המאשימה:נ  מדינת ישראל

  

                          באמצעות בא כוחה עו"ד אברבנאל

  

                          - נ ג ד - 
 

הנאשמת:ב  טטיאנה סוסקין

 

                       באמצעות בא כוחה עו"ד קספר

 

 

הכרעת - דין

ראשי פרקים

א. ראשית דבר 

ב.  סקירת הראיות וניתוחן

   1.  סגן אריה כהן.

   2.   סמל שחר מחט.

   3.   פקד רפי יפה.

   4.   השוטרת רונית לוי.

   5.   איש שב"כ - המכונה "יוני".

   6.   רס"ל עטילה ג'מאל.

   7.   נהג הרכב - עבד אלג'ליל דענא.

   8.   הנאשמת:ו

  הגירסאות במשטרה.

  העדות בבית המשפט.

   9.   חוות דעת מומחים:נ

  ד"ר אברמוביץ - מטעם התביעה.

        ד"ר בן חורין - מטעם ההגנה.

   אוטומטיזם (שפוי, ובלתי שפוי). 

ג. הפן המשפטי

   1.  ידיעה שיפוטית.

   2.  פגיעה ברגשות דת.

   3.  תמיכה בארגון טרוריסטי.

   4.  מעשה גזענות.

   5.  הערה אחרונה.

ד.  אחרית דבר

א.  ראשית דבר 

התיק הפלילי דנן, ראשיתו בכתב אישום שהוגש ע"י מדינת ישראל כנגד הגב' טטיאנה סוסקין (להלן-הנאשמת), המייחס לה ביצוע עבירות של מעשה גזענות בצירוף השחתת מקרקעין, פגיעה ברגשי דת, תמיכה בארגון טרוריסטי וסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, כל אלה לפי סעיפים 144 ד1 (א) + 196, 173 ו- 332 (1) לחוק העונשין התשל"ז 1977 וכן לפי סעיף 4 (ז) לפקודה למניעת טרור תש"ח 1948. על פי האמור בכתב האישום, וכפי שהוכח במהלך המשפט ולמעשה אינו שנוי במחלוקת, בתאריך 27/6/97, או בסמוך לפני כן, ציירה הנאשמת כ30- כרוזים (לטענת ההגנה בסיכומיה - מספר הכרוזים אינו ידוע) בהם נראית דמות חזיר עוטה כאפייה הנושא את השם "מוחמד" - כשהשם הנ"ל רשום בשפה הערבית והאנגלית. אותו חזיר נראה בכרוז כשהוא דורך על ספר קוראן, כשבאחת מאצבעותיו הוא אוחז בעפרון ורושם באמצעותו על גבי אותו ספר. 

כשבאמתחתה חבילת הכרוזים הנ"ל וכשהיא מצויידת בדבק; כשהיא לבושה בחולצה שעליה מתנוסס הסמל של תנועת "כך" (מועד ומקום לבישת החולצה הנ"ל שנוי במחלוקת), הגיעה הנאשמת לאיזור "בית הדסה" בחברון, ובסמוך לאחר מכן היא נכנסה לשטח הנתון לשליטת הרשות הפלסטינאית. שם, עפ"י האמור בכתב האישום, היא הדביקה חלק מהכרוזים הנ"ל על דלתות של חנויות. בסמוך לאחר מכן, היא נעצרה ע"י חיילי צה"ל והועברה לידי משטרת ישראל. 

היא שוחררה בערבות, ולמחרת, 28/6/97 , גם כן עפ"י האמור בכתב האישום, היא השליכה אבן לעבר מכונית נוסעת השייכת לערבי תושב חברון, וזאת בכוונה לפגוע בנוסעי הרכב ולסכן את בטחונם. 

עד כאן עיקרי כתב האישום. 

הנאשמת כפרה בעובדות. ב"כ המלומד, אף כי הודה בחלק ניכר מן העובדות (ראה עמ' 4 לפרוטוקול), טען כי הנאשמת, בשל היותה נתונה ב"אוטומטיזם שפוי" (סעיף 34 ז' לחוק העונשין), לא הבינה את פשר מעשיה בעת ביצועם. 

בשלב הסיכומים, טען הסניגור המלומד כי הנאשמת פעלה בעת ביצוע העבירה כ"אוטומטון בלתי שפוי", וכן "מתוך דחף לאו-בר כיבוש שנבע ממחלת נפש (פסיכוזה) ועל כן לא יכלה להמנע מלעשות הפעולות שעשתה". 

בהקשר ליידוי האבן, הרי בתחילת המשפט כפר ב"כ הנאשמת רק ביסוד הכוונה (ראה:ב עמ' 4). מאוחר יותר,במהלך המשפט, הוא טען כי למעשה המדובר בהגנה עצמית. לטעמי, כפי שיובהר בהמשך, נפלה שגגה אצל ב"כ הנאשמת בהקשר זה, שכן עפ"י חומר הראיות שיסוקר וינותח להלן, כוונתו (המשתמעת) של הסניגור המלומד מכוונת לטענת הגנה של "טעות במצב הדברים" בהתאם לסעיף 34 ח' לחוק העונשין. 

עוד יצויין (ובהמשך אף יפורט ביתר הרחבה), כי בראשית המשפט לא התנגד ב"כ הנאשמת לקבלת אמרתה במשטרה שבה היא הודתה בעבירות המיוחסות לה (ת2/) ולכן אף לא התנהל משפט זוטא, אך בהמשך המשפט, לקראת תום פרשת התביעה, הוא שינה את דעתו, טען כנגד קבילות ההודייה, וביהמ"ש איפשר השמעת עדויות גם בהקשר זה. 

משהגענו לכאן, נבוא, ראש לכל, בעובי קורתן של הראיות, ולאחריהן נדון בהרחבה בסוגיות המשפטיות הטעונות הכרעה. 
 
 

ב.  סקירת הראיות וניתוחן

1. סגן אריה כהן, המכהן כמ"פ בצנחנים, שירת בתקופה הרלוונטית (יוני 97) באזור תל-רומידה בחברון. ביום שישי,27/6/97, בהיותו בבית הדסה שבחברון, פנה אליו אדם מסוים (יהודה שומרון שמו) ודיווח לו כי חברתו שוהה בתוך איזור H1 הנתון לשליטת הרשות הפלסטינאית. אותו אדם לא הסביר לעד את פשר מעשיה ושהייתה של חברתו באזור הנ"ל. סגן כהן החליט מיד להכנס לאזור H1 ועשה זאת בליווי כח צבאי. בהגיעו לאזור הנ"ל (בין השלאלה הקטנה לשלאלה הגדולה) הוא פגש שם את הנאשמת, אשר מאוחר יותר הציגה עצמה בפניו בשם טטיאנה. בצוותא עימה, או בסמוך אליה, היו שני בחורים ערבים. 

אף אחד מאותם שני בחורים ערבים, שהיו, כנראה, עדי ראיה בשטח עצמו, לא הובא לעדות - לא מטעם התביעה ולא מטעם הסניגוריה. 

כאמור, לאחר מכן, סגן כהן, בצוותא עם אחרים, החלו לתחקר את הנאשמת, וכשנתבקשה זו להבהיר את פשר מעשיה במקום הנ"ל, היא דחתה אותם בביטול וטענה שאין זה עניינם ועדיף שיטפלו בטרוריסטים ולא ביהודים. 

לסברתי, תגובתה הנ"ל,בניגוד לפרשנות שניסה ליתן לה ב"כ הנאשמת בסיכומיו, הינה בעלת משמעות רבה ואתייחס אליה בהמשך. 

בעת שנתפסה, החזיקה הנאשמת בידה שקית ובתוכה נמצא ספריי בצבע שחור. היא גם נשאה עמה בנפרד, בידה, חבילת כרוזים (אם כי סגן כהן לא היה בטוח שהיא החזיקה אותם ביד (עמ'(10 , אך חברו, סמל שחר מחט, שעדותו תסוקר להלן, כן היה בטוח בכך). באותו מעמד היא לבשה חולצה, שעליה היה סימן של אגרוף קמוץ, המאפיין את סימנה של תנועת "כך". 

כשפתח העד את חבילת הכרוזים, נגלה לנגד עיניו ציור של חזיר הדורך על ספר קוראן. על דמות החזיר היתה רשומה בשפה האנגלית ובשפה הערבית המילה "מוחמד", ועל גבי הספר היתה רשומה, גם כן בשפה האנגלית והערבית, המילה "קוראן".סגן כהן היה הראשון בפניו הודתה הנאשמת שהיא ריססה באמצעות הספריי השחור כתובות על קירות (על כך היא לא הועמדה לדין), ואף תלתה את אותם כרוזים באזור H1 בו שהתה. הוא עצמו דאג למחוק מספר כתובות שהנאשמת ריססה על גבי קירות בניינים בשטח הרשות הפלסטינאית. בשלב מאוחר יותר נטל העד מן הנאשמת את הכרוזים - שנים עשר במספר - ואת הספריי. 

2. סמל שחר מחט העיד אף הוא בהקשר האמור וחזר על עיקרי עדות חברו, סגן אריה כהן. בשונה מדברי סגן כהן אמר עד זה, שאותו בחור, יהודה שומרון, אשר פנה אליהם, טען בפניהם שהבחורה השוהה בשטח H1 היא אשתו.  

היתה בינו לבין סגן כהן מחלוקת גם באשר לצבע החולצה שעליה התנוסס סמלה של תנועת "כך":ו האחד דיבר על חולצה בצבע שחור והשני דיבר על חולצה בצבע צהוב. מכל מקום, גם הוא ראה את הנאשמת לבושה בחולצה שעליה מתנוסס סמל תנועת "כך", כשהיא מחזיקה בידה חבילת כרוזים (עמ' 11), ושקית שבתוכה נמצא הספריי. ב"כ הנאשמת, בסיכומיו, התעלם, מטעמים שלא נתבהרו דיים, מדברי עד זה והתייחס אך ורק לדברי סגן כהן בהקשר ספציפי זה, דהיינו, המחלוקת בדבר היות הכרוזים, בעת תפיסת הנאשמת, בידיה, או בתוך השקית שהחזיקה. 

אני קובע, איפוא, כממצא מוכח, לאור דברי עד זה בצירוף עדותו של סגן כהן, כי הנאשמת החזיקה את הכרוזים בידיה בעת שנתפסה ע"י החיילים. 

על גבי אותם כרוזים ראה העד את ציור החזיר הדורך על ספר הקוראן. הוא אמנם לא שמע את הודאתה במעשיה בפני סגן כהן, אך ההסבר לכך יכול שינבע כתוצאה מעזיבתו את המקום לפרק זמן מסויים לשם הזמנת המשטרה (עמ' 12), ובפרק זמן זה הוא שהה במרחק של כ 100- מ' מהם. 

3. פקד רפי יפה, ראש משרד חקירות בתחנת חברון, העיד כי ביום שישי הרלוונטי הוא קיבל דיווח על בחורה ישראלית שנתפסה כשברשותה כרוזים. אלה נלקחו ממנה והיא שוחררה בערבות. 

למחרת, נודע לו שהיא נעצרה שוב מכיוון שנתפסה לאחר שהשליכה אבן לעבר רכב בו נהג תושב חברון (העד עבד אלג'ליל דענא, שעדותו תסוקר בהמשך). 

בתחילה, דווח לו שהנאשמת אינה משתפת פעולה עם חוקריה, אך בהמשך, לאחר תחקורה ע"י אנשי השב"כ, כבר נמסר לו שהיא מודה בעבירה המיוחסת לה, ובפועל כך אכן אירע. 

מאוחר יותר, הוא עצמו גבה ממנה עדות (ת2/, שתסוקר בהמשך), ולאחר מכן הוא יצא בצוותא עם אחרים לערוך חיפוש בדירתה, שם הם מצאו, בין השאר, את ה"שבלונה" (דגם, תבנית) בעלת צורת האגרוף המהווה את סמלה של תנועת "כך" (ת3/), וכן חוברות של תנועת "כך" (ת4/). עד זה הוחזר לדוכן העדים בשלב מאוחר יותר של המשפט, ולנושא עדותו הנוספת אתייחס בהמשך.  

4. השוטרת רונית לוי, חוקרת בתחנת חברון, העידה שנכחה במהלך חקירותיה של הנאשמת, הן בעת גביית הודעתה והן בעת תפיסת המוצגים בביתה. היא גם יצאה עם הנאשמת ועם שוטרים אחרים לאזור מערת המכפלה בנסיון, שלא צלח, למצוא את הדבק בו השתמשה הנאשמת להדבקת הכרוזים. 

גירסת הנאשמת בביהמ"ש בהקשר זה, על כי יציאתם המשותפת לחפש את הדבק לא היתה אלא אמתלה מצידה לצאת לטייל, נדחית על ידי כבלתי סבירה ובלתי הגיונית, אך יש לה, לגירסת הנאשמת בהקשר זה, חשיבות אחרת, אליה אתייחס בבואי לדון בעובי קורתה של שאלת אחריות הנאשמת למעשיה בעת ביצוע העבירות - שאלה המהווה מוקד מחלוקת עיקרי בתיק זה.

בהתייחסה לחקירת הנאשמת שנערכה ע"י חוקרי השב"כ, העידה העדה כי לאחר שהנאשמת יצאה מחדר החקירות היא אמרה לה שאיימו עליה, שאם היא לא תודה היא תוחזק במעצר.

כתולדה ישירה מעדותה, בעיקר בקטע האחרון שבה, כמצויין לעיל, ביקש ב"כ הנאשמת לחזור בו מהסכמתו המוקדמת לקבלת אמרת הנאשמת במשטרה (ת2/), בה היא הודתה בעבירות המיוחסות לה. התובע המלומד, בהגינותו הרבה הראויה לכל מלת שבח, לא הציג כל התנגדות פורמלית לכך, על אף העובדה המצערת, לפיה ראוי היה כי הסניגור ילמד על גירסת הנאשמת בהקשר לאופן גביית אמרתה במשטרה גם מפיה ולא רק מפי עדים שהופיעו מטעם התביעה. 

כתוצאה מכך, זומן לעדות איש השב"כ המכונה "יוני", הוגשו תמליל (ת12/) על תיקוניו המאוחרים, וקלטת האזנת הסתר (ת11/) שתיעדה שיחה שהתנהלה בין הנאשמת לבין יהודה שומרון, וגם הקצין רפי יפה, כמצויין לעיל, הוחזר לדוכן העדים. 

5. איש השב"כ המכונה "יוני", משמש כראש צוות חוקרים בשב"כ. לדבריו, הוא נכנס לתמונת החקירה בתאריך 30/6/97, בעת שהגיע בצוותא עם שניים נוספים לתחנת המשטרה בחברון לצורך חקירת הנאשמת. חקירה זו נמשכה קרוב ל- 5 שעות, ונכחו בה מלבד הנאשמת, הוא עצמו, חוקר שב"כ נוסף המכונה "עמי" וחיילת המשרתת בשב"כ. 

תחילה, סרבה הנאשמת לשתף פעולה וחזרה על הגירסה אותה היא מסרה לחוקרי המשטרה, לפיה היא מצאה את הכרוזים בירושלים. 

כשהוברר לה על ידי העד, במהלך חקירתה, כי למעשה היא "יצאה בנס" מהארוע, ויכול היה להגרם לה נזק כבד ביותר ע"י התושבים הערבים בחברון כתוצאה ממעשיה, או-אז, חל שינוי הדרגתי בהתנהגותה והיא החלה אט אט לשתף עמם פעולה, עד שבסופו של דבר היא סיפרה על השתלשלות הארועים כפי שארעו בפועל. בשלב זה היא גם חשפה לראשונה את כתובתה האמיתית, אותה היא סירבה עד אז לחשוף. 

"יוני" ו"עמי" היו הבאים - לאחר סגן כהן, כמצויין לעיל - בפניהם הודתה הנאשמת במעשיה. 

אליבא דגירסתה בפניו, לאור מכלול המאורעות שהתרחשו בחברון קודם למעשיה, היא החליטה להכין את כרוז החזיר. היא שיכפלה אותו בכמות גדולה של עותקים, נסעה לחברון (יחד עם יהודה שומרון), נכנסה לאזור הנתון לשליטת הפלסטינים והחלה בהדבקת הכרוזים.  

לאחר שהתושבים המקומיים הבחינו בה, פרצה מהומה במקום, אשר בסופה היא הצליחה להמלט ולהגיע לעמדה הצבאית בצד הישראלי, שם נלקחו ממנה הכרוזים והיא זומנה לחקירה במשטרת חברון. 

את כל האמור לעיל היא ביצעה, כך טענה בפניו, אך ורק כדי ליצור פרובוקציה שתרגיז, תבזה ותפגע בכמה שיותר ערבים. 

חוקר השב"כ הנוסף, המכונה "עמי", שלא העיד במשפט, ערך דו"ח זכרון דברים אודות חקירתה הנ"ל (נ2/), שהוגש ע"י ב"כ הנאשמת. עפ"י האמור בו, טענה הנאשמת בפני חוקרי השב"כ - לאחר שנאותה לספר להם את האמת - כי:נ 

        "לאור ההחרפה במצב הבטחוני בשטחים, החליטה לעשות צעד שירגיז את הערבים. מכיוון שהיא אדריכלית וציירת, החליטה לצייר את הנביא מוחמד כחיה הטמאה ביותר עבור הערבים - חזיר. בנוסף לכך, החליטה לצייר את ספר הקוראן שהחזיר דורך עליו. כדי להדגיש את האפקט, חשבה להוסיף את המלים "מוחמד" ו"קוראן" בערבית. עקב חוסר שליטתה בשפה הערבית, החליטה לגשת לחנות "סטימצקי".. ולמצוא שם מילון ערבי-אנגלי... כשהגיעה הביתה, ציירה את הכרוז תוך העתקה מדוייקת של המלים "מוחמד" ו-"קוראן", ניגשה לחנות לשיכפול לצילומים במרכז ירושלים, שם נתנה לעובדת לשכפל 20 עותקים...".

בשלב זה שלאחר הודייתה בפני חוקרי השב"כ, נגבתה ממנה גם עדות בכתב (ת2/) ע"י פקד רפי יפה, ובסמוך לאחר מכן, הוא בצוותא עם הנאשמת ומספר חוקרי משטרה יצאו לערוך חיפוש בדירתה בירושלים. 

פקד יפה היה הגורם השלישי - לאחר סגן כהן, "יוני" ו"עמי" - ששמע את הודיית הנאשמת במעשיה. 

בשלב מסויים במהלך החיפוש בדירתה היא שבה לגירסתה הראשונית וטענה שוב, שהודייתה קודם לכן בחקירתה היתה למעשה דבר שקר. ואולם, לאחר שנמצאו בדירתה המילון והכרוז המקורי בו היא עשתה שימוש, וכן ה"שבלונה" של תנועת "כך" בצירוף חוברות של תנועת "כך", היא שבה לשתף עימם פעולה, ומאוחר יותר היא גם הצביעה על אותן החנויות שבהן היא רכשה את המילון ושיכפלה את כרוז החזיר. 

ויובהר:ב העילה בגינה החליט השב"כ להכנס לעובי הקורה במקרה דנן נבעה, כך אליבא דגירסת "יוני", בעיקר בשל הצורך לבדוק האם פעלה הנאשמת בגפה או שמא עמד מאחוריה ותמך בה ארגון כלשהו. 

העד אישר, כי הכרוז (ת1/) הוא אחד מאותם העתקים של הכרוז המקורי. הוא הכחיש בנחרצות שהובטחו לנאשמת הטבות כלשהן בתמורה להודייתה. הוא גם הכחיש שהחקירה לוותה על ידו בצעקות או איומים וכי נמנעה מהנאשמת יציאה לשירותים, או קבלת תרופות. אליבא דגירסתו, החקירה התנהלה באוירה טובה ונינוחה תוך שהנאשמת זוכה גם במהלכה לכיבוד קל ולשתיה. לא בוצעה במהלך חקירתה כל חריגה מהנוהל הרגיל. 

בתשובה לשאלות שהוצגו לו ע"י הסניגור המלומד, שב העד והכחיש ששידל את הנאשמת להודות באשמה כדי שתשוחרר, ואישר שכל אשר נאמר לה היה, שבעבירה שביצעה אין כל הכרח במעצר עד תום ההליכים, וכי הוא למעשה רק המליץ בפניה לשתף פעולה כדי לקצר את ההליך החקירתי. עוד הובהר לה, שאין להם כל סמכות להורות על שחרורה או על מעצרה.

העברתה המאוחרת יותר מחברון לבית המעצר במגרש הרוסים נעשתה לבקשתה, שהתאפשרה גם מבחינתם ולכן לא היתה כל מניעה למנוע זאת ממנה.  

לנושא עדותו, בעימותה עם גירסת הנאשמת בהקשר לאופן הודייתה ומניעיה, אשוב בהמשך. 

6. רס"ל עטילה ג'מאל ערך מספר מזכרים (ת9/א, ת9/ב, ת9/ג) המתייחסים לאישום השני המיוחס לנאשמת (סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה). עיון במזכרים אלה משכילנו, כי בתאריך 28/6/97, בעת סיור שגרתי שביצע, פגש את העד עבד אלג'ליל דענא, אשר טען בפניו כי שמשת חלון רכבו נופצה מאבן שהשליכה "בחורה יהודיה שלבשה טריקו כחול וחצאית ירוקה". הוא הבחין בתוך הרכב, על הרצפה מאחור ועל הכסא, בשברי זכוכית. הוא ושוטר נוסף נסעו עמו לכיוון המקום בו הושלכה האבן, ושם זיהה המתלונן את הנאשמת, ששוחררה בערבות זמן לא רב קודם לכן בגין הפצת הכרוזים, והצביע עליה כמי שהשליכה עליו את האבן. הנאשמת נעצרה מיד והועלתה לג'יפ המשטרתי. תגובתה למעצר היתה:ו "אני לא רוצה להגיד שום דבר". בסמוך לאחר שזוהתה החלה הנאשמת להשתולל וניסתה גם להמלט, אך נעצרה ע"י השוטרים. 

אליבא דגירסתה בביהמ"ש - אותה אפרט ואליה אתייחס בהרחבה בהמשך - היא סרבה לעלות על הג'יפ המשטרתי, כמו גם לחתום על עדותה במשטרה, בשל רצונה לשמור על קדושת השבת. מאידך, עיון בדו"ח הסוהר רפי סבג (ת5/) משכילנו, כי באותו יום, דהיינו, בתאריך 28/6/97, הוא תשאל את הנאשמת וזו טענה בפניו, שמותר להשליך אבנים בשבת, וכי "הקם להרגך השכם להורגו". לאחר שהוסברה לה חומרת מעשיה היא לא הגיבה. 

7. העד מר עבד אלג'ליל דענא, בן 40, תושב חברון, העיד בפנינו כי בתאריך 28/6/97, בסמוך לשעה 12:נ 00, בעת שנהג ברכבו באזור קריית ארבע, יידתה הנאשמת לעברו אבן אשר ניפצה את שמשת מכוניתו וחדרה פנימה.

על אף נסיונו של הסניגור המלומד לקעקע את גירסתו, שב העד וטען, כי ראה את הנאשמת מרימה אבן מהאדמה ומשליכה אותה לעבר מכוניתו. המרחק ביניהם, כך אליבא דגירסתו, היה באותו זמן כ- 7-6 מ'. העד הכחיש לחלוטין שניסה לפגוע בנאשמת או שנסע בצורה מסוכנת לעברה.

אל עדותו ומהימנות גירסתו, באספקלריה של גירסת הנאשמת בהקשר זה, אשוב בהמשך. 
 

      8.  גירסת הנאשמת:ב 

לאחר שסקרתי לעיל גירסת הנאשמת בפני סגן כהן, ומאוחר יותר גם את גירסתה בפני אנשי השב"כ, אסקור להלן גירסתה, הן במשטרה והן בביהמ"ש. 

א. הגירסה במשטרה:ו

1) בהודעתה מיום 28/6/97, שעה 13:נ 36 (ת6/), היא סירבה להשיב על שאלות החוקר ולחתום על ההודעה. הפעם היחידה שהגיבה היתה כאשר נשאלה האם היא מבינה את חומרת העבירה, והשיבה:ב "לא". 

2) בהודעתה מיום 28/6/97, שעה 19:ו 10 (ת7/), היא לא השיבה לשאלות וסירבה לחתום על ההודעה.

לסברתי, יש משמעות לעובדה שהנאשמת, בשתי חקירות נפרדות, ידעה לשמור על זכות השתיקה. 

3) בהודעתה מיום 29/6/97, שעה 14:נ 15 (ת8/), היא הכחישה בצורה גורפת את כל מסכת המעשים המיוחסים לה ומסרה שמצאה את הכרוזים במדרחוב בירושלים ימים ספורים לפני שנתפסה. בהתייחסה ליום שבו היא נתפסה בשטח H1, היא טענה שנכנסה בטעות לשטח הפלסטיני ושהכרוזים שנתפסו אצלה נותרו בחזקתה מאז אותו יום שבו היא מצאה אותם בירושלים. לדבריה, היא כלל לא הדביקה כרוזים אלא רק אחזה אותם בידיה. 

היא הכחישה כל זריקת אבן וטענה שאין לה כל קשר לארוע זה. כשהוצג בפניה הכרוז, היא טענה שיתכן והוא אכן הציור שמצאה בירושלים, אך טענה שאין לה כל מושג מה תוכנו של הכרוז, שכן היא אינה קוראת ערבית ואנגלית. לסברתה, היא נעצרה על לא עוול בכפה.

אין ספק, כפי שיובהר בהמשך, שעדות זו הינה שיקרית לחלוטין ומשמעות הדבר לענייננו הינה מעבר לאמירת שקר, כשלעצמה, אלא אף הצבעה על יכולתה המניפולטיבית. 

4) בהודעתה מיום 30/6/97, שעה 21:ב 03 (ת2/), שנגבתה לאחר חקירת אנשי השב"כ, הודתה הנאשמת בהכנת הכרוזים, בהדבקתם באזור הרשות הפלסטינית וביידוי האבן. מניעיה, עפ"י דבריה, נבעו בשל רצונה לנקום בערבים בגין פגיעותיהם ביהודים.

היא אף ציירה, לבקשת החוקר ובנוכחותו, שחזור מדוייק להפליא של הציור המקורי של החזיר. 

לגירסתה, היא לבדה ציירה את הציור בביתה ונעזרה, לצורך הכיתוב, במילון אנגלי-ערבי שקנתה במיוחד לצורך כך. 

לדבריה, היא נכנסה לבדה לשטח הפלסטיני, תלתה שם את הכרוזים ונמלטה לאזור הישראלי. היא נעצרה ע"י החיילים ומאוחר יותר הועברה לידי המשטרה. לאחר שנחקרה ושוחררה, הוחזרו לה הדבק והספריי והיא הוזהרה לבל תחזור על מעשיה. למחרת היא נעצרה שוב בגין השלכת אבן על מכונית נוסעת. 

הודייתה באמרתה הנ"ל תואמת כמעט לחלוטין את הודייתה בפני רופאי ביה"ח הפסיכיאטרי בבאר-יעקב (ת10/) - הגורם הרביעי במספר בפניו הודתה בביצוע מעשיה - כפי שיסוקר וינותח בהמשך. למעשה, גם בפני עד ההגנה, הפסיכולוג הקליני ד"ר בן חורין, היא הודתה בביצוע מעשים, אך על טיבם של אלה לא השכלנו לדעת, ועוד אבוא בעובי קורתן של עדויות המומחים בהמשך. 

ב. עדות הנאשמת בבית המשפט:ו סקירתה וניתוחה.

בעדותה בבית המשפט (בעיקר בחקירתה הראשית), גוללה הנאשמת את קורות הגעתה לארץ, דרך חזרתה לתקופת מה לרוסיה, ועד להשתקעותה הנוכחית בישראל. לא אחת כרכמה את פניה בבכי כשלחייה נצצו מדמעות שזרמו כמבוע. 

את "כרוז החזיר" היא ציירה, לדבריה, רק לאחר שנתבקשה לעשות כן ע"י בחור ששמו מאיר. 

ויודגש, את שמו היא הזכירה לראשונה רק בביהמ"ש, ואף כי הצהירה בביהמ"ש שהוא נמצא בישראל ומוכן להעיד לזכותה, הוא לא הוזמן ע"י הסניגור המלומד לעדות וטעמיו לכך נותרו עלומים.

על משמעות ההמנעות מהזמנתו לעדות אעמוד בהמשך. 

לדבריה, היא אמורה היתה ליתן את הכרוזים לאותו מאיר, אך בשל נסיעתה לחברון בצוותא עם יהודה שומרון נותרו אלה בחזקתה. 

מדוע נזקקה הנאשמת ליטול עמה חבילת כרוזים לחברון כבר ביום שישי, אם אכן היה עליה להעבירם לאותו מאיר רק במוצאי שבת, בעיקר כאשר אותו אלמוני - מאיר, מתגורר, לדבריה, ממש בשכנות אליה?

רק לנאשמת פתרונים. 

כשהבינה הנאשמת את ההשלכה שיש לאמירתה המפתיעה והחדשה הנ"ל, בדבר אותו מאיר, שנאמרה לראשונה רק בביהמ"ש, היא הבהירה שאת אותו מאיר היא לא טרחה להזכיר עוד קודם לכן בחקירתה, הן משום שלא נשאלה לגביו והן משום שחששה פן ייעצר. 

מי יכול היה לשאול אותה אודותיו אם לא היה ידוע לאף אחד על קיומו? רק לנאשמת פתרונים. 

עוד הוסיפה וטענה, כי הודייתה במהלך חקירתה נבעה כתוצאה מרצונה לרצות את חוקרי השב"כ, כדי שאלה יאפשרו לה להשתחרר לביתה. 

על ארועי היום הרלוונטי נשוא תיק זה היא העידה, כי באותו יום שישי, בשעות הצהריים המאוחרות, היא הגיעה בצוותא עם יהודה שומרון לקריית ארבע כשבאמתחתה הכרוזים. ברשותה היו גם ספריי שחור שנועד למחיקת כתובות נאצה שצויירו על הקירות, וחולצת "כהנא" (אגרוף קמוץ ומגן דוד). כפי שהובהר בחקירתה הנגדית, על אף שלדבריה היא הוזמנה לבלות את השבת בקריית ארבע, היא, כמסתבר, לא טרחה לקחת עמה ציוד אישי מינימלי למעט מברשת שיניים. 

לדבריה, היא למעשה נענתה בחיוב להצעתו של יהודה שומרון לנסוע לחברון. תוך כדי הסיור בחברון היא חשה עצמה כבתוך חלום, היתה מטושטשת וחסרת מנוחה. לפתע, היא מצאה עצמה לבדה בחלק הפלסטינאי של העיר, כשהיא מוקפת בערבים אשר קראו לעברה:נ "יהודיה" "יהודיה", וניסו אף להכותה. היא נמלטה מהמקום, וכשנתקלה בחיילים ישראלים היא שמחה על שהצליחה להפטר ולהינצל מאותם ערבים. החיילים מסרוה למשטרה שם היא נחקרה, הוזהרה ושוחררה. 

בהתייחסה לארוע שאירע למחרת שחרורה בערבות, דהיינו, יידוי האבן על מכונית הנושאת מספר רישוי ערבי, הרי אליבא דגירסתה, היא פעלה במקרה זה מתוך הגנה עצמית מאחר ונהג הרכב נסע לכיוונה במהירות, וכשניסתה לסור הצידה סטה הנהג שוב לכיוונה וניסה ודורסה. בשלב מאוחר יותר הגיעו השוטרים למקום ועצרוה. בתחילה היא נחקרה ע"י אנשי משטרה ומאוחר יותר היא הועברה לידי חוקרי השב"כ. הללו, לטענתה, הכריחוה להודות בהשתייכות לארגון "כך" ובהפצת הכרוזים, ובהיותה כחומר ביד היוצר, הם התנו את שחרורה בהודאתה בהאשמות הנ"ל. בנוסף, הם איימו עליה שכל חבריה יעצרו אם היא לא תודה בעבירות המיוחסות לה. חוקר השב"כ המכונה "יוני" אף אמר לה, לטענתה, שאם תודה, עניינה יסתיים רק בתשלום קנס ומאסר על תנאי. 

כך היא ניסתה להציב את החוקרים כבני אדם עמוסי חטא, כאבוקות של רוע בתנאים שהופכים אותם, כמעט את כולם, מועדים לרוע. 

היא קבלה על כי במהלך החקירה לא שררה אוירה נעימה, על כי הותירוה בוכיה, שבירה ונידפת כזלזל, והחוקרים צעקו עליה והתנהגו כלפיה בפראות. בשלב מאוחר יותר, בעת שהותה בבית המעצר שבמגרש הרוסים, אף איימו עליה שיכלאו אותה בתא אחד עם פלסטינאים, אותם היא ראתה, לדבריה, ישובים על שרפרף קטן ומכוסים בראשם. 

כך מנסה היא לשלב צירופים כאלה ואחרים בתוך קטעים דמויי - מציאות, כדי להקנות לריאליה משמעות מעובה, חדורת אימה, עד כי ראוי לתהות האם דבריה בביהמ"ש הם אכן אותנטיים, שכן מאחורי הבחינה הזאת מסתתרת ההנחה - ולשם כך נערך משפט זוטא - שאם יש תהום בין המציאות לבין דבריה לחוקרי השב"כ תדהה אמינות הוידוי שלה. 

ויודגש בהקשר אחרון זה, כי איש השב"כ "יוני" אף לא נחקר על כך ע"י הסניגור המלומד. 

בעת שהותה בבית החולים הפסיכיאטרי בבאר-יעקב לא היו לה, לדבריה,

כל שיחות אישיות עם העד ד"ר אברמוביץ. היא אף תיארה את היחס מצד הרופאים בבית החולים כלפי החולים כמחפיר. 

אליבא דגירסתה, רק מאז שהייתה בכלא היא "מתמחה בענייני חברון". קודם לכליאתה לא היה לה כל מושג, לא בעניינים אקטואליים ואף לא בנושאים פוליטיים. ואולם, בתשובה לשאלת התובע המלומד היא אישרה, שייתכן ובתגובה לשאלות עיתונאים שראיינו אותה, היא אמרה "איזושהי מלה גסה" כלפי הערבים. היא אף אישרה ששמעה ברדיו שחלק מחברון נמסר לרשות הפלסטינאית. 

כאשר התבקשה להבהיר, מדוע היא לא מסרה בעבר, במהלך חקירתה במשטרה, את המידע החדש עליו היא העידה לראשונה רק בביהמ"ש, היא השיבה, כמו נחבאת בבקעת תירוציה, שהיא כן ניסתה לספר זאת, אך נאמר לה ע"י החוקרים שלא לדבר. 

בהתייחסה לפרשת יידוי האבן, היא הציגה בביהמ"ש, כמצויין לעיל, גירסה חדשה, כבושה לחלוטין, לפיה המדובר למעשה בהגנה עצמית. משלא נתחוור מדוע לא עשתה זאת קודם לכן היא הבהירה, כי כשנעצרה על ידי המשטרה היא היתה נתונה במצב נפשי גרוע ולא יכלה לדבר. זו הסיבה שהיא העלתה טיעון זה רק במהלך מסירת עדותה בביהמ"ש. כאשר היא התבקשה שוב להבהיר מדוע לא טענה בחקירתה במשטרה שפעלה מתוך הגנה עצמית, השיבה תשובה מתחמקת ותמוהה:ב 

"לא הייתי בטוחה שזרקתי, לא במאה אחוז הייתי בטוחה שזרקתי את האבן" (עמ' 68  ש' 18). 

העולה מגירסתה דלעיל הוא, שבתחילה היא כלל לא זכרה שזרקה את האבן, אך היא כן זכרה שהנהג הערבי נסע לכיוונה, ואילו מייד בהמשך דבריה היא טענה שכנראה היא כן זרקה את האבן והיא מאוד מצטערת על כך. 

גם טענתה בדבר הגנה עצמית (ס' 34  י' לחוק העונשין) או טעות במצב הדברים (ס' 34 יח' הדורש כיום, לאחר תיקון מס' 39 חוק, רק הוכחת "כנות" ולא "סבירות"), עומדת בסתירה לטענתה הקודמת, לפיה היא איננה זוכרת שהשליכה את האבן, לא כל שכן שאותה גירסה עומדת אף בסתירה להכחשתה הגורפת במשטרה (ת8/).

משקלה וערכה של עדותה ה"כבושה" של הנאשמת הינם מועטים, שכן:ו 

    "הכובש עדותו חשוד, מטבע הדברים, על אמיתותה. זאת כל עוד אין בפיו הסבר משכנע על שום מה נכבשה עדותו עת רבה, ומדוע החליט העד לחושפה" (י. קדמי, על הראיות, חלק ראשון, עמ' 261). 

בידוע הוא, שאם רק ניתן הסבר מניח את הדעת לכבישת העדות, רשאי ביהמ"ש ליתן בה אמון. יצויין בהקשר זה, כי הכללים הנהוגים בקשר לעדות כבושה נוהגים גם לעניין הערכת משקלה ומהימנותה של עדות הנאשם (ראה ע"פ 660/86 דהן נ. מ"י פ"ד מא(1), 785). 

לסברתי, לא רק שהוכחה בפנינו השלכת האבן הן ע"י עדות נהג הרכב והן באמצעות הודאת הנאשמת, אלא שיש לדחות לחלוטין את גירסתה (המאוחרת, ללא מתן הסבר סביר לכך) על כי המדובר בהגנה עצמית, או בהגנת טעות במצב הדברים. האבן הרי הושלכה לכיוון צידי הרכב וניפצה את החלון במושב האחורי. פירושו של דבר, שהרכב הספיק לחלוף על פניה ולא נסע מולה עובר להשלכת האבן, שכן אחרת, מידת ההגיון היתה מחייבת להסיק, שהאבן צריכה היתה לפגוע בחלון הקדמי של הרכב, ולא כך אירע. 

אין גם הגיון בכך שהנאשמת "תתגונן" כלפי רכב המתקרב אליה, שמנסה, כביכול, לדורסה, באמצעות חיפוש אחר אבן, הרמתה מן האדמה והשלכתה כלפיו. מידת ההגיון מחייבת להסיק, שבמקרה כזה תסור הנאשמת בבהלה לצד הדרך כדי לא להפגע. 

זה ועוד זה.

אין גם סיבה שלא לייחס את מלוא האמון לנהג הרכב, אשר מידת ההגיון מחייבת להסיק, שאם אכן הוא היה זה שיזם פגיעה מכוונת בנאשמת עם

רכבו, הוא לא היה ממהר להגיש תלונה למשטרה בגין ניפוץ שמשת הרכב, אלא היה נמלט מייד מן המקום, פן ייתפס כחשוד בנסיון דריסה.

זה ועוד זה.

אילו אכן הגנה על עצמה, או סברה שהיא מגנה על עצמה, מידת ההגיון מחייבת לקבוע, שמייד עם מעצרה על-ידי אנשי המשטרה היא היתה טוענת זאת, בעיקר לאחר שראתה את נהג הרכב, אשר כלפיו בודאי היא צריכה הייתה להטיח את האשמה בדבר כוונתו לדורסה. כמסתבר, הנאשמת נאלמה דום בנוכחותו ולא פצתה את פיה. 

במצב דברים זה, אין לייחס לנאשמת מידת כנות כלשהי הנדרשת כתנאי בלעדיו - אין בבואנו לקבוע אם הגנת הטעות במצב הדברים חלה בענייננו. 

אליבא דידי, הוכח בעניין דידן שהנאשמת ביצעה את העבירה "בכוונה לפגוע", כשהשלכת האבן היא היא שיצרה את הסיכון לבטיחות הרכב. ויובהר; המדובר בעבירה התנהגותית של "יצירת סיכון", ואין נפקא מינא אם אותו סיכון התממש בפועל אם לאו, שכן יד המקרה היא שמפרידה במקרים שכאלה בין השלכת אבן הגוררת אחריה תוצאה קלה יחסית, לבין השלכת אבן העלולה לקטול חיי אדם. 

נחזור עתה שוב לגירסתה בדבר הסיפור הבדוי שסיפרה, לפיו היא מצאה את הכרוזים במדרחוב בירושלים. לגירסתה, הדבר נבע אך ורק עקב רצונה לחפות על מאיר ויהודה ולמנוע את מעצרם. 

בתשובה לשאלת בית המשפט, מדוע היא לא הזכירה קודם לכן את השם "מאיר", היא השיבה שהיא כן הזכירה את שמו בפני חוקרי השב"כ, אך כאשר נשאלה למי בדיוק היא סיפרה על מאיר, התחמקה והשיבה תשובה סתומה ובלתי מספקת, לפיה למעשה היא אינה זוכרת למי היא מסרה זאת. בנוסף, קשה להניח שאם חוקרי השב"כ אכן היו שומעים מפיה שם נוסף של מי שכביכול שידל אותה לעבור את העבירה - והרי לשם כך הם נכנסו לתמונת החקירה כפי שהובהר לעיל - היה "יוני" מתעלם מכך ולא מוסר זאת בעדותו בבית המשפט. "יוני" אף לא נחקר על כך על ידי הסניגור המלומד ולא הוצגה לו בהקשר זה כל שאלה. 

זה ועוד זה.

המנעות הסניגור מהזמנת העד מאיר ללא מתן הסבר סביר, מוליכה למסקנה שלילית כנגד מי שנמנע מהזמנתו (ראה: קדמי, על הראיות, הדין בראי הפסיקה, עדכון והשלמה תשנ"ה- 1995, עמ' 182). 

תוך נסיונה לדבוק בהדחקות, בהכחשות, ובהתנערות מאחריות, טענה הנאשמת, שהיא לא הבינה מה משמעות כרוז החזיר ומה מידת פגיעתו במוסלמים. לגירסתה, היא סברה שכרוז החזיר "זה סתם מצחיק" (עמ' 71   שורה 17 (. היא אף הוסיפה וטענה, כי למעשה קהל היעד לאותם כרוזים היה יהודי ולא היתה כל מטרה שהוא יוצג בפני הערבים. הסבריה הנ"ל, בנסיבות המקרה ועפ"י מכלול הראיות המוכח, אינם מסברים את האוזן ואינם מרצים את ההגיון. כמבואר לעיל, הנאשמת לא ידעה להסביר מדוע, אם זו אכן היתה טענתה, היא לא הותירה את הכרוזים בביתה, ומדוע מצאה לנכון לשאתם עמה דווקא לחברון. 

אך מעבר לכך, הנאשמת לא ידעה להסביר היכן "נעלמו" 18 כרוזים מתוך ה30- שהיו בחזקתה בעת נסיעתה לחברון (ראה: הודאתה בעובדות בתשובת בא כוחה לכתב האישום, עמ' 4). כאשר נתפסה היו בחזקתה 12 כרוזים. העולה מכך הינו, שאת שאר הכרוזים היא כנראה הספיקה כבר להפיץ (כפי שטענה בפני סגן כהן) בטרם נעצרה על-ידי החיילים, או שמא אלה הוצאו מן השקית אותה נשאה על ידי תושבי המקום. למשמעות עובדה זו, מן הבחינה המשפטית, אתייחס בהמשך. 

זה ועוד זה.

רכישת המילון, הכנת הכרוז, שכפולו למספר רב של עותקים, נשיאתם בנסיעתה לחברון כשהיא מצויידת, בין השאר, גם בספריי שחור, חולצה של תנועת "כך" ודבק, ואמירתה המפורשת לאנשי השב"כ, לחוקרי המשטרה, כמבואר לעיל, לפסיכיטאר ד"ר אברמוביץ' שהעיד מטעם התביעה, ובמידה מסוייגת יותר גם לפסיכולוג הקליני ד"ר בן חורין שהעיד מטעם ההגנה, כפי שיובהר בהמשך, אודות מטרתה המקורית, מוליכים למסקנה, שאין ליתן כל אמון בגירסתה בבית המשפט שהיתה אפופה באינספור היסוסים, ערפולים, דחיות, שהיות ודו-משמעויות. 

נסיבות תפיסתה ותגובתה המיידית כלפי אנשי הצבא, לפיה אין זה עניינם מה היו מעשיה בחברון, וכי עדיף שהם יתעסקו עם טרוריסטים ולא עם יהודים, אומרים אף הם, כשלעצמם, דרשני. 

לשמע אמירה זו אינך יכול שלא לנוד את ראשך בתדהמה. תגובה שכזו, שחסרונה מעתיק אותנו אל גבול האבסורד, מתפרשת בעיני יותר כהבעת כעס כלפי מי שהתערבו והפריעו לה במהלך פעילותה המתוכננת, יותר מאשר הבעת פחד וחשש. 

ניתן היה לצפות שהנאשמת, כמי שלמעשה נעזרה בחיילי צה"ל שחילצוה מסכנה גדולה, וכמי שטענה בפנינו שהיא היתה מאוד מפוחדת מאותם ערבים שהקיפו אותה בחברון, תודה להם מקרב לב ובמלוא מובן המילה על עזרתם ולא תטיח בהם מילות ביקורת בוטות. 

ואכן, כאשר התבקשה להבהיר את פשר התנהגותה כלפי חיילי צה"ל, היא השיבה: 

"הוא (הקצין סגן כהן - צ.ס) לא הציל אותי. הוא רק אמר לי 'תעמדי פה' ולא נתן לי ללכת לאן שאני רוצה" (עמ' 74 שורה 10 (. 

משכך הם פני הדברים, אינני מוכן לייחס לנאשמת מידת אמון כלשהיא גם בהקשר לטענתה באשר לעילת הודאתה בפני אנשי השב"כ והמשטרה. 

לא רק שאני מייחס אמון מלא לגירסת איש השב"כ "יוני", לפיה האווירה בחקירה היתה נוחה, ללא כל איומים, ללא כל צעקות, כאשר הנאשמת היתה חייכנית ושיתפה פעולה, כולל הסכמתה לצאת לחיפוש בדירתה (עמ' 34-33 (, אלא שמקובל עלי לחלוטין, שגם אם אכן היא העלתה טרונייה בשלב כלשהו על שאין מקיימים הבטחות שהובטחו לה (כדברי פקד רפי יפה בעת שהוחזר לדוכן העדים לצורך משפט הזוטא ודברי השוטרת רונית לוי), הרי גם אז, לא רק שלא ברורה מה היתה מהות אותה הבטחה, ובהקשר זה אני מעדיף את גירסת "יוני", אלא שאם הנאשמת הייתה - ואכן היא היתה - זו שיזמה את השיחה בעניין שחרורה בערבות ("מה יקרה איתי?"... "האם אמשיך להיות עצורה?", עמ' 30 ש' 23, עמ' 40 ש' 2), או-אז, יש גם בכך, עפ"י הפסיקה הקיימת, כדי לקבוע שאין כל פגם בקבלת אותה אמרה שנמסרה לאחר מכן במשטרה [ראה ע"פ 467/69 פ"ד כד(1) 95, "טקסון", בו קבע כב' השופט לנדאו, ששיחה כזו, היזומה על ידי נאשם, אינה עילה לפסילת הודאה, "אם בתשובה על שאלה כזאת משיב החוקר שישוחרר עד גמר חקירתו, או מילים מעין אלה, הרי.... אינה משתמעת כוונה להפעיל לחץ על הנחקר"; כך גם בע"פ 636/77 לוי נ. מ"י פ"ד לב(3), 768, שם נקבע, כי: "אין סיבה לפסול הודאה כשהבטחה לשחרור בערבות ניתנת בתשובה לשאלת נאשם"]. 

זה ועוד זה.

ציור החזיר ע"י הנאשמת עצמה באמרתה במשטרה (ת2/) מהווה אף הוא, כשלעצמו, ראייה לכך שהאמרה נגבתה מרצונה הטוב והחופשי (ע"פ 115/82, פ"ד לח(1) 229  "מועדי"; ע"פ 556/80, פ"ד לז(3) 171, 176  "מוחמד עלי"). 

לכאורה, ניתן לסבור אולי בהקשר האחרון שקיים הבדל בין הפסיקה הנ"ל לבין המקרה שבפנינו, היות והנאשמת לא כתבה את אמרתה בכתב ידה אלא רק שירטטה או ציירה את הציור בכתב ידה כנספח לת2/. ואולם, לסברתי, אין כל הבדל בין שני המקרים, שהרי במהלך חקירתה במשטרה (ת2/) טענה הנאשמת: 

 "ציירתי חזיר... וכתבתי עליו מוחמד בערבית ובאנגלית וגם על הספר...", ומייד בסמוך לאחר מכן, בתשובה לשאלת פקד רפי יפה האם היא יכולה לצייר שוב את אותו ציור, היא עשתה כן תוך זמן קצר (ראה: ת2/, עמ' 1, ש' 15-10). 

הציור שציירה זהה לכרוז שהכינה ושנתפס. אין, לסברתי, הבדל בין ציור (שהוא, בענין דידן, תחליף למלים) לבין כתיבת ספור המעשה. 

הציור, כפי שהוא נחזה, הוא הוא סיפור המעשה בעניננו. ערכו המכריע אינו רק לענין קבילות האמרה, אלא אף ובעיקר לענין משקלה. 

ולנושא נוסף:

טענתו של הסניגור המלומד בסיכומיו (עמ' 18 לסיכומים בכתב), על כי פקד יפה "לא הזהיר את הנאשמת שאיננה חייבת לומר דבר שיפליל את עצמה, אלא רק קרא לה את האזהרה..." איננה נהירה לי כלל ועיקר. האזהרה רשומה. פקד יפה קרא לה אותה והיא הבינה אותה. די אם נציין בהקשר זה, כי במספר אמרות קודמות שלה במשטרה הוקראה לה אותה אזהרה והיא ידעה לשמור ולעמוד על שתיקתה או על הכחשתה הגורפת. 

זה ועוד זה.

מדוע, אם אכן הובטחו לה הבטחות שחרור, היא לא טענה זאת במהלך גביית אמרתה (ת2/) בפני הקצין יפה? מדוע היא לא טענה זאת במהלך הדיונים הרבים שהתקיימו בהקשר להארכת המעצר, הן בבית משפט השלום, הן בבית המשפט המחוזי והן בבית המשפט העליון? ומדוע היא הותירה טענה זו רק לשלב סיום פרשת התביעה ולא טענה זאת בראשית המשפט, בעת שהוגשה אמרתה ללא התנגדות סניגורה המלומד? רק לנאשמת פתרונים. 
 

זה ועוד זה.

באשר לטענתה, לפיה נמנעו ממנה תרופות, העיד "יוני" שהנושא כלל לא הועלה על ידה כדבר מה דחוף שאינו סובל דיחוי, אלא צויין על ידה באופן כללי כצורך לטיפול בבעיות כבד. הובטח לה על ידי "יוני" שמיד עם הגעתם לדירתה היא תוכל ליטול את תרופותיה (עמ' 41  ש' 24-9). 

אך גם אם הייתי מתעלם מגירסתו של "יוני" - אשר לעדותו, כמבואר לעיל, אני מייחס אמון מלא - הרי גם אז, לא ניתן היה לספק לה את תרופותיה, שכן בשלב הראשון היא הסתירה לחלוטין את כתובת מגוריה. 

על נושא אחרון זה מלין הסניגור המלומד בסיכומיו, בטענה, לפיה החוקרים לא ידעו בתחילת החקירה את כתובתה של הנאשמת, שכן היא טרם חשפה אותה בפניהם, ואם זו היתה פני המציאות, כיצד בכלל התכוונו ליתן לה את התרופות? 

מאחר והשאלה הנ"ל לא הוצגה ע"י הסנגור המלומד לעדים שהעידו, נוכל להשיב על כך אך ורק בגדרה של השערה:

או שהחוקרים ידעו שהנאשמת, בסופו של דבר, תחשוף בפניהם את כתובתה; או שסברו שיגלו זאת בדרך אחרת; או שסברו שאם יקום הצורך בכך, הם יעבירוה לטיפול רפואי. 

זאת גם זאת. הנאשמת, באותה הזדמנות, לא טענה שהיא זקוקה לתרופות "פסיכיאטריות" אלא רק תרופות לטיפול במחלת הכבד. משכך הם פני הדברים, יפים לענין זה דברי ביהמ"ש העליון (ע"פ 747/86 מיכל הלל ואח' נ. מ"י, פ"ד מב(3), 447, 454): 

        "כיון שחסרה הטענה כי החוקרים ידעו על מצבה הנפשי, הרי שללא ידיעה כזאת ביודעין אין יסוד לפסילת ההודאה. חסרה גם הטענה שהחוקרים ידעו מה טיבן של התרופות שהיא נוטלת ואף התוצאה הפיזיולוגית והנפשית עקב נטילתן" .

הסניגור המלומד ניסה, בסיכומיו, לייחס ל"יוני" מספר דברי שקר (עמ' 14-13 לסיכומים בכתב): 

פעם אחת, כאשר טען שבניגוד לדברי "יוני", לפיהם החיילת המשרתת בשב"כ לא חקרה את הנאשמת, הוא מוצא מקום בו אומר "יוני", כי יתכן ובשלב מסוים נותרה החיילת עם הנאשמת לבד בחדר החקירות. 

על כך נשיב מספר תשובות: שנוהלי החקירה של אישה מחייבים נוכחות אישה; שלא הוכח שהחיילת חקרה אותה בעת ש"יוני" ו"עמי" יצאו מן החדר לזמן קצר, ומכל מקום, גם אם החיילת שוחחה עם הנאשמת (אך לא חקרה אותה) בעת שהייתם הקצרה בצוותא, ביחידות, אין בכך כדי להצביע על חריגה מנוהלים. 

יצויין, כי החיילת לא הוזמנה למתן עדות על ידי הסנגוריה, וגירסתה בנדון לא נמסרה לביהמ"ש. 

פעם נוספת בו מייחס הסניגור המלומד דבר שקר ל"יוני" הינה כאשר "יוני" מאשר, שיתכן והוא יצא מן החדר לזמן קצר בעוד שבמקום אחר בעדותו הוא טוען שנכח בחדר בכל מהלך החקירה. 

אינני רואה כל סתירה בין הדברים, שכן יציאתו הקצרה מן החדר - מסיבה זו או אחרת - איננה מעידה מיניה וביה על כך שהחקירה נמשכה בלעדיו, ולכן גם לא ניתן למצוא בדבריו האמורים כל סתירה. 

עוד ניסה הסנגור המלומד לטעון, כי "יוני" שיקר כאשר טען שהוא ביקש מהמשטרה להעביר את הנאשמת למגרש הרוסים (עמ' 14 לסיכומים בכתב).  על כך נשיב, כי לא רק שהוא איננו משקר בהקשר זה, אלא שהנאשמת, כמצויין לעיל, הועברה למגרש הרוסים לאור בקשתה שלה, כאשר מבחינת צרכי החקירה לא ראה השב"כ כל סיבה שלא להענות לבקשתה זו.

ברור כי גורם בכיר במשטרה הוא שאישר את העברתה למגרש הרוסים הנמצא באחריות המשטרה, אך זה אינו פוסל את האפשרות שהדבר נעשה לאור בקשת "יוני", שנעתר בכך לבקשת הנאשמת. 

טענה נוספת של הסניגור המלומד בסיכומיו (עמ' 15 לסיכומים בכתב) המתייחסת ל"יוני" הינה, שבעת חקירת הנאשמת הוא ישב פרק זמן מסויים על השולחן ולא על כסא מול הנאשמת, ובכך הוא גרם להפחדתה וחדר לפרטיותה. 

אינני רואה כל חדירה לפרטיות בישיבת החוקר על השולחן, ומלבד "נימוסי שולחן" שלא כאן המקום להעיר על כך, אינני מוצא בכך כל אלמנט של הפחדה והטלת מורא על הנחקרת. 

גם משך החקירה (5 שעות), אפילו מצטבר הוא לחקירה משטרתית קודמת, אינו נראה כפוגע מדי, אלא אם כן נמנעו מן הנאשמת באותן שעות היכולת לתפקד (לאכול, לשתות, לעשות הפסקה לשירותים וכו'). 

משלא הוכחה טענה שכזו בפנינו, הרי משך החקירה, כשלעצמו, איננו פוגע ביכולת הנאשמת לשמור על זכויותיה, ככלל, ואיננו פוגע בקבילות הודייתה, בפרט. 

זה ועוד זה.

במהלך פגישתה עם חברה יהודה שומרון (שיחה שהוקלטה - ת11/), שלושה ימים בלבד לאחר הודייתה (ת2/), כשהיא עדיין שוהה במעצר, הנאשמת אינה מדווחת לו דבר אודות הבטחה כלשהי שניתנה לה להשתחרר. במקום זאת, היא מדווחת ליהודה שומרון שהיא עוד "התנתה תנאים" בחקירתה, כאשר דרשה מהשוטרים להעמיד תחילה לדין ערבים בטרם יעמידוה לדין. 

העולה מן המקובץ, איפוא, הוא, שלא רק שאמרתה במשטרה (ת2/) הינה קבילה, אלא שכל אלה שצויינו לעיל גוזלים מן הגרעין הסיפורי של גירסת הנאשמת, כפי שזו הוצגה בביהמ"ש, את היכולת להתעבות לכלל גירסה משכנעת ומעוררת אמון. אמרותיה, תשובותיה ותגובותיה התאפיינו במבנה נפתל ובלתי ראוי. זו היתה תכלית התנהגותה, מתוכה ובה, וברוח זו באה אל בינותינו. 

        ועוד בטרם נעבור לפרק הבא נציין שוב, כי אמרתה במשטרה (ת2/), בגינה התנהל משפט הזוטא, היתה רק אחת מני כמה הודיות של הנאשמת במהלך מעצרה. 

9.         חוות דעת מומחים.  

        היסוד המרכזי בטיעוני הסנגוריה נסב סביב המוזרות של הנאשמת. רקעו, לסברת הסנגוריה, נובע ממספר יריעות עליהן עמד מומחה ההגנה, ד"ר פסח בן חורין. ניתוחה של חוות דעתו יובא לאחר שתסוקר תחילה חוות הדעת של ארבעה פסיכיאטרים שמונו, עוד בטרם החל המשפט, על ידי ביהמ"ש . 

ייצג אותם במהלך המשפט ד"ר יהודה אברמוביץ. ניתוחו, במהלך עדותו, התאפיין בעמקות. הוא הציג את מהלכי החשיבה והבדיקה, ועמד איתן אל מול מטר השאלות, התהיות וההרהורים שהפנה כלפיו ב"כ הנאשמת. 

    א. ד"ר יהודה אברמוביץ, רופא פסיכיאטר, מנהל את המחלקה בה אושפזה הנאשמת בבית החולים "באר-יעקב" לצורך הסתכלות ומתן חוות דעת אודות מצבה (ת10/ מתאריך 10/8/97). 

        את חוות הדעת הנ"ל הוא הכין, כמצויין לעיל, בצוותא עם שלושה פסיכיאטרים נוספים שמונו ע"י ביהמ"ש, ומסקנתם המשותפת היתה שהנאשמת כשירה לעמוד לדין, מבינה את אשר מיוחס לה ויכולה לעקוב ולהבין את הליכי המשפט.

        בעת שהותה של הנאשמת במחלקתו שבבית החולים באר-יעקב הוא ראיין אותה מספר פעמים, ובמהלך אחת הפגישות היא כינתה אותו בתואר "ד"ר מנגלה". הסברה של הנאשמת לכך היה, שהיא ראתה חולים במחלקה, המטופלים, לסברתה, באופן המעורר פלצות. העד הבהיר, כי בתחילה שהתה הנאשמת במחלקה בתנאים של "השגחה מיוחדת", דהיינו, במצב שבו בכל שעות היממה היא היתה נתונה תחת עיניהם הבוחנות והמפקחות של אנשי הצוות. 

כך הצליחו להתחקות אחר המהלכים המרכזיים במארג עולמה של הנאשמת. 

        בשלב מאוחר יותר הורדה דרגת ההשגחה עליה ל"הסתכלות מיוחדת", דהיינו, אנשי הצוות היו צריכים להיות מודעים בכל עת היכן נמצאת הנאשמת, אך לא בהכרח להיות איתה בקשר עין רצוף. 

        ד"ר אברמוביץ' ציין בביהמ"ש, כי רמת חשדנותה של הנאשמת עולה על הממוצע. לסברתו, היא איננה סובלת מדיכאון, ועפ"י קביעתו הוודאית היא אף אינה סכיזופרנית. 

        על פי התרשמותו, כך העיד בפניננו, הנאשמת שולטת בדחפיה "ובוחן המציאות" שלה תקין, אם כי היא אימפולסיבית במידת מה. 

        בשל חשיבותה, אסקור להלן גם את עיקרי חוות הדעת הפסיכיאטרית (ת10/): 

        אישפוזה של הנאשמת החל בתאריך 4/8/97  כמתואר לעיל, היא אושפזה במחלקה סגורה, נבדקה באופן יום-יומי ובוצעה בה הסתכלות פסיכיאטרית מתמדת. כמסתבר, הנאשמת נולדה ברוסיה בשנת 1971. היא קיימה בדרך כלל יחסים נורמלים עם בני משפחתה. היא דתיה ושומרת מסורת.

        בהיותה בת 16 היא הופנתה לראשונה לפסיכיאטר עקב התנהגות מוזרה ובלתי מקובלת וקיבלה טיפול תרופתי. 

        בגיל 19 היא 'שמעה קולות שפקדו עליה לעלות לישראל' וכך היא אכן עשתה. היא הבהירה שאין בכוונתה ללדת ילדים, וזאת, לדבריה, 'על מנת לא להביא לעולם ילדים חולי נפש כמוה'. בשנת 1995 היא שבה לרוסיה, שם היתה מאושפזת בבי"ח פסיכאטרי במשך חודשיים. 

         כשחזרה מרוסיה לישראל היא שבה לפעילותה בחוגי הימין, פעילות בה עסקה מאז עלותה ארצה. לדבריה, היא עשתה כן כי קוממה אותה "אזלת היד במניעת טרור.... העדר חופש ביטוי ל'דעות לאומיות' ואיסור על פולחן יהודי חופשי".  

          עפ"י הסברה, היא עדיין שומעת קולות המדריכים אותה במעשיה וכך גם אירע בעת הארוע נשוא תיק זה. לדבריה, אליהו הנביא הוא זה שהדריך אותה בסימטאות חברון יחד עם קולות נוספים שאמרו לה ש'צריך לעשות משהו למען היהודים' ואשר פקדו עליה, טרם הארוע, להכין את ציור החזיר. 

          עוד טרם ביצוע העבירות המיוחסות לה בכתב אישום זה, היא זעמה על סדרת הפיגועים שכוונו כנגד האוכלוסיה היהודית, וחשה עקב כך תסכול עמוק וחוסר אונים. היא בחרה דווקא בציור כרוז החזיר, וזאת כדי "להראות למוסלמים את הפן האמיתי של דתם ובכך לפגוע ברגשותיהם הדתיים כפי שהם פוגעים ברגשות היהודים". היא תיכננה את מהלכיה בקפידה טרם המעשה, בזמן ביצועו ולאחריו. 
 

לדברי המומחה, בבדיקה המקפת שנערכה לה ( STATUS MENTAL (EXAMINATION גילתה הנאשמת התמצאות תקינה בכל המובנים, תשובותיה היו מאורגנות וענייניות, היא בחורה אינטליגנטית ומסוגלת להתאים את עצמה לסיטואציות באופן מהיר, היא יודעת לשמור על האינטרסים שלה ויודעת לעמוד על כל זכויותיה. מידת הקשר, הריכוז והזיכרון שלה הם תקינים. 

לא נצפו אצלה מחשבות שווא מכל סוג שהוא, וגם לא "קיום קולות". ככלל, תהליכי החשיבה אצלה תקינים. הנאשמת נתגלתה כחשדנית ונוטה לתוקפנות, התנשאות וזילזול. לעתים התקבל אף הרושם שהתנהגותה מניפולטיבית. 

עפ"י מסקנתו:

"אין סימני מחלת נפש פעילה, ואין ליקוי תפקודי, אפקטיבי, קוגנטיבי. אין גם סימנים לפגיעה אורגנית מנטלית". 

סיכומה של חוו"ד המומחה:

1) בעת ההסתכלות הפסיכיאטרית לא נמצאו סימנים המעידים על קיום מחלת נפש פעילה או כרונית. 

2) לא מן הנמנע, עפ"י החומר האנמנסטי, שבעברה עברה אפיזודות חולניות בעלות גוון אפקטיבי. 

3) הנאשמת מסוגלת כיום לעמוד לדין, מבינה את הליכי המשפט ומסוגלת לקבל סעד משפטי. 

4) אמנם היו בעת ביצוע העבירה, לפי האנמנזה, סימנים אפקטיביים פתולוגיים, אך ידעה את מהות המעשה ומשמעותו, הבינה את הסכנה הנובעת מהמעשה, ידעה לצפות את תגובות קהל היעד וידעה כיצד להימלט ממקום הארוע. 

לאור כל האמור לעיל, המסקנה היא כי הנאשמת מסוגלת לעמוד לדין, היתה אחראית למעשיה בעת ביצוע המעשה וידעה להבדיל בין מותר לאסור.

ב.  אוטומטיזם 

        לנושא ה"אוטומטיזם השפוי", אנו נדרשים כאן ועתה - לשם הזהירות בלבד - רק נוכח טיעוני ההגנה בראשית המשפט. ההגנה הסתמכה בהקשר זה, כנראה, על דברי הפסיכולוג הקליני, ד"ר בן חורין, אשר אל עדותו אתייחס בהמשך, בפרק הבא, על כי הנאשמת עשתה את אשר עשתה תוך שהיא נתונה במצב של חוסר רצייה. 

מקובל לראות את ההתנהגות כבעלת רציה אם קדם לה תהליך בחירה תודעתי בין קווי פעולה אלטרנטיביים. משמע, רצייה הינה "סגולה שכלית מובהקת" ו"תהליך שבו מקיים אדם 'בחירה' בין קווי התנהגות חילופיים" (ת.פ. 173/69, מדינת ישראל נ. רוהאן, פס"מ ס"ח,עמ' 344).

בע"פ 382/75, חמיס נ. מ"י (פ"ד ל(2) 729 קבע כב' הנשיא אגרנט,כי: 

"המונח "אוטומטיזם", לפי פשוטו, משמעותו היא שהפועל היה נתון במצב שבו לא שלט על תנועות גופו או איבריו ולכן היה נטול רצייה" (עמ' 735-734). 

בבואנו לדון בסוגייה זו עלינו להבדיל בן שני מצבים שונים: האחד, אוטומטיזם בלתי שפוי ((INSANE AUTOMATISM והשני, אוטומטיזם שפוי ((SANE AUTOMATISM: האחד נטען ע"י הסניגור המלומד בשלב הסיכומים, השני נטען על ידו בראשית המשפט, בתשובתו לכתב האישום. 

בע"פ 382/75 הנ"ל ערך כבוד הנשיא אגרנט השוואה בין שני סוגים אלה, ולאחר שהוא מנתחם הוא קובע: 

     "... מבחינים בין אוטומטיזם בלתי שפוי... שמקורו במחלה נפשית ואשר יכול שיצדיק הגנה של טירוף הדעת... לבין אוטומטיזם שפוי... שמקורו בגורם חיצוני או במחלה "פיזית" או בפגם במוח או בהיותו של הפועל נתון במצב של תרדמה, וכיוצא בגורמים כאלה, אשר אין רואים אותם באור של מחלה נפשית. המכנה המשותף, המאפיין אוטומטיזם שפוי, ואשר בגללו מקובל היום... לראות מצב זה העשוי לפטור מאחריות פלילית, הוא, כי בשעת הארוע הנדון היה הנאשם נטול הכרה (או מודעות) על הנעשה אתו ומסביבו ועקב כך, לא שלט על תנועותיו" (עמ' 735). 

        נושא העדר הרצייה והאוטומטיזם מוסדרים כיום בסעיף 34 ז' לחוק העונשין המכונה "העדר שליטה". על פי האמור בסעיף הנ"ל: 

  "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה ולא היה בידו            לבחור בין עשייתו לבין ההימנעות ממנו מחמת העדר שליטה על תנועותיו הגופניות. לענין אותו מעשה, כמו מעשה שנעשה עקב כפייה גופנית שהעושה לא יכול להתגבר עליה, תוך תגובה רפלקטורית או עוויתית, בשעת שינה, או במצב של אוטומטיזם או של היפנוזה". 

  כאמור, הנושא הרלוונטי לענייננו הינו ההגנה על פעולה הנעשית מתוך אוטומטיזם שפוי. 

  לאחר שהובהרו לעיל עקרונות הגנה מיוחדת זו, כל שנותר לנו הוא לבדוק האם התנהגותה של הנאשמת בטרם ביצוע המעשים, במהלך עשייתם ולאחריהם, מתיישבת עם הגדרת ה"אוטומטיזם השפוי" (או עם "האוטומטיזם הבלתי שפוי"). 

  לשם מתן תשובה לשאלות הנ"ל, אסכם תחילה את מכלול פעולותיה של הנאשמת, כפי שאלה הוכחו בפנינו, ביום שקדם למועד ביצוע העבירות המיוחסות לה. לאחר מכן אסכם את פעולותיה בעת ביצוע העבירות, ולבסוף אסכם את התנהגותה לאחר ביצוען. יש לכך חשיבות גם בהקשר לטענה שהשמיעה הסניגוריה בסיכומיה, על כי הנאשמת היתה פסיכוטית בעת ביצוע העבירה - כעולה מדברי עד ההגנה ד"ר בן חורין.

לסברתי, ניכר היה במתלוננת כי תיכננה את מעשיה בקפידה ובמלוא הפכחון;  בעודה ממוקדת בתחושה נוראה הנעוצה בעצם מעשי הערבים כלפי יהודים שעמדו במרכז ההווייה שלה ושל חבריה; בעודה חשה בשבר האידיאולוגי, בתקווה לגאולה שהומרה, לסברתה, במציאות מתרסקת ומתפוררת, היא ניסתה להתגבר על האיום ע"י ביצוע מעשים: 

ראש לכל, היא חיפשה חנות מתאימה ורכשה בה, מבעוד מועד, מילון אנגלי-ערבי, היא תרגמה באמצעותו את המלים "מוחמד" ו"קוראן", אותן היא נזקקה לתרגם לשם רישומן על גבי הכרוז, היא ציירה את הכרוז ושכפלה אותו למספר רב של עותקים. לאחר ביצוע כל המעשים הנ"ל, היא נסעה באוטובוס למחוז חפצה, דהיינו, למקום שבו היא תיכננה מראש להוציא את תוכניתה אל הפועל כשהיא מצויידת באותם כרוזים משוכפלים, בדבק ובספריי שחור. 

        בעת ביצוע העבירה, שוב בולט אצלה התכנון המוקדם וקור הרוח. אין צריך בחיפוש עיקש ונחרץ אחר מובן ומשמעות למעשיה, שכן היא נכנסת ביודעין, בשעות אחר הצהריים של יום שישי, לשטח הנמצא בשליטת הרשות הפלסטינאית, שהוא שטח עויין, פוסעת ברחובותיו, ועושה כל שביכולתה כדי להגשים את השלמתו של המעשה אותו היא תיכננה, בין בעצמה ובין בסיוע אחרים, דהיינו, הפצת הכרוזים באמצעות הדבקתם על מבנים. 

        כך גם באשר להתנהגותה לאחר מעשה: היא מבינה שעליה להמלט מהתושבים המקומיים וכך היא אכן עושה. בעת יצירת המגע בינה לבין החיילים שיצאו לחיפוש אחריה, היא פונה אליהם בגסות ובבוטות, ובתגובה לשאלותיהם היא מתריסה כלפיהם את המשפט: "שיילכו לטפל בטרוריסטים הערבים". 

        היא יודעת ומבינה היטב שרצוי שתכחיש את אשר מיוחס לה שעשתה, ולכן היא מכחישה, ואכן בתחילה היא משוחררת בערבות.  

     על מידת תחכומה ושליטתה העצמית במעשיה ניתן אף ללמוד מכך, שלמחרת, לאחר יידוי האבן על הרכב הערבי, היא מסרבת לעלות על הג'יפ המשטרתי, מסרבת לחתום את שמה, ובמהלך חקירותיה, היא מוסרת גירסאות שונות, ומתמרנת את דבריה כך שישרתו את מכלול מטרותיה. בנוסף, היא אף טוענת (בביהמ"ש) שהסכמתה לצאת עם השוטרים לחיפוש אחר הדבק שהשליכה בקרבת מערת המכפלה היה לא יותר מאשר רצון שלה "לצאת לטייל" (ולהוליך למעשה שולל את השוטרים, על כי כביכול היא אכן מחפשת איתם את הדבק שהשליכה). 

        תיאור מכלול מעשיה הנ"ל מוליכנו אלי מסקנה מתבקשת, לפיה יהיה זה בלתי סביר, בלשון המעטה, לטעון כי את אשר עשתה, עשתה מתוך אוטומטיזם שפוי, דהיינו, מתוך חוסר שליטה על תנועותיה או מעשיה באותה עת שגמלה בה ההחלטה לבצע את מעשיה, עובר לביצוע העבירות עצמן, וכלה בתגובותיה לאחר מכן. התנהגותה הינה ללא ספק מתוחכמת ומניפולטיבית. היא מבצעת את תוכניתה בקור רוח, תוך שהיא מודעת, לאורך כל שלבי הביצוע, למהות מעשיה ולתוצאותיהם (באשר לטענת ההגנה בסיכומיה בכתב, בדבר היות הנאשמת שרויה בפסיכוזה בעת ביצוע העבירות - הגנת אי שפיות הדעת לפי סעיף 34 ח' לחוק העונשין - הרי זו תידון להלן, בבואי לסקור את עדותו של מומחה ההגנה). 

        הפסיקה, במספר רב של מקרים, קבעה בהקשרו של אדם הטוען לאוטומטיזם שפוי, כי יש לבחון את התנהגותו בתכוף למעשה - לפניו ואחריו - וממנה יש ללמוד ולהקיש האם באמת זכאי הוא להנות מהגנה זו. כך, לדוגמא, בע"פ 597/88, שמעיה אנג'ל נ. מ"י (פ"ד מו(5) 221), סבר כבוד השופט דב לוין, שהתנהגותו של הנאשם, בסמוך לזמן ביצוע העבירה, יש בה כדי להביא לפסילת הטענה להגנה מטעמי "אוטומטיזם שפוי": 

"...התנהגותו בתכוף למעשה איננה התנהגות של אדם, שאך לפני רגע אחז בו טירוף. התנהגותו השלווה והתמימה, ואף מתוחכמת, מיד לאחר המעשה, וגם לפניו, שנועדה להרחיק חשד ממי, שלידיעתו, צופה בטלויזיה במעגל סגור באותו רגע, בתקווה כי לא יוודע מי מן האסירים גרם למותו של שושן - התנהגות כזו סותרת מיניה וביה הבסיס לטענת הטירוף הרגעי שאחז כביכול באנג'ל המעשה. מתנועותיו ותגובותיו של אנג'ל בטרם המעשה ומיד לאחריו ניתן לעמוד על הלך רוחו בעת המעשה עצמו ולהבחין כי הוא אדם קר מזג השולט במעשיו, מתכנן צעדיו בקפידה ומודע לנעשה". (סעיף 15 לפסה"ד). 

ההשוואה והדמיון למקרה שבפנינו ברורים המה והדברים הנ"ל הינם בהחלט ברי יישום בכל הקשור להתנהגותה של הנאשמת. 

        ומכאן אעבור לדון בחוות דעתו של מומחה ההגנה. 

ג. ד"ר פסח בן חורין, פסיכולוג קליני במקצועו, העיד בבית המשפט מטעם ההגנה. לצורך מתן חוות דעת (נ6/) הוא הסתייע בארבעה מפגשים שונים עם הנאשמת, ובמבחנים פסיכולוגיים שערך לה. 

בנוסף לכך, הוא נעזר בסיכומי המחלה של בית החולים "באר יעקב" ובמסמכים רפואיים של הנאשמת מרוסיה, אשר תורגמו עבורו לעברית. בחוות הדעת הנ"ל, אשר הגיש לבית המשפט, קבע ד"ר בן חורין, כי אין להתייחס לאבחנה הפסיכולוגית של הנאשמת כאבחנה חד-ממדית פשוטה אלא כאבחנה רב-מימדית ומורכבת.

          לסברתו, הנאשמת סובלת מסוג של הפרעה נפשית המתבטאת, סימפטומטית, בתנודות מצבי רוח מהקצה הדפרסיבי עד לקצה ההיפומני. מצבי רוח אלו גורמים לנאשמת לעיוות בתפיסת המציאות והחלשת השליטה על דחפיה. 

          על כן, אין בכוחה להתנגד לדחפיה הבאים לידי ביטוי בקולו של אליהו הנביא המצווה עליה לעשות דברים שלא מרצונה, שזהו מצב טראנס-היפנוטי כהגדרתו. 

          המימד הנוסף אצלה מתבטא במעין תוהו ובוהו אישיותי, אשר יכול להידרדר ולהפוך למצב פסיכוטי, או להתנהגות של אוטומטיזם - דהיינו, לאחר מעשה מבינה הנאשמת את עלילותיה ומתכחשת לעובדה שהיא זו שעשתה אותם. 

          לטענת ד"ר בן חורין, מורכבות זו גרמה לכך, שלנאשמת לא עמדה היכולת להימנע מביצוע מעשיה ולא היה ביכולתה להבחין בין טוב לרע לפרק זמן של כשבועיים; כשבוע לפני ביצוע המעשים וכשבוע לאחר מכן.

לסברתו, הנאשמת הצטיירה בפניו כנתונה למחזוריות מנייה-דפרסיבית, מעין תהליך פסיכוטי העשוי להשתפר. לטענתו, הנאשמת יצאה כיום מתהליך זה אך היא עדיין סובלת מליקוי ברור שתהליך זה הותיר את אותותיו עליה ובמיוחד על תיפקודה השיפוטי והשליטה על דחפיה (ראה: נ6/, עמ' 4). 

לסברתי, מידת ההגיון מחייבת לסבור שקביעתו, לפיה הנאשמת זקוקה לתרופות פסיכיאטריות מאז עלותה ארצה לפני 7 שנים, מחייבת המצאותו של תיק רפואי כלשהו בארץ המעיד על כך. אך כמסתבר, לא כך הוא. בפני בית המשפט לא הוצג כל תיק רפואי שכזה והוא, מטבע הדברים, גם לא נמסר לעיון המומחים הפסיכיאטריים שבדקו את הנאשמת. לעומת זאת, מסמכים רפואיים אודות תולדות מחלתה ברוסיה כן הוצגו בפני הפסיכיאטריים. 

               גם אם נתעלם לרגע מעובדות אלו ומהשפעתם על משקלה של חוות דעת ד"ר בן חורין, המבוססת בחלקה, אם לא ברובה, על המסמכים הרפואיים מרוסיה - עובדה חשובה כשלעצמה אליה אתייחס בהמשך - הרי ניתוח מדוקדק של דברי ד"ר בן חורין משכילנו, כי קביעתו בנוגע למצב הטראנס-הפנוטי ממנו סבלה הנאשמת מבוסס על דברים היפוטטיים (עמ' 90) ועל מידה של סבירות (עמ' 91, ועמ' 94 ש' 18), היות ופגש את הנאשמת רק לאחר קרות "ההתקף". בהמשך דבריו בבית משפט, מאשר ד"ר בן חורין, כי קביעתו הנ"ל הינה בגדר השערה בלבד יותר מאשר השוואה קונקרטית (עמ' 92, ועמ' 95 ש' 20).

 

      לשון אחרת, ד"ר בן חורין מודה למעשה כי אמירותיו הינן בגדר התוויית תיזה בקוויה הכלליים. לסברתי, כפי שיובהר להלן, קביעותיו הינן חסרות גיבוי במציאות ודרושות להן השלמות, הבהרות, הוכחות, הנמקות וכיוצא באלה קביעות שניתן להשתית עליהן ממצא, או לעורר באמצעותן ספק בקביעות הפסיכיאטרים, שהיו, כמובן, נטולי דיעה מוקדמת, ושערכו את חוות דעתם לא מטעם צד מעונין במשפט אלא מטעם בית המשפט. 

      באשר למצבה הטראנס - הפנוטי של הנאשמת, הסביר ד"ר בן חורין, כי בדרך כלל המדובר במצב בו נוגע בדבר אינו מסוגל למשל לנהוג במכונית; שהולך רגל יכול במפתיע, ללא כל סיבה נראית לעין ומבלי להזהר, להכנס לכביש ולהדרס; של אדם העשוי לפנות אל זרים ברחוב ולשוחח עימם כאילו היו ידידיו משכבר הימים ולהיפך, אדם כזה עלול ללא סיבה נראית לעין להתנכר לידידיו וכביכול לא להכירם (עמ' 97 ש' 10-6). 

אולם, מהראיות שהוצגו בפני בית המשפט ושנסקרו לעיל בהרחבה, לא עולה כי כך התאפיין מצבה של הנאשמת. 

זה ועוד זה.

אף לא אחד ממכריה או מחבריה לא הוזמן להעיד בבית המשפט כדי להצביע על כך שזכורים לו אירועים שכאלה. גם אנשי צוות החקירה שחקרוה לא התרשמו מסימנים כלשהם אצל הנאשמת המעידים על מצב שכזה, אלא ההיפך. 

מה שנותר לנו, איפוא, הוא לבחון אם מכלול מעשיה של הנאשמת, כעולה מחומר החקירה ומהעדויות שהושמעו בבית המשפט, מגלים סימנים כלשהם המעידים על מצב שכזה. 

מידת ההיגיון מחייבת, איפוא, לסבור, שניתן לצפות מאדם הנמצא במצב טראנס-היפנוטי, בעת שיישאל לפשר מעשיו, ישיב תשובה שתאופיין בבלבול והוא ינסה לברר תחילה היכן הוא בכלל נמצא. בעניין דידן, הנאשמת, בתגובה לשאלת החיילים שתחקרו אותה מיד עם צאתה משטח H1 בחברון, השיבה, כמצויין לעיל, שאין זה מענינם מה היו מעשיה במקום, וכי ראוי יותר שהם יטפלו בטרוריסטים מאשר ייטפלו אליה. 

תגובתה הנ"ל של הנאשמת כלפי החיילים, מיד בסמוך לתפיסתה, בודאי אינה מאפיינת אדם הנמצא במצב טראנס-היפנוטי אלא דווקא אדם השולט היטב במעשיו, שהינו בעל דעות מוצקות. והנה, כפי העולה מחוות דעתו של ד"ר בן חורין, הנאשמת סבלה ממצב טראנס-היפנוטי בטווח הזמן הזה (שכן לטענתנו, מצבה הנ"ל נמשך כשבוע לפני ושבוע אחרי ביצוע העבירות המיוחסות לה). 

בנוסף לכך, הוכח בפנינו, כי לאחר שהיא נעצרה בחשד להשלכת האבן היא ניסתה להמלט מרכב המשטרה. 

גם אם נקבל את גירסתה שהיא עשתה זאת בשל רצונה שלא לנסוע בשבת, גם אז ברור שהיא בהחלט היתה מודעת למעשיה ולתגובותיה ושלטה היטב במצבה, ובוודאי שלא נמצאה תחת השפעה טראנס-היפנוטית. 

נוסיף לכך גם את העובדה, כי באמרותיה במשטרה מיום 28/6/97 (ת6/ ו-ת7/) סרבה הנאשמת לשתף פעולה עם חוקריה ושמרה על שתיקתה, ובתאריך 29/6/97, בעת שמסרה את אימרתה הנוספת (ת8/) היא כפרה כפירה מוחלטת לכל רוחב היריעה בכל המיוחס לה - עובדה העומדת בסתירה מוחלטת הן לעדותה מיום 30/6/97 (ת2/), שבה היא כבר

הודתה בביצוע המעשים, והן לחלקים ניכרים בעדותה בבית המשפט. 
 

אם נוסיף לכך גם את העובדה, שלדברי "יוני" - איש השב"כ - במהלך החלק הראשון של חקירתה, שהתקיימה ביום 30/6/97, היא השיבה לחוקריה תשובות סלקטיביות, דהיינו: על שאלות כלליות ואישיות שנשאלה היא כן השיבה, אך סרבה להשיב על שאלות ספציפיות הקשורות למעשים המיוחסים לה, הרי בגין כל המכלול האמור יקשה עלינו להסיק שיש ממש בקביעתו של ד"ר בן חורין על כי התנהגותה של הנאשמת התאפיינה בטראנס-היפנוטיות. 

אם נצרף אל כל אלה גם את העובדה, כי בתאריך 3/7/97, שלושה (!) ימים בלבד לאחר הודאתה בפני חוקרי השב"כ והמשטרה (ת2/), במהלך שיחתה (המוקלטת) עם יהודה שומרון (ת11/), כל שמצאה הנאשמת לנכון לעשות הוא לברר מה חמור יותר מבחינה משפטית - השלכת אבן או הדבקת כרוזים - וזאת תוך שהיא מציינת בפניו שהיא ניסתה להסתתר ולברוח מהשוטרים אך ללא הצלחה, או-אז, נקל יהיה לקבוע, כי התנהגות שכזו מאפיינת מבצע עבירה המודע היטב למעשיו, מתלבט בין המצוי לרצוי מבחינתו ומנסה להיטיב את מצבו, אך בודאי לא לאדם הסובל מהשפעה טראנס- היפנוטית. 

לסברתי, ההיפך הוא הנכון והמסקנה המתבקשת מניתוח התנהגותה של הנאשמת הינה, שהיא ניסתה בכל דרך אפשרית להיטיב את מצבה ולא כפי שקובע ד"ר בן חורין. 

זה ועוד זה. שאלה חשובה נוספת העולה ומזדקרת בעניננו הינה, על מה התבסס ד"ר בן חורין בקביעתו בנוגע למועד בו סבלה הנאשמת ממצב טראנס-היפנוטי, ולמשך הזמן שזה נמשך? 

בהגינותו הרבה הודה ד"ר בן חורין, שרק בבית המשפט הוא למד לראשונה שהנאשמת נתפסה יום אחד בלבד לאחר הפצת הכרוזים בגין יידוי אבן על רכב נוסע. אין כל ספק שעובדה זו, לו היה ד"ר בן חורין מעיין בחומר החקירה - היתה ידועה לו והיתה (אולי) מוליכה אותו למסקנה אחרת. יתרה מזאת, קמה ומזדקרת לה השאלה, מדוע הנאשמת עצמה לא מצאה לנכון למסור לו בגין מה היא עצורה (כאשר בענין הפצת הכרוזים היא הרי שוחררה קודם לכך בערבות). 

עיננו הרואות, הנאשמת, בצורה מניפולטיבית, מוסרת לד"ר בן חורין מידע סלקטיבי בלבד, שיש על כן לבוחנו בזהירות יתרה. 

ביהמ"ש העליון כבר קבע בהקשר דומה, כי יש לבחון בזהירות רבה סוג כזה של טענות הנאשם "כדי שהוא לא יולך שולל ע"י מה שלאמיתו של דבר איננו אלא המפלט האחרון של הגנה הנדונה לכישלון מראש" (ע"פ 382/75, חמיס נ. מ"י הנ"ל עמ' 736, 737). 

ויובהר, חוות דעתם של ארבעת הפסיכיאטרים (ת10/), שמונו מטעם בית המשפט עומדת בקנה אחד עם מסקנות חומר החקירה המשטרתי.

לפיכך, המשקל שיש לעובדה שגם ברשותם לא היה המידע בדבר השלכת האבן הינו פחות עקרוני, והוא לגמרי אינו זהה להשלכה שיש לעובדה זו על חוות דעתו של ד"ר בן חורין, אשר אינו מספק הסבר כלשהו לסתירות שבין חוות דעתו לזו של גירסת הנאשמת במשטרה, לאנשי השב"כ ולגירסתה לרופאים שבדקו אותה ועקבו אחריה בבית החולים בבאר יעקב. 

למען ההגינות נציין שוב, כי ד"ר בן חורין עצמו השתמש בבית המשפט, לא אחת, בבטויים המעידים על חוסר נחרצות כגון "מידות של סבירות"; "אני מניח"; "השערה סבירה", וכו', בכדי לבסס את דעתו. 
 
 
 
 

זה ועוד זה.

חלקים נרחבים מחוות דעתו של ד"ר בן חורין מבוססים על אותם מסמכים מרוסיה שאינם קבילים לחלוטין בגין היותם עדות מפי השמועה, שלתביעה לא ניתנה הזדמנות לחקור עדים אלה, לבחון את הכשרתם המקצועית, ולומר את דברה בסופו של דבר בדבר האותנטיות שלהם. 

לבסוף, אין גם להתעלם מן העובדה שהחוק לטיפול בחולי נפש, (תיקון התשנ"א - 1991) מאזכר פסיכולגים קליניים רק לצורך השתתפותם בוועדה פסיכיאטרית מחוזית לילדים ולנוער (ראה סעיף 24 א(א)(3)). 

בכל סעיפי החוק הנוספים, ההתייחסות הינה אך ורק לפסיכיאטרים. אמנם, אין זה בהכרח מצביע על חוסר קבילות חוות דעת פסיכולוג קליני, אך בעומדה זו אל מול חוות דעת פסיכיאטרית שהוכנה על ידי ארבעה פסיכיאטרים, בתוכם פסיכיאטר מחוזי ומנהל מחלקה פסיכיאטרית, או-אז, פוחת משקלה. 

אשר על כן, אין לסברתי בחוות דעתו של ד"ר בן חורין כדי לעורר ספק, ולו הקל ביותר, או לערער במידה כלשהי את חוות דעתם של הפסיכיאטרים (ת10/) אותה אני מעדיף על פני חוות דעתו של ד"ר בן חורין ומייחס לה את מלוא האמון והמשקל. 

סיכומו של פרק זה, לדעתי, ויסולח לי אם התבטאותי בנדון תשמע מעט פוגעת, שכן אין זו כוונתי כלל ועיקר, חוות דעתו של ד"ר בן חורין נראית על פניה כבלתי משכנעת. הוא מיהר להגיע למסקנות בלי להבהיר את הבסיס העובדתי הרחב למסקנות אליהן הוא הגיע. מכלול טענותיו דורש תשתית ראייתית למצב קיצוני בו היתה הנאשמת נטולת יכולת בחירה ורצייה, וזו אינה המציאות בענייננו. לענין זה, יפים דברי כב' השופט בייסקי בע"פ 80/870, לדאני נ. מדינת ישראל, פ"ד ל"ו (1) 29: 

"המדע הרפואי או הספרות המקצועית מכירים אפשרות כזאת במקרים מסויימים, כדי להסיק בדרך של "ספקולציה", כי זה אשר קרה במקרה הקונקרטי. משבא בית המשפט להכריע בשאלה כגון זו, מוטל עליו לבחון ולשקול לא רק את חוות הדעת של המומחים, אלא גם את יתר הראיות אשר באו לפניו, ואת הממצאים העובדתיים שהוכחו, כולל מעשיו של הנאשם והתנהגותו. מסקנת בית המשפט מוסקת ממכלול הראיות, שחוות הדעת הרפואיות הן רק חלק מהם" (שם בעמ' 35). 

במקרה אחר, בע"פ 597/88 "שמעיה אנג'ל" הנ"ל, סבר בית המשפט כי: 

"משמוצא בית המשפט כי המעשים וההתנהגויות אינם מתיישבים כלל עם התיזה הרפואית המוצעת, אשר כשלעצמה תלויה על בלימה, הרי מן הראוי לדחותה". 

בכל הכבוד הראוי למומחה ההגנה, זהו המקרה שבפנינו. לסברתי, לאור המכלול האמור, ביצעה הנאשמת את שרשרת מעשיה תוך מודעות מלאה לכל צעד וצעד שעשתה, ואלה אינם משתלבים עם התיזה המוצעת על ידי ד"ר בן חורין. 

אשר על כן, יש לדחות לחלוטין את גירסת מומחה ההגנה, כשלעצמה, ובעיקר בעימותה עם חוות הדעת הפסיכיאטרית (ת10/). 
 
 
 
 
 
 
 

ג. הפן המשפטי  

    ידיעה שיפוטית

    1.א. כללי

לבית המשפט לא הוזמן מטעם התביעה עד מומחה לדת האיסלם על מנת שיעיד אודות משמעות הפגיעה שפגעה הנאשמת במעשיה ברגשותיהם הדתיים של המוסלמים. משמעות הדבר הינה, שעלינו לגדור עצמנו במסגרתם של דיני הראיות, לפיהם עלינו לשאול עצמנו האם הדברים מסתברים מאליהם, היינו: 

האם המדובר בענייננו במפורסמות שאינן צריכות ראיה ואין צורך להעיד על קיומם או על אמיתותם, או שמא אין בפנינו מקרה שכזה, על כל המשתמע מכך מבחינת דיני ההוכחה בפלילים? 

קיימים מקרים שבהם בית המשפט מעיין ולומד, למשל, מספרי מדע ומחקר. ניתן לשאוב "ידיעה שיפוטית" ((JUDICIAL NOTICE גם ממילונים, מאטלסים ומספרי עזר מוסמכים כמו מאנציקלופדיות למינהן. אך עיקר הידיעה השיפוטית היא מדברים הידועים לכולי עלמא, היינו כשכל בר-בי-רב מכיר ויודע אותם היטב. המדובר לא רק בתופעת טבע כי אם גם באירועי הימים שהם נחלת הכלל וגם במנהגים שהשתרשו (ראה:חיים ה' כהן "המשפט", מוסד ביאליק, ירושלים, סדרת מבואות, עמ' 272). 

כאשר עושה בית המשפט שימוש בסמכותו בענין הפעלת ידיעה שיפוטית בנושא כלשהו, הוא למעשה קובע שאותו ענין הינו "מן המפורסמות" שאינן צריכות ראיה. או-אז, בעל הדין (ובענייננו התביעה הכללית) משוחרר מן הצורך להציג ראיות לבית המשפט. 

השימוש בידיעה שיפוטית יעשה בדרך כלל באחת משלוש קטגוריות עיקריות: 

(א) עובדות ברורות הידועות לכל אדם סביר. 

(ב) עובדות הניתנות לבירור ולקביעה מדוייקת על ידי בדיקה במקורות שאינם שנויים במחלוקת. 

(ג) עניינים הכלולים במסגרת ה"דין" אשר לגביו מורה החוק החרות שהוא מן המפורסמות שאינם צריכות ראיה.

(ראה:"ידיעה שיפוטית"-פרופ' הרנון, עיוני משפט, כרך ד',עמ' 5, וכן ראה: ספרו של פרופ' הרנון "דיני הראיות", חלק שני, פרק 16;

"ידיעה שיפוטית" מאת כב' השופט יעקב מלץ, פורסם ב"המשפט:בטאון בית ספר למשפטים, המכללה למינהל", עמ' 14-10, 18-17;

יעקב קדמי, "על הראיות" חלק ראשון, סימן שלישי: "הידיעה השיפוטית - מן המפורסמות", עמ' 370). 

שתיים מהקטגוריות דלעיל (א' ו-ב') רלוונטיות לענייננו. אדרש אליהן להלן, אך אציין, כאן ועתה, כי קשה לקבוע כללים ברורים וחד-משמעיים בסוגייה מתי ניתן או שמא רצוי להשתמש בכלי משפטי זה. 

אסקור להלן מספר הנחיות כלליות בהקשר זה כפי הנסקר במאמרים הנ"ל. 

קיימים מצבים בהם יוכל בית המשפט ליתן את דעתו בדבר הפעלת הידיעה השיפוטית, כגון הנחייה כללית הנוגעת לבתי משפט מיוחדים (בית דין לעבודה, בית דין לשכירות, ועדות לענייני מס שבח, בתי הדין לתעבורה וכיוצ"ב). 

שימוש בהנחיה כללית מן הסוג הנ"ל נעשה במשפט נזיקין (ע"א 511/83, מ"י נגד סעיד, פ"ד מ"ג (3), 778), בו עלתה השאלה של הפסדי פנסיה, כשאחד הצדדים ביקש להסתמך על התקנות של קרן "מבטחים".

בענין זה קבע בית המשפט, כי: 

    "תקנות "מבטחים", הוגשו כבר לא פעם כמוצג לבית דין זה, הן           פורסמו ברבים, ... ובית דין זה לא יוכל לפעול כראוי אם בכל פעם ופעם, בעת שמתייחסים לתקנות "מבטחים" תדרש הגשתן בדרך שבה מגישים ראיה במשפט אזרחי". 

נהיר וידוע, כי ידיעה פרטית אינה יכולה להחשב בגדר ידיעה שיפוטית ואין לערבב בין השתיים.  

כך, לדוגמא, שופט הבקיא בתחום מדעי כלשהו, אינו יכול להשתמש בידיעתו האישית הנ"ל לצורך קביעת ממצאים. 

לענין זה התייחס בית המשפט בע"א 91/50 (מדור נגד ביק פ"ד ה' 796), שם נקבע שיסוד ההבחנה בין "ידיעה שיפוטית" לבין "ידיעה פרטית" נעוץ בכך, 

ש"כל עדות הבאה לשמש ראיה בדין צריך שתהא גלויה וחשופה לעיני כל נתונה לאפשרות של חקירה ודרישה סותרת... ותנאי זה, נראה בעליל, אינו מתקיים לגבי ידיעתו הפרטית של השופט"  (עמ' 798). 

במספר רב של מקרים בעבר נדרש בית המשפט לשאלת היקף השימוש ב"כלי" הידיעה השיפוטית. כך נקבע, שגם ללא הצגת ראיות ידוע לבית המשפט כי: 

מבצעי בטחון התנהלו בארץ ישראל בשלהי המנדט (בג"צ 18/47, קוק נגד הממונה על מחוז חיפה, 14, פל"ר 87, 90); רבים מבין בעלי שמות לועזיים נוטלים לעצמם שמות עבריים במקומם, והעובדה ששינוי השם לא נרשם רשמית אינה מעלה ואינה מורידה (ע"א 490/60 מילכאור נגד היוהמ"ש, פד"י ט"ו 10666); לשכיר היחיד משתלמת תוספת יוקר (ע"א 185/61, בליזובסקי נגד וקס, פד"י ט"ו 1800);  

מטרת אירגוני החבלה היא לחסל את מדינת ישראל, והמילים "החזרת הזכויות החוקיות לעם הפלסטינאי" אינן אלא בלשון נקייה (ע"פ 307/73 "סולטן", פד"י כ"ח (2) 800); המצב בגבול לבנון עדיין רחוק ממצב של שלום ואף לא הגיע לידי רגיעה ממושכת (בג"צ 141/88 ועד עקורי איקרית כפר רמה ואח' נגד ממשלת ישראל ואח', פד"י ל"ו (1) 133); לים כח משיכה במיוחד לגבי ילדים (ע"פ 631/78 "סליזם", פד"י ל"ג (1) 466); בתחילת הנסיעה מהירות הרכב קטנה (ע"פ 458/64 "הווארי", פד"י כ"ו (1) 477); סכיזופרניה הינה מחלה קונסטיטוציונלית (ע"פ 499/78 "חילו", דף לפרקליט 201), ועוד. 

אלו הן רק מספר דוגמאות מייצגות לנושאים אותם יחשיב בית המשפט כעובדות המצויות בתחומי "הידיעה השיפוטית". 

הקטגוריה הברורה ביותר מבין השלוש שמניתי לעיל, הינה זו שבה נמצא דברים טריוויאלים הידועים ל"אדם הסביר" גם ללא עיון במקורות כלשהם. לדוגמא, בע"א 219/63, קשפיצקי נגד גרבלסקי (פד"י י"ח (1) 413, 418) נקבע, כי: 

    "אין בית המשפט דורש ראיה להוכחת דבר הידוע לכל אדם בעל       השכלה רגילה... כגון מספר הימים שבחודש פלוני או שגלויה, כמו  ששמה מעיד עליה, היא גלויה לעין כל, ודברי עלבון הכתובים בה אינם נקראים על ידי הנמען בלבד". 

קטגוריה נוספת המאפשרת את הרחבת המושג "ידיעה שיפוטית", תכלול בחובה גם תחום של עובדות שאמנם אינן ידועות לכל, אך ניתנות בנקל לבירור מיידי ומדוייק בעזרת מקורות מוסמכים אשר אינם שנויים במחלוקת. תחום זה כולל, בין השאר, עקרונות מדעיים, קיומם של מנהגים וענייני מדינה (כגון: ריבונות, גבולות, הכרה), כמו גם עובדות הסטוריות.

בתי המשפט בארצות הברית (ראה: McCormick, Evidence, עמ' 764) התבססו על ידיעה שיפוטית הנובעת מהשענות על מקורות מוסמכים כאשר החליטו שניתן לעשות שימוש ראייתי ברדאר; שניתן לזהות על פי כתב יד או לפי חומר שהודפס במכונת כתיבה; שממצאים של בדיקות דם יכולים להוכיח שכרות או לשלול טענת אבהות. 

גם בית המשפט העליון בישראל החליט לדחות אבהות בהסתמך על תוצאות של בדיקת דם, שכן עפ"י קביעתו נתפרסמה תורת קבוצות הדם ברחבי תבל כתורת אמת, כך שהפכה לחלק של "ידיעת ביהמ"ש" (ראה ע"א 313/68, פלוני, קטין, באמצעות אמו נ. פלוני, פ"ד כ"ב (2) 1020, 1026). 

כך גם בשאלות הסטוריות, בהקשרן יכול בית המשפט להעזר בספרות מוסמכת, כגון: קביעת תאריכים בהם התחילו או נסתיימו מלחמות וכו'. 

1.ב. ומן הכלל אל הפרט: האם ראויה הידיעה השיפוטית להיות מיושמת במקרה שלפנינו? 

כמבואר לעיל, ענין "הידיעה השיפוטית" הינו רלוונטי למקרה שבפרשתנו בשל המנעות התביעה מלהעיד מומחה מטעמה לצורך ברור הסוגייה הנוגעת למהותו של החזיר בעיני האיסלאם. 

כתוצאה מכך נדרש ביהמ"ש לבחון את השאלה, האם סוגייה מן הסוג הנדון יכולה להחשב ככזו הנמצאת בתוך תחום "הידיעה השיפוטית". 

בבואי לדון בעובי קורתה של סוגייה זו, אתייחס לשתי הקטגוריות שהוזכרו לעיל, דהיינו, קטגוריית השמוש בידיעה השיפוטית לעובדות הידועות לכל אדם סביר, ושימוש בה בהקשר לעובדות הניתנות לברור באמצעות בדיקה במקורות שאינם שנויים במחלוקת. 

לסברתי, חתך נרחב מקרב האוכלוסיה המייצג לצורך הענין את "האדם הסביר" אמנם יודע ומבין לאשורה מה משמעותו של החזיר בעיני האיסלאם והמוסלמים (כמו גם בעיני היהודים, בעיקר שומרי המצוות, וראה לדוגמא: חוק איסור גידול חזיר משנת 1962).

ויודגש, בתורת מילת גנאי ("חזיר"), כשלעצמה, היא ידועה ומוכרת לכל, עד כי בודאי אין כל צורך בהוכחת עובדה זו. 

אולם, על אף זאת, אחמיר מעט בנדון ואקבע, ולו מחמת הספק הקל המקנן בי, שאולי אכן לא ניתן לשייך סוגייה זו, דהיינו, משמעות מושג החזיר לאיסלאם, לגידרה של "הידיעה השיפוטית" הנובעת מעובדות הידועות לכל אדם סביר.

ואם עובדה זו אכן אינה נכללת בידיעתו של כל אדם סביר, הרי לסברתי, בענין דידן יוכל ביהמ"ש לעשות שימוש בכלי "הידיעה השיפוטית" תוך הסתמכות על כך ש"סוגיית החזיר" הינה עובדה הניתנת לברור ולקביעה מדוייקת באמצעות בדיקה במקורות שאינם שנויים במחלוקת, ובמקרה שבפרשתנו:הקוראן והספרות. 

לשון אחר, משניווכח דרך משל מעיון בספר הקוראן, שהחזיר אכן פוגע קשות בדת האיסלאם והמוסלמים, הרי שבזאת קמה והזדקרה לה הסמכות להשתמש "בידיעה השיפוטית" הנובעת מהסתמכות על מקורות שאינם שנויים במחלוקת. 

לענייננו, אין חולק שהקוראן הינו ספר כתבי הקודש של המוסלמים הכתוב בשפה הערבית והמאגד בחובו את כל מצוות היסוד שבאיסלאם. הוא כולל מאה וארבעה עשר פרקים ("סוראת" - שורות) שתוכנם דברי חזון, משפטים, דעות וויכוחים המיוחסים לנביא מוחמד (ראה:"המלון החדש", א.אבן-שושן, כרך שלישי, הוצאת קריית ספר בע"מ, ירושלים, תשל"ט). 
 
 
 
 
 
 

1.ב.1.      החזיר "בקוראן" 

כמצוין לעיל, פרקי "הקוראן" נקראים "סורות". כל "סורא" כזו מורכבת מתת-פרקים הבנויים פסוקים פסוקים.

אתייחס, בקיצור לשון, לאותן הסורות המפרשות את מעמד החזיר - בקוראן בפרט, ובדת האיסלאם בכלל. 

ה"סורא" הידועה בשם "אל-בקרה" ("הפרה") בפרק 2, פסוק 173, מתארת את מידת הטמאות של החזיר ומשווה את אכילתו לאכילת מת ושתיית דמו. בסורת "אל מעאידה" ("השולחן") בפרק 6 פסוק 3, כמו גם בסורת "אל-נאחל ("הדבורה"), פרק 14, פסוק 115, קיימת חזרה על פרשנות זו, והחזיר מתואר שם גם כחיה טמאה האוכלת צואתה וגם טורפת את גוריה. סורת "אל נעאם" ("חיות לאכילה") מרחיקה לכת וקובעת שלא רק שהמוסלמי מחוייב באי אכילת חזיר אלא חל עליו איסור חמור לגעת בו. 

כדי להמחיש עד כמה חמורות בעיני האיסלאם עבירות הקשורות בחזיר, אסקור להלן מספר עבירות אחרות מן העולם המוסלמי ואת הדרכים שבהן כן ניתן לכפר עליהן: 

(1) מוסלמי שאינו צם בצום הרמדאן, יזכה למחילה אם יאכיל במשך תקופת מה אדם עני שאין לו אמצעים (ראה:סורת הפרה,פסוק 180). 

