפואית אחרת, במקום
חוות-דעתו של פרופ' לוי. וכך הסביר בית-המשפט:
יש
להעדיף במקרה זה את האינטרס של יהלום, שאם לא תתאפשר הגשת חוות-הדעת החלופית,
ייסתם, למעשה, הגולל על תביעתו כבר בשלב זה, מן הטעם שללא חוות-דעת רפואית לא יוכל
יהלום להוכיח את טענותיו... למרות טענותיה המוצדקות של באת-כוח המדינה בדבר השיהוי
בהעלאת הבקשה, שיהוי עליו עמדתי גם אני בהחלטתי מיום 14.2.02, וכן בדבר חוסר
תום-הלב שבו נהג יהלום בהעלימו מן המומחה מטעמו עובדות מהותיות, התוצאה של דחיית
הבקשה להגשת חוות-דעת חלופית, הינה דרסטית וקיצונית מדי.
מכאן הבקשות למתן רשות הערעור שבפניי.
ברע"א 2296/02 מבקש יהלום לערער על
ההחלטה מתאריך 14.2.02, שדחתה את בקשתו לחקור את פרופ' לוי כעד עוין. טענת יהלום
הייתה, כי בעת שנבדק על-ידי פרופ' לוי, לא היה ער לעובדה שנקבעה לו נכות נפשית
קודמת וכי הוא למד על עובדה זו מחוות-דעתו של פרופ' טיאנו. לעניין זה הוסיף יהלום,
כי הוא סובל מבעיות בזיכרון הנגרמות לו עקב מצבו הנפשי. עוד נטען, כי הסבריו של
פרופ' לוי לנסיגתו מחוות-דעתו, יצרו מצג של חוסר תום-לב מצד יהלום, ופגעו בפועל
במהימנותו, כפי שמשתקף אף מהחלטת בית-המשפט המחוזי מתאריך 28.2.02. מצב זה עלול
לגרום לעיוות-דין כלפי יהלום, והחשש מפני עיוות שכזה יוסר אך ורק אם תינתן לו
האפשרות לחקור את פרופ' לוי בחקירה נגדית.
מנגד טענה המדינה, כי יהלום אכן הסתיר מפרופ'
לוי את העובדה כי נקבעה לו נכות נפשית בעבר, וכי יהלום יכול לסתור מסקנה טנטטיבית
זו, באם יוכיח שלא גילה עובדה זו בשל בעיות זיכרון מהן הוא סובל. בעיות אלה יש
להוכיח, כפי שמוכיחים דבר שברפואה, באמצעות חוות-דעת ערוכה כדין, ולא נדרשת לשם כך
חקירה נגדית של פרופ' לוי. המדינה הוסיפה, כי פרופ' לוי שינה את דעתו מכיוון שנשמט
הבסיס העובדתי לדעה שהביע, ולפיכך הוא איננו עד עוין כלל אלא אך מקיים את חובתו
לומר אמת בבית-המשפט.
ברע"א 2697/02 מבקשת המדינה לערער על
ההחלטה מתאריך 28.2.02, המאפשרת ליהלום להגיש חוות-דעת רפואית חלופית. לטענתה,
בהסתירו פרטים מהותיים מפרופ' לוי, נהג יהלום בחוסר תום-לב לא רק כלפי המומחה, אלא
גם כלפי בית-המשפט; וכי על-מנת לשמור על טוהר ההליך השיפוטי, למנוע בזבוז זמנם של
בתי-המשפט ולהוקיע את התנהגותו של יהלום, אין לאפשר לו להגיש חוות-דעת חלופית.
מנגד טען יהלום, כי החלטת בית-המשפט לאפשר לו
להגיש חוות-דעת במקום חוות-דעתו של פרופ' לוי הינה החלטה הנוגעת לאופן ניהול
המשפט, אשר נתונה לשיקול-דעתה של הערכאה הדיונית. יהלום הוסיף, כי במידה וייגרם
למדינה נזק כספי בשל הגשת חוות-הדעת החלופית מטעמו, ניתן יהיה לפסוק הוצאות
לטובתה.
לא מצאתי כי טענות הצדדים מצדיקות את התערבות
בית-משפט זה בהחלטות בית-המשפט המחוזי. שני הצדדים תוקפים החלטות דיוניות של
בית-המשפט המחוזי, שעל פניהן הן מוצדקות. מחד-גיסא, בית-המשפט המחוזי נמנע מלהתיר
ליהלום לחקור את המומחה מטעמו, שחזר בו מחוות-דעתו, בחקירה נגדית, מכיוון שבחקירה
שכזו לא היה כדי לקדם את בירור המחלוקות בין הצדדים. אך מאידך-גיסא, בית-המשפט
המחוזי התיר ליהלום להגיש חוות-דעת של מומחה אחר, שתאפשר לו להוכיח את טענותיו.
שתי ההחלטות מאזנות כראוי בין האינטרסים הדיוניים של הצדדים ואין יסוד להתערב בהן.
אשר-על-כן, הבקשות למתן רשות ערעור נדחות.
בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.
ניתנה היום, י"ג בתמוז תשס"ב
(23.6.02).
ש
ו פ ט ת
_________________
העתק
מתאים למקור 02022960.L02
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
רשם
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל'
בית
המשפט פתוח להערות והצעות: pniot@supreme.court.gov.il
לבתי
המשפט אתר באינטרנט:
