החלטה

אב"ד השופט שלי טימן:

פתח דבר

1. ביום 20/1/2005 ניתנה על ידנו הכרעת הדין בעניינו של הנאשם, בסופה הורשע בעבירה של רצח (לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. להלן: "החוק"), במעשה פזיזות ורשלנות (לפי סעיף 338 לחוק) ובאיומים (לפי סעיף 192 לחוק).

 

2. נחזור על עיקרי העובדות בגינן הורשע הנאשם בקצרה:

הנאשם פנה לארגון נכי צה"ל על מנת שיסייע לו בפנייה למשרד הביטחון, לשם הגדלת קצבת הנכות אותה הוא מקבל, ובבקשה לקבל הלוואות שונות. לשם כך, הוא נפגש ושוחח טלפונית עם מרק פורן ז"ל, שכיהן אותה העת כמזכיר ארגון נכי צה"ל במחוז תל אביב (להלן: "מרק"). הנאשם לא היה מרוצה מכך שבקשותיו להגדלת קצבת הנכות ולקבלת סיוע כספי אינן נענות, ועקב כך איים כי ירצח את מרק ואת משה מטלון (המכונה "מוץ"), המכהן כיו"ר ארגון נכי צה"ל הארצי. כך למשל התקשר הנאשם ביום 20/10/2002 למשרדי הארגון ואיים: "אני אשרוף את מרק ואת מוץ, לא איכפת לי כלום". ביום 21/10/2002 התקשר הנאשם וביקש למסור למרק כי "יצור עמו קשר תוך 24 שעות במידה וחייו חשובים לו, ולא, יקרה רצח". באותו היום התקשר הנאשם פעם נוספת לאחד מעובדי המשרד ואמר לו שלא יגיעו, הוא ומרק, למחרת למשרד "במידה ורוצה לחיות". ביום 22/10/2002 התקשר הנאשם למשרדי הארגון, שוחח עם אחת העובדות ואיים: "אני אבוא לשרוף אותו לא מעניין אותי שום דבר". בסמוך לאחר מכן, גמלה בלבו של הנאשם ההחלטה לרצוח את מרק ולשם כך הצטייד ביום 24/10/2002 במיכל פלסטיק ובבקבוק זכוכית, מלאים בבנזין, ונסע ברכבו לבניין משרדי הארגון בשד' ח"ן בתל אביב. בשעה 10:00 בבוקר הגיעו למקום קלימו לוי (מתנדב בארגון נכי צה"ל), שאל את הנאשם לפשר מעשיו במקום, והנאשם אמר לו "היום אני שורף את מרק". קלימו נכנס לבניין, שוחח עם מרק, וכשיצא להסביר לנאשם את מצב הדברים, הנאשם ענה בתגובה "היום זה יום הדין שלו. היום אני שורף אותו". כך, אגב, התבטא בדומה בצהרי אותו היום, כלפי אדם נוסף שיצא מבניין המשרדים. בסמוך לאחר מכן, יצא מרק מהבניין, כשהוא מלווה בשחר עמנואל (עובד בארגון נכי צה"ל), הצית הנאשם את בקבוק הבנזין שהיה ברשותו והשליכו לעברם. השניים הצליחו להסתתר מאחורי צמחיה שהייתה במקום, כך שהבקבוק לא פגע בהם. אולם, כאשר יצאו ממקום המסתור, רץ לעברם הנאשם תוך שהוא צועק "מגיע לו" "אני אשרוף אתכם" "אני אהרוג אתכם", והתיז לעברם את הבנזין שהיה במיכל הפלסטיק. לאחר מכן, הצית הנאשם את מרק, עד שבער כולו, המשיך ושפך עליו את הבנזין שהיה במיכל, נכנס לרכבו ונמלט מן המקום.  

כתוצאה ממעשיו של הנאשם, נגרמו למרק כוויות קשות בכל חלקי גופו, הוא אושפז בבית החולים "שיבא" בתל השומר, וביום 7/11/2002 נפטר כתוצאה מפציעתו. שחר נזקק אף הוא לטיפול רפואי.

3. בתום שימוע הכרעת הדין, ביקש הסנגור הנכבד להביא ראיות לעונש ולטעון לענישה המופחתת ממאסר העולם המנדטורי, הקבוע בחוק בצידה של עבירת הרצח, מכוח סעיף 300א(א) לחוק העונשין.

שמענו את הצדדים ועדיהם ביום 10/4/2005; קראנו את סיכומיהם שהוגשו בכתב לאחר מכן, וכעת פנינו להחליט בבקשה.  
 
 
 

טענות ההגנה

4. הסנגור עותר בפנינו להשתמש בשיקול דעתנו הרחב ולהפעיל את סמכותנו להפחית בעונשו של הנאשם, מכוח סעיף 300א(א) לחוק העונשין, בשל קיומה של "הפרעה נפשית חמורה" ממנה הנו סובל. לשם כך, הוא מבקש שנסמוך החלטתנו על חוות דעתו של הפסיכיאטר הפרופ' טיאנו ועל עדותו בפנינו בבית המשפט.

 

5. חוות דעתו של הפרופ' טיאנו נערכה בשלבים מוקדמים של ההליכים בתיק, עוד ביום 7/1/2003. פרופ' טיאנו סיכם את חוות דעתו בתיאורן של ארבע אבחנות, אשר לטענתו מופיעות בחלק גדול מהמסמכים שעמדו לרשותו, ואושרו גם בבדיקה הפסיכודיאגנוסטית.

לדבריו, "אף אחת מארבע אבחנות אלו איננה מגעת כשלעצמה לדרגת עוצמה פסיכוטית, אולם השילוב של ארבעתן מוריד את כמות כוחות האני של הנאשם, את היכולת להתמודד עם תסכול וגירוי חיצוני פרובוקטיבי לאפס." (עמ' 5-6 לחוות דעתו).  

      ואילו הן אבחנותיו (עמ' 5 לחוות הדעת):

1. הפרעת אישיות גבולית (Borderline Personality Disorder)- פרופ' טיאנו מסביר כי הפרעת אישיות קשה זו מאופיינת בקושי לשליטה על דחפים, שינויים קיצוניים במצב הרוח, ותגובות בלתי ניתנות לשליטה במצבי דחק.
2. תסמונת דחק בתר חבלתית - (הכוונה לתסמונת פוסט-טראומתית, המכונה בלשון המקצועית PTSD, ש.ט.). הנאשם לקה בתסמונת זו במהלך שירות מילואים במלחמת לבנון, אשר לא אובחנה, אלא לאחר כ- 15 שנים. לדברי פרופ' טיאנו, תסמונת זו מתאפיינת בתסמינים של חודרנות והימנעות, כמו גם בסף גירוי ותסכול נמוכים, תוקפנות, נטייה להתפרצויות וסיוטים קשים.
3. דיכאון - בלשונו של פרופ' טיאנו בחוות דעתו: "זה שנים שהנבדק מציג תמונה קלינית דיכאונית כולל בכי, מחשבות אובדניות, ירידה בליבידו, בתיאבון ובשמירה על העצמי".
4. שימוש יתר בחומרים - הנאשם ניסה להתמודד עם החרדות, רגשות האשמה והדיכאון - בעזרת אלכוהול, קנביס וכדורי פרקוסט.

 

סיכומה של חוות הדעת היא שלדעת הפרופ' טיאנו, "מצבו הפסיכיאטרי של הנאשם... היה בשעת ביצוע ההצתה בה הוא נאשם בדרגת הפרעה נפשית חמורה אשר הגבילה יכולתו של הנאשם במידה ניכרת מלהימנע מעשיית המעשה, ובכך הוא עונה להגדרת סעיף 300 א' לחוק." (עמ' 7 לחוות הדעת).  

6. בעדותו בבית המשפט, הסביר שוב פרופ' טיאנו שלדעתו, ההצטברות של לפחות שתי הפרעות, כמו תסמונת הדחק בתר-חבלתית והפרעת האישיות הגבולית, מורידה פי כמה את יכולת ההתמודדות של הנאשם עם מצבי תסכול (עמ' 3 לפרוטוקול).

לו היה סובל מהפרעת האישיות לבדה, הרי שהיא מצויה בדרגה בינונית, כיוון שלא נצפו התקפים פסיכוטיים או איבוד של שיפוט המציאות בעבר. אולם, השילוב של הפרעת האישיות עם התסמונת הפוסט-טראומתית הופך את אותה הפרעת אישיות (להבדיל מהפרעה נפשית, ש.ט.) לקשה (עמ' 29).   

7. לשאלת התובעת הנכבדה בחקירה הנגדית, הסביר פרופ' טיאנו את מהות הפרעת האישיות הגבולית של הנאשם וכיצד היא באה לידי ביטוי בתפקודו בחיי היום יום. לדבריו, היא באה לידי ביטוי בראש ובראשונה בחוסר יציבות. חוסר היציבות מתבטא בכל תחומי החיים: בתחום המקצועי, בחוסר היכולת להחזיק מעמד באופן רציף עם בן זוג, בהתפרצויות, בהבעת תוקפנות מילולית ואו פיזית (עמ' 5-6 לפרוטוקול).

 

8. התובעת הציגה בפני פרופ' טיאנו את תמונת חייו של הנאשם ושאלה אותו כיצד היא מתיישבת עם האבחנה של הפרעת האישיות הגבולית. כך למשל התייחסה לעובדה שהשלים שירות צבאי מלא, עבד במשך שנים במקומות עבודה, התחתן והקים משפחה, התגרש וחי עם חברה לחיים, קיבל את הילדים לחזקתו וגידל אותם. מכאן, לדבריה, ניתן אולי להסיק דווקא על יציבות ולא על היעדרה.

 

בתשובתו ביקש פרופ' טיאנו להבחין בין מצבו של הנאשם עובר למלחמת לבנון לבין מצבו לאחר האירוע הטראומתי שחווה במהלכה.

עד לאירוע הטראומתי, "יחסית היתה יציבות" (עמ' 7 לפרוטוקול). לדעתו, היציבות באה לידי ביטוי מבחינה מקצועית לפחות. מן הבחינה האישית והיחסים הבינ-אישיים לא ניתן לדעתו להצביע על יציבות כלשהי גם קודם לכן.

לדבריו, השילוב של מבנה האישיות שהיה קיים בקרבו, יחד עם האירוע שחווה במלחמה, גרם לשבר של "שיווי המשקל העדין שהיה קיים לפחות עד אז והגיע לחוסר יציבות בכל המישורים..." (עמ' 7-8 לפרוטוקול). היציבות נשברה כיוון ש"הכוחות היו דקים מאד, וה- PTSD שבר את מערכת יכולת ההתגוננות"        (עמ' 9).  

9. מעבר לכך, פרופ' טיאנו איננו רואה בחייו של הנאשם -  חיים יציבים ובריאים. כך למשל, הוא מדגיש כי אולי באופן חיצוני הוא דאג לילדיו לאחר הגירושים מאשתו. אך באופן מעשי הדברים התנהלו באופן כאוטי, ולא הייתה מצידו כל תובנה ושום יכולת להבין כיצד הבית צריך באמת להתנהל (עמ' 11 לפרוטוקול). כמו כן הוא עזב את חברתו לחיים, בנה קרוואן והתיישב בו עם ילדיו בחצר ביתה של אשתו ובנוסף לא תיפקד מבחינה מקצועית (עמ' 15). לדבריו, לפחות בחמש השנים האחרונות, נחל הנאשם "כשלון אחד רצוף של כל צורות החיים", אשר היו כאוטיות לחלוטין (עמ' 31). 

 

10. פרופ' טיאנו העיד כי אכן, לרוב, מאובחנת הפרעת האישיות הגבולית במהלך גיל ההתבגרות, אולם קיים בנושא "דיון מקצועי", לדבריו (עמ' 7 לפרוטוקול). במקרה דנן, הפרעת האישיות הייתה קיימת עוד בטרם מלחמת לבנון, אך המשבר שפקד אותו במהלך המלחמה, "הביא להחצנה ולביטוי קליני של אותה הפרעה" (עמ' 9).

אמנם, שיאה של ההפרעה (ה"פיק", במילותיו) בא לידי ביטוי באותה התפרצות, אולם ההפרעה עצמה לא התחילה באותו רגע (עמ' 31).  

בכך, אגב, הוא חולק על המומחית מטעם התביעה, הד"ר שילד, שהעידה שהפרעת אישיות גבולית מתגבשת לקראת גיל 18, אך עם השנים היא דווקא משתפרת (עמ' 35 לפרוטוקול).  

11. התובעת המלומדת הפנתה את הפרופ' טיאנו לכך, שמאז מלחמת לבנון ולאורך תקופה של שנים לאחר מכן, לא קיימת עדות לחוסר יציבות בהתנהגותו של הנאשם.  לעומתה, סבור הפרופ' כי אמנם אין עדויות קליניות או אבחנתיות, אולם מבחינת האישיות וההתנהגות, העדויות קיימות. לצורך כך, ציין פרופ' טיאנו כי התבסס על בדיקתו את הנאשם ועל עדויות המתייחסות להתנהגות ולאישיות הנאשם, שנמסרו לו מאחותו ומחברתו לחיים (שתיהן מספרות על חוסר היציבות שלו ועל צורת החיים המוזרה). (עמ' 10 לפרוטוקול).

 

12. בחקירתו הנגדית הסביר הפרופ' באשר לתסמונת הפוסט-טראומתית כי לדעתו הנאשם לוקה בתסמונת קשה, באשר היא מלווה אותו כל הזמן. ביטוי חומרתה בכך שהיא מצויה במחשבותיו כל הזמן, שהוא סובל מסף גירוי ותסכול נמוכים, אי שקט פנימי וקושי להשתלט על עצמו (עמ' 14 לפרוטוקול).

 

13. רכיב נוסף בעדותו של הפרופ' נסב סביב ה"טריגר" -כך לדבריו- של הנאשם לביצוע הרצח. למיטב הבנתו, ביצוע ההצתה באותו רגע היה לאור התפיסה שלו שהמנוח מזלזל בעצם הימצאותו במקום. (עמ' 18 לפרוטוקול).

 

כאן נזכיר כי טענה של הנאשם, שעלתה במהלך עדותו בבית המשפט, הייתה כי לאחר שמרק יצא מן הבניין, הוא עשה תנועה בידו לעברו של הנאשם, והיא אשר גרמה לו להתפרצות.  כך, בלשונו של הנאשם: "הוא יצא עם עוד אדם, אני לא זזתי ונשענתי על האוטו, ופתאום הוא עשה לי תנועת יד של יאללה כזה (מראה תנועה של זריקה). אני זוכר שצרחתי 'הילדים שלי זה לא זבל'...." (עמ' 47-48 לפרוטוקול המקורי). ולאחר מכן הסביר: "כשבא לי אי השקט והטירוף הזה ואמרתי אני שורף את המשרדים, אז במקום הכנתי את זה. ראיתי בקבוק בירה, שמתי בו דלק מהמיכל שהיה לי. שמתי שם נייר, ובזה התכוננתי לשרוף את המשרדים..." (עמ' 55-56 לפרוטוקול המקורי).  

לדעת הפרופ' טיאנו, עומדים לרשותו די נתונים להניח, שאילולא הטריגר, ייתכן שהרצח לא היה קורה, וזאת על אף שהגיע כשהוא מצויד ועל אף שהכין עצמו להצתה (עמ' 27 לפרוטוקול).  

טענות התביעה

14. התביעה מבקשת להסתמך על חוות דעת מיום 5/12/2002, שנערכה ע"י הד"ר שילד (מנהלת היחידה לפסיכיאטריה משפטית בביה"ח "אברבנאל") וגב' בן יהושע (קרימינולוגית קלינית). חוות הדעת ניתנה, אף היא, בשלבים מוקדמים של התיק - כאשר היה הנאשם מאושפז לשם הסתכלות וקביעה האם הוא מסוגל לעמוד לדין והאם היה מודע למעשיו בעת ביצוע העבירה. 

 

בחוות הדעת מציינת הד"ר שילד כי הנאשם אינו מוכר למערכת הפסיכיאטרית מאשפוזים או טיפולים אמבולוטוריים קודמים וקובעת כי "למרות הישגיו הקוגניטיביים הנמוכים במבחנים הפסיכודיאגונסטיים שנערכו ביחידה, ותלונותיו על כך שסובל מהפרעות קשות בריכוז ובזיכרון, בשיחות הרבות עימו הנ"ל היה קשוב, מרוכז וזכר פרטים אנמנסטיים רבים בדיוק רב, בעיקר אלה המציגים את מצוקותיו ו"לא זכר" פרטים העלולים להזיק בהליך המשפטי." (עמ' 7 לחוו"ד).

כמו כן, הזכירה הד"ר שילד כי כאשר נבדק במכון לאבחון ויעוץ תעסוקתי "קרן" בשנת 2000, ותוצאות האבחון היו אמורות לקדם את ענייניו, נמצא כי הוא "בעל פוטנציאל קוגניטיבי גבוה מהממוצע".  

על כן, לדעתה, הפערים שנמצאו ע"י בודקים שונים לגבי התפקודים הקוגניטיביים של הנאשם מצביעים על כך שהוא אינו סובל מירידה קוגניטיבית על רקע אורגני, אלא מפגין ירידה קוגניטיבית באופן מגמתי על מנת לקדם את ענייניו או להחמיר את מצבו בהתאם לנסיבות הבדיקה (עמ' 7).  

      מסקנות חוות הדעת של הד"ר שילד היו כי הנאשם סובל מן ההפרעות הבאות:

1. הפרעת דחק פוסט-טראומתית.
2. הפרעות נפשיות והתנהגותיות כתוצאה משימוש בסמים רבים או בחומרים פסיכו-אקטיביים אחרים.
3. הפרעת אישיות לא יציבה מבחינה רגשית - סוג גבולי.

   (עמ' 7 לחווה"ד). 

15. במכתב משלים לחוות דעתה, מיום 17/11/2003, נתבקשה הד"ר שילד לתת מענה על השאלה, האם הנאשם עונה לקריטריונים של 'הפרעה נפשית חמורה'.

ד"ר שילד התבססה על אורח חייו של הנאשם תוך שהיא כותבת: "במהלך ההסתכלות ביחידה, הנ"ל אובחן כסובל מהפרעת אישיות מסוג גבולי והפרעת דחק פוסט-טראומטית (משנת 1982). יחד עם זאת במהלך השנים הנ"ל לא נזקק לטיפול פסיכיאטרי ... עבד לפרנסתו והקים משפחה ... ולאחר שהתגרש ב- 1997 ילדיו עברו למשמורת שלו עפ"י צו בית משפט ולאחר הגירושים ניהל מערכת יחסים ארוכה עם חברה לחיים." גם בשנת 1999, כאשר הפסיק הנאשם לעבוד, היה זה בעקבות מגבלה גופנית (נפצע ברגלו ונותח) ולא נפשית. כמו כן, השימוש הרצוף בסם מסוג קנביס ואלכוהול נעשה מרצונו החופשי, החל משנת 1999, לאחר פציעתו ולא על רקע הפרעת אישיות או הפרעת הדחק פוסט-טראומתית.

לאור כל אלה, הגיעה הד"ר שילד למסקנה כי: "היכולת שלו (מבחינה נפשית) לתפקד מבחינה תעסוקתית, משפחתית (הורית) וחברתית מוכיחה, לדעתי, שהנ"ל אינו סובל מהפרעה נפשית חמורה".  

16. בחקירתה הראשית בבית המשפט הסבירה הד"ר שילד כי הנה חלוקה על דעתו של הפרופ' טיאנו באשר לחומרת הפרעת האישיות הגבולית בה לוקה הנאשם. לטענתה, הנאשם עונה לקריטריונים באופן גבולי בלבד ואינו סובל מהפרעת אישיות חמורה או קשה. לראיה, לדעתה, ניתן להסתמך על היעדר העבר הפסיכיאטרי שלו. לָרוב, חולים בעלי הפרעת אישיות גבולית, שמוגדרים קשים, נצפים בטיפולים פסיכיאטריים ומגיעים לבתי החולים או למרפאות על בסיס קבוע. לא ייתכן כי לאורך השנים לא נזקק הנאשם לכל טיפול או התערבות, למעט מעידות אקראיות, ועדיין יוגדר כסובל מהפרעה חמורה (עמ' 36 לפרוטוקול). "הוא לא יכול להגיע לגיל שלו ופתאום ההפרעה הופכת לקשה מאד. .... צריך להיות הוכחות גם מקודם. ובדרך כלל נשברים בצבא, הפרעות אישיות הם כבר בצבא, בתחילת הטירונות מאבחנים אותם כקשים. אצלו להיפך, הוא היה מפקד טנק ושירת. הכל היה תקין". (עמ' 43 לפרוטוקול).

 

גם באשר לדיכאון ממנו סבל, אין הד"ר שילד שוללת קיומו של דיכאון כאשר המדובר בהפרעת אישיות גבולית, כיוון שהיא מלווה בשינויים קיצוניים במצבי הרוח. עם זאת, אין המדובר בדיכאון מאז'ורי העומד בפני עצמו, אלא אך במצבי רוח דיכאוניים שהינם חלק מהפרעת האישיות ומן ההפרעה הפוסט-טראומתית (עמ' 40 לפרוטוקול).  

דיון

17. בשנת 1995 תוקן חוק העונשין (תיקון מספר 44), והוספה בו הוראת סעיף 300א., אשר  מעגנת את דוקטרינת העונש המופחת בעבירת הרצח.

   חלקו הרלוונטי של הסעיף לענייננו הנו ס"ק (א), אשר קובע כדלקמן:

"על אף האמור בסעיף 300, ניתן להטיל עונש קל מהקבוע בו, אם נעברה העבירה באחד מאלה:

(א) במצב שבו, בשל הפרעה נפשית חמורה או בשל ליקוי בכושרו השכלי, הוגבלה יכולתו של הנאשם במידה ניכרת, אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש כאמור         בסעיף 34ח -

      (1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או

      (2) להימנע מעשיית המעשה." 

על מנת שבית המשפט יעשה שימוש בסמכותו להפחתת העונש המנדטורי הקבוע בחוק על עבירת רצח, על הנאשם להוכיח שבעת ביצוע העבירה, "הוגבלה יכולתו במידה ניכרת, אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש" - "בשל הפרעה נפשית חמורה או בשל ליקוי בכושרו השכלי" (היינו התקיימות הקשר הסיבתי).  

משאין עומדת עוד לנאשם חזקת החפות, לא חלים עוד, בשלב זה, הכללים של נטל ההוכחה ומידת ההוכחה של הדין הפלילי המהותי. נטל השכנוע עובר לכתפיו, ודי לצורך הוכחת התקיימות תנאי סעיף 300א', במאזן ההסתברות המקובל במשפט האזרחי [כפי שנקבע בע"פ 3243/95 צאלח דניאל נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1)769(להלן: "פרשת צאלח"); ע"פ 2457/98 גלעד שמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4), 289 (להלן: "פרשת גלעד שמן")].  

למעשה, היסודות המאפשרים הפחתת עונש בעבירת רצח, דומים בעיקרם ליסודות של הסייג של אי-שפיות הדעת, על-פי סעיף 34ח' לחוק העונשין, וההבדל ביניהם הוא בדרגת החומרה של המצב הנפשי, ובדרגת היכולת להבין את אשר הוא עושה. (השופטת דורנר בע"פ 7761/95 אבו חמאד נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3)245 (להלן: "פרשת אבו חמאד"); השופט גולדברג בפרשת צלאח לעיל).  

סעיף 300א' לחוק העונשין, בא לפתור מצבים של "בין הכיסאות", של עבריין שאינו נכנס לגדרו של סעיף 34ח' לחוק משום שלא הוכח שהוא חולה נפש, אך מאידך הוא סובל מהפרעה נפשית חמורה או ליקוי בשכלו, המגבילה את יכולתו במידה ניכרת, ומצבו זה, נראה בעיני החוק, כמצב שמצדיק הטלת עונש מופחת. (ראה: ע"פ 5951/98 גד מליסה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5)49 (להלן: "פרשת מליסה")). 

18. בית המשפט העליון הביע דעתו זה מכבר כי עלינו לעשות שימוש בסמכותנו זו במקרים יוצאי דופן, בהם תחושת הצדק מחייבת.

"תכליתו של סעיף 300 של חוק העונשין, ועונש המאסר שקבע המחוקק לצדן של העבירות לפי סעיף משנה (א), הייתה לבטא את קדושתם של החיים כערך עליון, ולהתריע באוזני הכל כי מי שיעבור על איסור זה של "לא תרצח", יצטרך לשלם על כך בשלילת חירותו לתמיד. סעיף 300א מבטא את הצורך לתת מענה למקרה החריג, כאשר גם אם אין מנוס מלהטביע על מצחו של העבריין את אות "הרוצח", אף שמעשה ההמתה ארע במצב של דחק קיצוני, עלולה גזירתו של מאסר עולם לנאשם מסוג זה, לטעת בלב תחושה של אי-צדק מסוים, ועל כן תר המחוקק אחר מוצא שיאפשר בנסיבות אלו לגזור עונש קל יותר מעונש החובה.

(ע"פ 5413/97 דימיטרי זורבליוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2)541). 

וראוי להדגיש, שהסמכות הנתונה לבית המשפט על-פי הוראות סעיף 300א' לחוק העונשין, היא סמכות שבשיקול דעת (ראה פרשת צלאח).

ובפרשת גלעד שמן נפסק כך: "עמדתי היא, כי הסמכות המוענקת בסעיף 300א היא סמכות שבשיקול דעת, הן משום שמטעמים רבים וטובים שלא כאן המקום לפרטם, ענישה נתונה בדרך כלל לשיקול דעתו של בית המשפט, אלא אם כן נקבע אחרת ואינני סבורה שנקבע אחרת בסעיף 300א. על פי אותו סעיף, משתרע שיקול הדעת הן על עצם האפשרות להפחית בעונש והן על מידת ההפחתה ההולמת את המקרה שבא בפני בית המשפט." 

19. עוד מורה אותנו דרכה הסלולה של הפסיקה, כי אין די בכך שהנאשם יוכיח כי קיימת אצלו הפרעת אישיות. זו כשלעצמה איננה ממלאת אחר דרישות הסעיף 300א(א), כפי שגם הפרעה נפשית גרידה, איננה מספקת. הוא חייב להוכיח כי קיימת אצלו הפרעה נפשית חמורה, כלשון החוק. למען האמת, הבחינו בתי המשפט, הבחן היטב, בין הפרעות אישיות והתנהגות א-סוציאלית, לבין הפרעה נפשית חמורה, ולא מצאו מקום (למעט במקרה החריג של דניאל עוקב - ע"פ3962/99, תק-על 2003(2)1244) לקבל את הטענה בדבר קיומם של התנאים להפחתת העונש.

 

כך נהג ביהמ"ש העליון בע"פ 1742/91 עמי פופר נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5)289; כך בפרשת אבו חמאד;  
 
 

כך בע"פ 4389/93 מרדכי נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3)239:

"אכן, "הפרעת אישיות" כשלעצמה אינה ממלאת את יסודותיו של סעיף 300א לחוק העונשין. לשם שכלול התנאים הנדרשים בסעיף 300א לחוק העונשין נדרשת הפרעה נפשית חמורה או ליקוי בכושר שכלי אשר מגבילה את יכולת הנאשם במידה ניכרת שאינה מגיעה לכדי אי-שפיות הדעת (כמוגדר בסעיף 34ח לחוק העונשין)."  

כך בפרשת צאלח: ".... ברור כי המידה "הניכרת" באה להשמיענו כי לא כל הפרעה נפשית חמורה או ליקוי בכושר השכלי, במשמע. סבורני, כי על פי תכליתו של סעיף 300א(א) נמדדת המידה ה"ניכרת" במוגבלות הנפשית של הנאשם, בעיקרה, לא על פי המעשה ונסיבותיו, אלא על פי המצב הרפואי-הפסיכיאטרי של הנאשם. שכן, לא בא סעיף 300א אלא לאפשר לבית המשפט לחרוג מעונש החובה במקרים יוצאי דופן, בהם תחושת הצדק מחייבת שלא לגזור מאסר עולם על הרוצח, על אף שהוא רוצח, אם בשל מצבו הנפשי ואם בשל הנסיבות המנויות בסעיפים קטנים (ב) ו-(ג) של סעיף 300א. מכאן יש ללמוד, כי ל"סעד מן הצדק" ראוי רוצח רק כאשר מידת הפגיעה הנפשית, בה הוא לוקה, עקב מצבו הרפואי-הפסיכיאטרי (הפרעה נפשית חמורה או ליקוי בכושרו השכלי), חסרה אך במעט מזו של בעל "חסר יכולת של ממש". " 

וכך נוהגים בתי המשפט המחוזיים מזה זמן רב בעניינם של נאשמים שונים, שביקשו "להיאחז בקרנותיו של מזבח הסעיף" (בעניין גור המל; בעניין ערן קישוני; בעניין יגאל אקסלרוד; בעניין יותם סהר ועוד). במקרים חריגים ביותר החיל בית המשפט את הוראות הסעיף, כאשר ברובם הייתה מלכתחילה הסכמה בין התביעה וההגנה (למשל בת"פ (נצרת) 2/99 מדינת ישראל נ' פולונסקי, תק-מח 2002(2)6948 ; ת"פ (חיפה) 94/96 מדינת ישראל נ' קניג, תק-מח 97(2)425 ; תפ"ח 1137/04 מדינת ישראל נ' חיים ביטון (טרם פורסם)).  

הנה כי כן, נדרשים לחלותו של הסייג שבסעיף 300א'(א), שלושה יסודות מצטברים, קודם לכל דיון אחר: הפרעה נפשית; הפרעה חמורה; שהגבילה את יכולתו של הנאשם במידה ניכרת.  

20. במקרה שלפנינו, ניתן לראות כי חוות הדעת שהוגשו אינן שונות זו מזו בתכלית השינוי. בבסיסן הרחב, מצביעות שתיהן על כך שהנאשם סובל מהפרעת אישיות גבולית, הפרעה פוסט-טראומתית והפרעות הנובעות משימוש יתר בחומרים משכרים (אלכוהול וסמים).

 

אם כן, באשר לאופי ההפרעות אין מחלוקת עמוקה, אלא באשר למשמעותן המשפטית הנובעת, בין היתר, מעוצמתן והיקף חומרתן של הפרעות אלה.   

בעוד שפרופ' טיאנו סבור כי שילובן של ההפרעות השונות, הוא שמגביר את עוצמת הפגיעה ביכולותיו של הנאשם, עד כדי קיומה של "הפרעה נפשית חמורה"; הרי שד"ר שילד התרשמה כי הנאשם עונה לקריטריונים באופן גבולי בלבד ואינו סובל מהפרעת אישיות חמורה או קשה.  

חזרנו ושקלנו את טענות הצדדים וחוות הדעת מטעמם, והגענו למסקנה, כי אנו מעדיפים את עמדת התביעה.  

נפרט כעת את נימוקינו;  

21. מטעם איגוד הפסיכיאטריה בישראל הוקמה ועדת מומחים, שלאחר קיום סדרת דיונים, פרסמה המלצות והנחיות לגבי הכנת חוות דעת בהקשר לנושא העונש המופחת. עיינו בנייר העמדה (אשר מפורסם באתר האינטרנט של האיגוד) והחלטנו לאמץ חלקים ממנו, המנחים כיצד ניתן לאבחן הפרעה נפשית חמורה, משום שלדעתנו כל מילה שקראנו חקוקה בסלע, ומשתלבת היטב עם עמדת הפסיקה שהצגנו מעלה;

"הפרעה נפשית קשה/חמורה היא הפרעה שמתבטאת ככזו לאורך השנים ב: טיפול פסיכיאטרי מתמשך, נטילת תרופות או המלצה לנטילת תרופות פסיכיאטריות...., אשפוזים פסיכיאטרים, הפרעה משמעותית בתפקודים מקצועיים/חברתיים/משפחתיים, כישלונות בבצוע מטלות חשובות (כגון: לימודים, שרות צבאי וכו').

אין הפרעה נפשית חמורה/קשה יכולה לבוא לידי ביטוי בפעם הראשונה (דה-נובו) רק בהקשר של הרצח."  (ההדגשות שלי. ש.ט.).  

אכן מדובר במסמך פנימי, המשמש את הפסיכיאטרים בעת הכנת חוות הדעת לבתי המשפט (כפי שטען פרופ' טיאנו). עם זאת, לאחר שקלא וטריא מצאנו כי קיימים בו עקרונות נכונים ומושכלים, בהם נוכל אף אנו לצעוד.  

יפים לכאן דברי בית המשפט העליון בע"פ 8220/02 יריב ברוכים נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(2)2718:

"בבואו ליישם את הדין ולהכריע אם מתקיים הסייג לאחריות בגין אי שפיות הדעת, על בית המשפט להכריע בשאלה על פי הראיות המובאות בפניו. שאלות כמו, האם הנאשם הינו חולה נפש אם לאו, ומהי מידת השפעתה של מחלת הנפש על התנהגותו בנסיבות המקרה, הנן שאלות שהתשובה להן מבוססת בדרך כלל על עובדות ועל חוות דעת של מומחים בתחום הפסיכיאטריה. חוות הדעת מסייעות לבית המשפט לנווט את דרכו בניסיון לקבוע עמדה בשאלות שנזכרו לעיל. תנאי לכך שניתן יהיה להתבסס על חוות הדעת, הוא שהתשתית העובדתית עליה הן מבוססות תהיה מהימנה. נכונותה של תשתית זו עומדת, כמובן, לבחינתו של בית המשפט. חוות הדעת הן, על כן, כלי רב עזר לבית המשפט, ובענייני רפואה סבוכים חשיבותן רבה ביותר בכך שהן מסייעות לבית המשפט להגיע לתוצאה הנכונה. בית המשפט אינו כבול, כמובן, בחוות דעת זו או אחרת. האחריות להגיע לחקר האמת היא על בית המשפט, ועליו לברור מתוך חוות הדעת, על רקע העובדות עליהן יוכל לסמוך, את התוצאה הראויה בשאלות הרפואיות-משפטיות המועלות בפניו." (ההדגשות שלי. ש.ט.). 

וכך עשינו. לא קיבלנו באופן אוטומטי את נייר העמדה של האיגוד הפסיכיאטרי או את חוות הדעת מטעם התביעה, כי אם לאחר שקילת הראיות שהובאו לפנינו.  

22. אמנם, לדעת פרופ' טיאנו מצבו של הנאשם לא היה יציב בכל תחומי החיים, לרבות בתחום המקצועי ובחוסר היכולת שלו להחזיק מעמד באופן רציף עם בת זוג. לאחר מלחמת לבנון, קרס שיווי המשקל העדין והדברים החלו להתנהל באופן כאוטי בחייו, כאשר בחמש השנים האחרונות עובר לרצח, נחל הנאשם כשלון אחד רצוף בכל צורות החיים.

 

עם זאת, אנו מעדיפים חד משמעית, ובכל הכבוד הראוי לפרופ' טיאנו, שעל מקצועיותו וידענותו המופלגת אין עוררין, את חוות דעתה של הד"ר שילד, תוך יישום  העקרונות הכלליים שהוצגו בהנחיות האיגוד הפסיכיאטרי על עובדות המקרה.     

לא מצאנו בסקירת חייו של הנאשם אף לא אחד מהגורמים המרכזיים שעשויים להעיד על הפרעה נפשית חמורה;

הפרעותיו של הנאשם לא באו לידי ביטוי בכישלון טוטאלי לאורך השנים.

הוא השלים שירות צבאי מלא ללא כל בעיות או סייגים, התחתן והקים משפחה. לאחר גירושיו, עברו ילדיו למשמורתו על פי צו בית משפט, שמצא אותו ראוי לכך, אף אם אשתו סירבה לשאת בעול גידול הילדים. הנאשם אף ניהל מערכת יחסים ארוכה נוספת עם חברה לחיים, אשר נסתיימה בשל מחלת הסרטן שחלה בה בנו, ולא על רקע בעייתיות מיוחדת או יוצאת דופן בין השניים, אשר ידוע לנו עליה.      

במהלך השנים לא נזקק הנאשם לטיפול פסיכיאטרי, ואינו מוכר למערכת הפסיכיאטרית מאשפוזים או טיפולים אמבולוטוריים קודמים. הנאשם עבד במקומות עבודה שונים עד שנתקל בבטונדה ברחוב, נפצע ברגלו ונותח בעקבות כך בשנת 1999.

החל משנה זו, החל להשתמש מרצונו החופשי בסמים ואלכוהול, על מנת להקל על מצוקותיו (ולא על רקע הפרעת האישיות או ההפרעה הפוסט-טראומתית מהן הוא סובל).

דומה כי הפרת האיזון העדין, עליו דיבר פרופ' טיאנו, לא אירעה לנאשם החל ממלחמת לבנון והאירוע שגרם לו להפרעה פוסט-טראומתית, כי אם דווקא לאחר שנפצע ברגלו ונקבעה לו נכות בשיעור של כ- 75% על ידי הביטוח הלאומי.  

23. בהכרעת הדין קבענו כך: "הסבריו אינם הגיוניים ואף מפוקפקים; והוא איננו מתוחכם דיו, כדי להימנע מאמירות מפלילית פריפריאליות, למרות הכחשה עיקשת וקבועה את כוונתו ורצונו לשרוף דווקא את מרק, או לגרום למותו. כעוס, ממורמר, מרוכז בעצמו ובבעיותיו - אין הנאשם מצליח להביא בפנינו גרסה אחת והגיונית למעשיו, ולהשתלבותם עם האיומים שהשמיע כלפי מרק ומוץ; להסביר לשם מה החזיק בין רגליו (מחוץ למכונית) מיכל של דלק, שהכניס והוציא חליפות, אם לא כדי לעשות בו שימוש, ביחד עם המצית שהביא עמו; וכיצד גרמה לו תנועת יד מזלזלת (כך הוא טוען) של מרק, להתזת דלק ולהצתתו של אדם חי, לאחר שניסיון להשליך בקבוק תבערה מאולתר, לא "קירר" אותו." (עמ' 29).

 

כבר אז לא נתנו בנאשם אמון ולא סברנו כי הסבריו הגיוניים או מתיישבים  באופן מלא עם המציאות העובדתית בשטח, כפי שראינוה.

דברים אלה מתיישבים עם קביעתה של הד"ר שילד כי הנאשם נוהג באופן סלקטיבי בכל הקשור בזיכרון שלו או ביכולותיו הקוגניטיביות.  

נחזור ונזכיר כי בחוות דעתה, קבעה ד"ר שילד כי הפערים שנמצאו ע"י בודקים שונים לגבי התפקודים הקוגניטיביים של הנאשם מצביעים על כך שהוא אינו סובל מירידה קוגניטיבית על רקע אורגני, אלא מפגין ירידה קוגניטיבית באופן מגמתי על מנת לקדם את ענייניו או להחמיר את מצבו בהתאם לנסיבות הבדיקה. כך למשל, כאשר נבדק בשנת 2000 במכון לאבחון ויעוץ תעסוקתי, ותוצאות האבחון היו אמורות לקדם את ענייניו, נמצא כי הוא בעל פוטנציאל קוגניטיבי גבוה מהממוצע.  

24. פרופ' טיאנו חוזר ומדגיש כי התבסס רבות על עדויות הנאשם עצמו, חברתו לחיים ואחותו. כך למשל קבע בחוות דעתו ש"זה שנים שהנבדק מציג תמונה קלינית דיכאונית..." (ההדגשה שלי, ש.ט.), ופירט שחברתו לחיים לשעבר "מתארת מצב בלתי יציב, נטייה לדיכאונות עד בכי, לילות רבים בהם איננו ישן, עיניו פקוחות עד הבוקר...". גם כאשר שאלה התובעת את פרופ' טיאנו בחקירה הנגדית, כיצד הוא יכול להסביר את העובדה שלא קיימת עדות לחוסר יציבות בהתנהגותו של הנאשם מאז מלחמת לבנון ועד לתקופה של שנים לאחר מכן, ענה לה כי אמנם אין עדויות קליניות או אבחנתיות, אולם ישנן עדויות המתייחסות להתנהגותו ואישיותו.

 

בעניין זה נבקש להבהיר דבר מה חשוב;

אין כל פסול באיסוף מידע רב ככל הניתן. ההיפך הוא הנכון: כל רופא מומחה מתבקש לעשות כן על מנת להציג לבית המשפט את התמונה הכוללת ביותר האפשרית על נסיבות האירוע. עם זאת, רצוי שהאנמנזה הרפואית תתבסס על ראיות ועובדות אובייקטיביות ככל האפשר ובמידת האפשר עובר לקרות האירוע העברייני, ולרבות הממצאים כפי שנקבעו בהכרעת הדין.  

בעניין זה אנו מסכימים עם דבריהם של י. מלמד, י. מרגולין, ג. לברטוב ור. קימחי במאמרם: "עונש מופחת בעברת רצח - מהי הפרעה נפשית חמורה?" הרפואה (כרך 136, חוב' י"ב) 997. על כן נביא דברים כלשונם:

"חשיבותה של האנאמנזה הרפואית ידועה ומוכחת, אך יש מקום להדגיש את חשיבות השגת המידע ממספר גורמים, עם התייחסות לנתונים אובייקטיבים, כגון נישואין, עבודה, שירות צבאי, פנייה לטיפול נפשי בעבר, תיק רפואי, תיק בריאות הנפש בצבא. איסוף נתונים אלה ממקם את האירוע הנוכחי על רצף מהלך החיים ומגביר את האובייקטיביות, במקרה של ביצוע עבירה נודעת חשיבות-יתר לתקופה שקדמה או בסמוך לאירוע, אף יותר מאשר השתלשלות האירועים  לאחר מכן, כיוון שהתיאור מצד הנאשם ובני משפחתו עלול להיות מגמתי עקב המשפט העומד על הפרק והעבירה החמורה בה הוא נאשם". (ההדגשות שלי, ש.ט.).  
 
 

25. ברצוננו להתייחס גם לטיעונו המעניין -יש לומר- של הפרופ' טיאנו, לפיו כל אחת מההפרעות מהן סובל הנאשם, איננה יכולה כשלעצמה לשמש בסיס לענישה מופחתת, אולם השילוב שביניהן הוא שהופך את הנאשם לכזה שלוקה בהפרעה חמורה ושכוחות ה"אני" שלו מוחלשים לאין שיעור. הסביר לנו הפרופ' טיאנו כי ההצטברות של שתי ההפרעות (התסמונת הדחק בתר-חבלתית והפרעת האישיות הגבולית) מורידה פי כמה את יכולת ההתמודדות של הנאשם עם מצבי תסכול.

 

עם כל הכבוד הראוי, לא נוכל לקבל קונספציה זו; 

ראשית- היינו מצפים כי אילו מדובר היה בהפרעה נפשית חמורה (להבדיל למשל מהפרעת אישיות), הייתה ההגנה מפנה אותנו לסעיף הרלוונטי העוסק בה ב-DSM4 או ב- ICD10. אלא שלא כך הדבר. גם כשנשאל בנושא זה על ידי בית המשפט בעת הדיון, ענה הפרופ' טיאנו כי המקרה לא נכנס לאחת ההגדרות המדויקות, אולם לדעתו מתקיימים הקריטריונים: "...זו הסיבה שלכן אני לא אומר.... למרות שאני מוכן להתווכח עם כל אחד מהסעיפים, אבל זה כבר יהיה דיון אקדמי" (עמ' 31-32 לפרוטוקול).  

שנית- אותו שילוב הפרעות קיים אצל הנאשם עוד מתקופת מלחמת לבנון, והרי מאז ועד יום הרצח, תקופה של כ- 20 שנים, לא בא שילוב זה לידי ביטוי אובייקטיבי בשום אופן ממשי. כיצד ייתכן כי לנאשם יכולות נמוכות וסף תסכול נמוך, כפי עדותו של פרופ' טיאנו, שהתפרצו במפתיע ובבת אחת ביום הרצח, בעטיה של תנועת ידו של המנוח (שהיוותה את ה"טריגר")?!

גם בעניין זה אנו מעדיפים את גרסתה של הד"ר שילד, לפיה אנשים הסובלים מהפרעות אישיות חמורות, מוכרים היטב למערכת, ונצפים חדשות לבקרים בבתי החולים ובמרפאות הפסיכיאטריות. 
 
 

26. לבסוף, נבקש לחדד נקודה נוספת: בין התביעה וההגנה, כמו גם במהלך עדותו של הפרופ' טיאנו בפנינו, נערך דיון ארוך סביב שאלת ה"טריגר", היינו: אותה תנועת יד שביצע המנוח לעבר הנאשם (כך לטענתו) וגרמה לו לאותה התפרצות נפשית, שסופה בהצתת המנוח.

 

פרופ' טיאנו ביסס את עדותו בבית המשפט, תוך שהוא טוען ביתר שאת בפנינו, כי אותו טריגר הוא שהביא את בעיותיו הנפשיות של הנאשם לידי התפרצות בלתי צפויה. לשאלותיו החוזרות ונשנות של השופט שנלר בעניין זה, לא הצליח הפרופ' טיאנו לענות באופן התואם את הכרעת הדין שנתנו זה מכבר (ראה עמ' 17-19 לפרוטוקול), שהרי עוד בהכרעת הדין קבענו, מבחינה עובדתית, כי תנועת היד הנטענת של המנוח לא הייתה ולא נבראה, וממילא לא יכולה הייתה להוות "טריגר" להצתתו על ידי הנאשם. (ראה: עמ' 28-29; 35-36 להכרעת הדין).

"מעובדות המקרה שלפנינו לא ניתן לטעון כי הייתה התגרות כלשהי כלפי הנאשם. הנאשם הגיע מיזמתו אל משרדי הארגון והמתין ליציאתו של מרק מן הבניין או אז השליך לעברו את בקבוק הבנזין ולאחר מכן שפך עליו בנזין והציתו. איש לא דחף אותו לכך או התגרה בו". (עמ' 35 להכרעת הדין).

"לטענה בדבר "תנועות זלזול" אין כל תימוכין בעדויות (למעט טענת הנאשם) ואין בה כל הגיון, לאור יחסו הדאגני והסלחני של מרק כלפיו". (עמ' 35, שם).

רק לשם השלמת התמונה, נפנה לסעיף 2 להחלטתנו זו, בו תיארנו בקצרה את עובדות המקרה, כפי שנקבעו ואושרו בהכרעת דיננו; להכנה של הנאשם ולאיומים הרבים שהשמיע ימים ספורים עובר לאירוע הרצח.   

נתמה, כיצד יכולה "תיאוריית הטריגר" להשתלב עם עובדות אלה?! 

חוות דעתו של פרופ' טיאנו ניתנה עוד בחודש ינואר, שנת 2003 ולא עודכנה לאור העובדות שנקבעו על ידנו בהכרעת הדין, על אף שאולי ראוי היה לה.

פרופ' טיאנו חזר והסביר בבית המשפט, כי אמנם הנאשם הגיע על מנת "לסגור חשבון", אולם לפי מיטב הבנתו לא התכוון לגרום למותו של מרק, כי אם לשרוף את המשרדים: "לפחות הדברים כפי שאני הבנתי אותם, הבנתי שהטריגר לפחות לביצוע פעולה באותו רגע שהיא בוצעה.... היה לאור התפיסה שלו של התייחסות של המנוח לעצם הימצאותו שם, והגישה שהוא קרא לה המזלזלת..." (עמ' 18).  

עם כל הכבוד לפרופ' המכובד, לא נוכל לקבל גישה מעין זו. אף התובעת המלומדת פנתה אליו בתמיהה, ושאלה האם עיין בהכרעת הדין עובר לעדותו. לשאלה זו ענה פרופ' טיאנו: ".... לא באתי להתווכח עם ביהמ"ש ולא על הכרעת הדין.... נאמר לי ע"י עוה"ד מה הייתה הכרעת הדין, ואני בהחלט בדברים האלה לא מתווכח..." (עמ' 19). קשה לנו מאוד להבין כיצד אמירתו זו משתלבת עם העדות שמסר, מחד, ועם קביעותינו הברורות והחד-משמעיות בהכרעת הדין, מאידך.  

עתה, מששללנו את קיומה של אחת מאבני היסוד העיקריות בחוות דעתו של הפרופ' טיאנו, הרי שגם קביעתו בדבר הורדת יכולתו של הנאשם להתמודד עם תסכול וגירוי חיצוני פרובוקטיבי לאפס- איננה אקוטית עוד.   

27. למעלה מן הצורך, נציין באמרת אגב, כי רמת המוכנות של הנאשם לקראת אירוע ההצתה - לא היא שתעיד האם סבל מהפרעת אישיות חמורה ששיבשה את יכולותיו להבין את אשר הוא עושה או להימנע מעשיית המעשה. תכנון מעשה העבירה מראש יכול להעיד רק על היעדר האימפולסיביות של הנאשם, וראוי לזכור זאת. אנו מסיקים את יכולותיו של הנאשם ממכלול הראיות ולא מיכולתו לתכנן את אירוע ההצתה. [נפנה לע"פ 8220/02 יריב ברוכים נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(2)2718, בו נפסק בבית המשפט העליון כי המערער היה חולה נפש ופטור מאחריות פלילית בעת ביצוע מעשה העבירה, וזאת על אף תכנון קפדני מוקדם של הצתת בתי בושת, שהרי גם מן התכנון לא יכול היה להימנע].

 

עם זאת, כאשר עיקר חוות הדעת מטעם ההגנה מבוססת על אותו "טריגר" נטען ולא קיים, מחויבים היינו להתייחס אליו ברצינות הראויה.

הכרעה

28. ידוע לנו היטב כי חייו של הנאשם לא התנהלו על מי מנוחות, בלשון המעטה. המזל לא האיר לו פניו; הוא הוכר כנכה צה"ל עקב פגיעה באוזניו ונקבעה לו נכות של 20%. לכן היה חבר בארגון נכי צה"ל. הוא התגרש מאשתו ונותר לטפל בארבעה ילדים, כאשר מאוחר יותר, חלה אחד מילדיו במחלת הסרטן ונפטר (לאחר מעצרו). מצבו הכלכלי היה בכי רע, עד הגיע לפת לחם והיו תקופות בהן היו, הוא וילדיו, חסרי בית. אם לא די בכך, נפגע הנאשם באחת מרגליו ונזקק לעבור ניתוח, דבר שהקנה לו נכות של 75% על ידי ביטוח לאומי. מאוחר יותר אושפז ב'בית לוינשטיין' לצרכי שיקום ושם אובחן כסובל מתסמונת דחק בתר-חבלתית (היינו פוסט טראומתית) והופנה לתל השומר ליחידה לנפגעי הלם קרב, לאבחון וטיפול.

 

בדומה אמרנו גם בהכרעת הדין: "אין ספק שהנאשם - אדם מסכן. ודאי שכך על-פי הרגשתו הסובייקטיבית. אולם מכאן ועד האשמת אחרים במצבו; מכאן ועד הצבת דרישות ממשרד הביטחון, שאין להן בסיס; מכאן ועד הטלת אחריות על ארגון וולנטרי המייצג את נכי צה"ל, לדאוג לכל בעיותיו; מכאן ועד השמצתו של אותו ארגון, תוך דרישה שיתמוך בו - רחוקה הדרך. ודאי שאין שום סיבה שבעולם לאיים על מי שאיננו עוזר לך מספיק -לטעמך- ולעשות אנשים אחרים אומללים כמוך (או אף יותר), על-ידי פגיעה בהם, והמתתו של יקירם באופן אכזרי, תוך השארת משפחתו מיותמת". (עמ' 30-31 להכרעת הדין. ההדגשות שלי, ש.ט.).  

29. גם אם היינו מוכנים להניח שההפרעות השונות מהן סובל הנאשם אכן תרמו להתנהגותו, איננו סבורים כי הן פגעו בפועל ביכולתו לגבש את ההחלטה לגרום למותו של המנוח, או ביכולתו להבין את מעשיו ולחזות את תוצאותיהם הקטלניות האפשריות. כדי שייכנס לגדר סעיף 300א(א) לחוק העונשין, היה על הנאשם להוכיח כי אותם פגמים באישיותו מהווים הפרעה נפשית קשה והביאו להגבלת יכולתו במידה ניכרת, להבין את מעשהו או את הפסול שבו, או להימנע מעשיית המעשה. במקרה דנן, הגענו למסקנה כי מצב כזה איננו עולה מחומר הראיות ומחוות הדעת שהתייחסו למצבו הנפשי. (ראה בעניין זה: פרשת צאלח; ע"פ 3235/94 יורם שקולניק נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2)261).

 

30. תכליתו של עונש החובה המנדטורי הקבוע לצידה של עבירת הרצח, היא "לתת ביטוי לקדושת חיי האדם כערך עליון בתפיסתה המוסרית ערכית משפטית של החברה האנושית בכלל ושל החברה בישראל בפרט."

משום כך, עמידה בתנאיו של סעיף 300א מהווה "תנאי הכרחי, אך לא מספיק, על מנת להטיל עונש קל ממאסר עולם על מי שקיפח חיי אדם והורשע ברצח. בנוסף לתנאי זה נדרש כי בית המשפט ישתכנע שכלל נסיבות המקרה אכן הולמות הפחתה בעונש." (ראה: פרשת גלעד שמן. ההדגשות שלי. ש.ט. ראה גם: ע"פ 3112/94 אבו חסן נ' מדינת ישראל פ"ד נג(1)422; פרשת מליסה). 

נחזור ונדגיש, כי לא מצאנו במקרה דנן שנסיבות המקרה הולמות הפחתה בעונש! 

31. אשר על כן, בקשת ההגנה נדחית. אין מקום להחלת סעיף 300א(א) לחוק העונשין על הנאשם שלפנינו.

 

כל שנותר הוא, להטיל על הנאשם עונש של מאסר עולם, ולשמוע טיעוני הצדדים, בנוגע לעבירות הנוספות, בביצוען הורשע. וכך נעשה מיד.  
 

ניתנה והודעה היום, ד' בתמוז תשס"ה, 11 ביולי 2005, במעמד ב"כ התביעה, הנאשם וסנגורו.