(2) מוסלמי הרוצח אדם אחר, יכופרו מעשיו ואם ישלם כופר נכבד למשפחת הנרצח (ראה:סורת הפרה, פסוק 174, סורת הנשים, פסוק 94). 

(3) מוסלמי המקיים יחסי מין במכה, יכופרו מעשיו רק לאחר שיצום חודשיים ויגולחו שערות ראשו (ראה:סורת הפרה, פסוק 190).

לעומת כל אלה, אין האיסלאם מכיר בשום כפרה על עוון הקשור   בחזיר.

2.   פגיעה ברגשות דת

א. כללי 

  דנו, דרשנו והפכנו בכל מיני פרטים ופרטי פרטים. משהגענו לכאן, עולה ומזדקרת לה השאלה המשפטית הבאה: 

האם מותר היה לה לנאשמת, בשם חופש הביטוי, לפרסם באמצעות קריקטורה פרסום שיש בו כדי לפגוע פגיעה קשה באמונתם או ברגשותיהם הדתיים של המוסלמים? 

לענין האישום לפי סעיף 173 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 בו מייחסת המאשימה לנאשמת עבירה של פגיעה ברגשות דת, ראוי כי נעמיד תחילה לנגד עיננו את דבריו של כב' הנשיא ברק (בבג"צ 5016/96 ליאור חורב נ. שר התחבורה דינים עליון, כרך נא, 414 ) הסוקר את מהות השיקולים הרלוונטים לדיון בשאלה זו. 

הארת הנושא על כל היבטיו השונים תוך כדי תשומת לב לעימות שבינו לבין אינטרסים אחרים הם מעיקרו של הנושא. 

נקודת המוצא הראשונה בבואנו להכריע בסוגייה זו, כפי שציין זאת גם כב' הנשיא ברק, הינה מציאת האיזון הראוי בין הערכים והאינטרסים המתנגשים: חופש הביטוי של הפרט (הנאשמת בענייננו) מזה, אל מול הפגיעה ברגשותיהם הדתיים של המוסלמים, מזה. 

אין חולק, כי "לעקרון חברתי (כגון חופש הביטוי) אין משקל 'מוחלט'. משקלו של עיקרון חברתי הוא לעולם יחסי. מעמדו של עקרון יסוד נקבע תמיד ביחס לערכים אחרים, שעימם עשוי הוא להתנגש" (ע"א 105/92 ראם מהנדסים קבלנים בע"מ נ. עירית נצרת-עילית פ"ד מ"ז (5) 189, 205). 

לכן, כשם שרגשות הדת אינם ערך "מוחלט" אלא ערך "יחסי" שיש לאזנו לעומת זכויות, ערכים ואינטרסים אחרים, כך גם חופש הביטוי אינה זכות "מוחלטת", ויש לאזנה לעומת זכויות, ערכים ואינטרסים אחרים. 

אמנם, טבעי הדבר כי במשטר דמוקרטי קיימת חובה להתחשב ברגשות האדם, וזאת מתוך ביטוי לעקרון הסובלנות. ברוח זו קבע הנשיא שמגר, כפי שצוטט בבג"צ 5016/96 הנ"ל, כי: 

"בניה ובנותיה של חברה חופשית, שכבוד האדם הוא חלק מעיקריה, נקראים לכבד את התחושות האישיות-רגשיות של הפרט ואת כבודו כאדם, וזאת מתוך סובלנות ומתוך הבנה כי הדגשים הרגשיים-אישיים ואורחות הביטוי שלהם שונים מאדם לאדם... חברה נאורה גם מכבדת אמונותיו ודעותיו של מי שדבק בהן בלהט ובהזדהות שאינם בהכרח מדרכו של אדם מן השורה. ההבנה של הזולת עולה בחשיבותה על ההבנה העצמית. הציווי של 'דע את עצמך', הלקוח ממסורת תרבותית אחרת, כבודו במקומו, אך הוא אינו יכול לבוא במקום האימוץ של עקרון הסובלנות, כביטויו, בכלל הגדול 'דע לך סני לחברך לא תעביד' (מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך). סובלנות אינה סיסמה לצבירת זכויות, אלא אמת מידה להענקת זכויות לזולת" (בג"צ 257/89 הופמן נ' הממונה על הכותל המערבי, פ"ד מח (2) 265, 354).  

במקביל לכך, מן הראוי לציין גם:  

ש"אם כל פגיעה ברגשות תאפשר הגבלת חופש הביטוי, כי אז לא יהא מקום לחופש הביטוי. מטבעו של ביטוי שהוא פוגע ברגשות, ואם כל פגיעה ברגשות תאפשר פגיעה בחופש הביטוי, סופנו שלא נכיר בחופש הביטוי בכלל" (בג"צ 953/89, אינדור נ' ראש עירית ירושלים, פ"ד מה (4) 638, 690).

בידוע הוא, כפי שקובע הנשיא ברק בבג"צ 5016/96 הנ"ל, שהחיים המשותפים בצוותא בחברה דמוקרטית, מחייבים, מעצם טבעם, נכונות "לספוג" פגיעה ברגשות על מנת לקיים זכויות אדם. עקרון הסובלנות - אשר מכוחו מבקשים להתחשב ברגשות האדם - מוביל, הוא עצמו, לדרישה כי אדם שרגשותיו נפגעו יגלה את אותה סובלנות כלפי האחר שזכותו נפגעה.

אכן, "הסובלנות והסבלנות אינן נורמות בעלות מגמה חד-סטרית, אלא  הן נורמות היקפיות ורב-כיווניות" (הנשיא שמגר בבג"צ 257/89 הופמן הנ"ל). 

מהי, איפוא, הדרך בה נצעד בשבילים מתנגשים ומנוגדים אלה, ומהי נוסחת האיזון שתעניק לאינטרסים השונים את המשקל המשפטי הראוי להם? 

המוצא לכך, כפי שציין כב' הנשיא ברק בבג"צ 5016/96 הנ"ל, מתבטא בכך, שמוטלת עלינו, כחברה דמוקרטית, להכיר בקיומה של "רמת סיבולת" של פגיעה ברגשות, אשר כל אחד המשתייך לחברה זו נוטל על עצמו כחלק מההסכמה החברתית המונחת ביסוד המשטר הדמוקרטי. רק כאשר הפגיעה ברגשות עולה על "רמת סיבולת" זו, ניתן להצדיק, גם בחברה דמוקרטית, את הגבלתן של זכויות האדם (בג"צ 257/89 הופמן הנ"ל). "רמת הסיבולת" אינה אחידה, היא משתנה מזכות לזכות; היא משתנה מפגיעה לפגיעה, כמצוטט גם מפי כב' השופט זמיר, בציינו כי:  

"רמת הסיבולת של הרגשות, שרק פגיעה מעבר לרמה זאת תצדיק הגנה על הרגשות, אינה קבועה ואינה אחידה לכל מצב. הרמה תלויה, בין השאר, בשאלה מה עומד נגד הפגיעה ברגשות: למשל, זכות יסוד כמו חופש הביטוי, או אינטרס חומרי כמו רווחיות כספית. בהתאם לכך יכולה רמת הסיבולת להשתנות. היא יכולה להיות גבוהה אם ההגנה על הרגשות מחייבת פגיעה בחופש הביטוי. היא עשויה להיות נמוכה יותר אם ההגנה על הרגשות מחייבת פגיעה ברווחיות כספית. הרמה תיקבע לפי האיזון שבין האינטרסים המתנגשים בנסיבות המקרה, והיא משקפת את המשקל היחסי, כלומר, את החשיבות החברתית של אינטרסים אלה" (בג"צ 7128/96 תנועת נאמני הר הבית נ' ממשלת ישראל. דינים עליון, כרך נא 428). 

       הנה כי כן, כך קובע הנשיא ברק בבג"צ 5016/96 הנ"ל, "בקביעתה של 'רמת הסיבולת' עלינו להתחשב במהות הזכות הנפגעת כפי שהיא מובנת בחברה שלנו, במידת הפגיעה ברגשות הנובעת ממנה, ובהסתברות לפגיעה זו ברגשות". 

וממשיך הנשיא ברק וקובע: 

"התפיסה המקובלת - בישראל ומחוצה לה - הינה כי לענין ההגנה על זכויות האדם בפני פגיעה בהן, לא כל הזכויות הן בעלות מעמד שווה. לא הרי הזכות לכבוד האדם כהרי זכות הקניין, ובמסגרתה של אותה זכות עצמה, עשוי להיות שוני במידת ההגנה הניתנת לפגיעה בה. כך, למשל, לא הרי מידת ההגנה בפני פגיעה בחופש הביטוי הפוליטי, כהרי מידת ההגנה הניתנת בפני פגיעה בחופש הביטוי המסחרי". (ראה בג"צ 606/93 קידום יזמות ומו"לות (1891) בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד מח (2) 1, 24). 

ובמקום אחר: 

"עוצמת הפגיעה ברגשות, המצדיקה פגיעה בזכות, צריכה להיות קשה, רצינית וחמורה. רק פגיעה מקיפה ועמוקה ברגשות - ובהם הפגיעה ברגשות הדת ואורח החיים הדתי - תצדיק פגיעה בחופש הביטוי. יהיו אלה מקרים חריגים ומיוחדים, אשר באופיים מזעזעים את אמות הסעיפים של הסובלנות ההדדית". (ראה:ברק, "חופש הביטוי ומגבלותיו" (הפרקליט מ (1991) 18,5). 

כבוד השופט זמיר התייחס אף הוא לבדיקת חומרתה, היקפה ועמקותה של הפגיעה ברגשות האדם, לרבות רגשות דתיים. וכך הוא מבהיר:  

"חומרת הפגיעה נבדקת בשני מישורים: לרוחב ולעומק: ראשית, הפגיעה צריכה להיות רחבה. אין די בפגיעה מוגבלת לאדם אחד או לקבוצה קטנה של אנשים המהווים מיעוט קיצוני בעל דעות קוטביות... כמו כן, אין די בפגיעה, אף שהיא משתרעת על מספר רב של אנשים, אם היא פגיעה קלה בלבד. נדרש צירוף של השניים: רק פגיעה רחבה ועמוקה ברגשות הדתיים של ציבור אחד תעבור את רמת הסיבולת באופן שתצדיק פגיעה בפולחן הדתי של ציבור אחר" (בג"צ 7128/96 הנ"ל). 

       אכן, פגיעה בזכויות אדם בשל פגיעה ברגשות הינה ללא ספק ענין רציני. מידת ההסתברות לפגיעה משתנה אף היא מזכות לזכות, ומעניין לעניין. עמד על כך הנשיא ברק באחת הפרשות, בציינו:  

 "רב-הגווניות של המצבים האפשריים, מחייבת רב-גווניות בנקודות האיזון. אין לנקוט באמת מידה אחת ויחידה, שיהא בה כדי לפתור את כל הבעיות. הטעם לכך הוא, שהאינטרסים המתנגשים אינם תמיד בני אותה רמה נורמטיבית והבעייתיות שבהתנגשות היא מסוגים שונים". (בג"צ 153/83 לוי נ' מפקד המחוז הדרומי של משטרת ישראל, פ"ד לח (2) 393,394). 
 

עוד נוסיף ונציין, כי שלא כבמשפט פלילי, המתקיים, מטבע הדברים, רק לאחר מעשה, הרי בכל הנוגע לפגיעה מראש, כאמצעי מניעה, בחופש הביטוי, גישתו של בית המשפט העליון הינה, איפוא, כי לא מספיקה אפשרות סתם, או אפילו אפשרות סבירה, של התממשות הפגיעה באינטרס הציבורי. יש להראות כי התממשות הסכנה היא בוודאות קרובה (ראה בג"צ 73/53 הנ"ל). במבחן הסתברותי דומה נקט בית המשפט העליון גם לענין הפגיעה בחופש הפולחן ובחופש המצפון. 

ב. ומן הכלל אל הפרט

  בחינת השתקפותו של הנושא הנדון בפנינו מוליכה למסקנה, כי אין זה ראוי, ואף למעלה מכך, לאייר את נביאם הקדוש של בני דת האיסלאם, מוחמד, כחזיר טמא הדורך על הקוראן הקדוש לאיסלאם. 

בבואנו לבחון בענייננו את מהותן של הזכויות המונחות על כף המאזניים, ניתן לקבוע שאין דומה מידת ההגנה מפני פגיעה בחופש הביטוי האישית, לזכות לשמירה על כבודה של דת זו או אחרת. 

לאחר שהקדשתי לשאלה זו דיון מעמיק ומעשיר; לאחר שהתחבטתי בכובד ראש במורכבויות הנושא ובחנתי באיזמל דק את הפתרונות האפשרים, הרי באתי לכלל מסקנה, כי מידת הפגיעה במקרה דנן הינה רחבה ופוגעת בכל בני דת האיסלאם, וניתן להניח כי פרסום שכזה, שנעשה דווקא באזור המיושב אך ורק בערבים ומוסלמים, כשקיימת, מאליה, מתיחות רבה בין האוכלוסיה היהודית לאוכלוסיה המוסלמית בעיר חברון, מהווה פגיעה חמורה מעבר לרמת הסיבולת הנדרשת. על כן, הסתברות הפגיעה היא רחבה ועמוקה, משתרעת על ציבור רחב של אנשים ואינה מצדיקה בשום פנים ואופן פגיעה בפולחן הדתי של ציבור המוסלמים על אמונתו וסמליו הרוחניים בחלק הערבי של העיר חברון. 

לכן, לסברתי, אין ולא היתה לה לנאשמת זכות להיכנס לחלק הפלסטיני שבחברון המיושב רק על-ידי מוסלמים, לפגוע ברגשותיו הדתיים, רק בשל כך שהיא, לדבריה, נפגעה ברגשותיה. עיקרון הסובלנות אינו מתיר זאת, ואף עיקרון רמת הסיבולת לא יסבול פרסום שכזה מתוקף היות מעשיה משום פגיעה קשה, רצינית וחמורה מעל ומעבר לסביר. ניתן, איפוא, לומר בפסקנות, שחופש הביטוי של הנאשמת לא כלל בחובו היתר לפרסם את כרוז החזיר במקום ובדרך בה בחרה הנאשמת לעשות זאת, שכן עקרון חופש הביטוי בפרשנות שהעניק לה הסנגור המלומד, איננו בודד בזוהרו בפסגת עולם הערכים, ובעשותה את מעשיה המתוארים לעיל, ידעה הנאשמת,

גם עפ"י דבריה היא, ברמה גבוהה של וודאות, שתגרום לתסיסה בין-דתית ואף התכוונה לכך. 

ג. ההכרעה 

אלמנט הפרסום (בסעיף 173(1)), ולענייננו נסיון הפרסום כפי שיובהר בהמשך, התקיים (ראה:"פרסום" ו"פרסם" בסעיף 34 כד' לחוק העונשין (הגדרות)). בכך התמלא היסוד ההתנהגותי. 

צרור המילים "שיש בו כדי לפגוע" (כנאמר בהמשכו של סעיף 173 (1) - מעיד, עפ"י ניסוחן של אותן מילים, על קיום מבחן אובייקטיבי, של אפשרות סבירה בעיני "הצופה הסביר", ופרסום כרוז החזיר - חיה טמאה ואסורה עפ"י דת האיסלאם - הדורך על ספר הקוראן, הספר הקדוש להם ביותר, בודאי עולה כדי "פגיעה גסה באמונתם או ברגשותיהם הדתיים של אחרים" (מוסלמים בענייננו) כנדרש עפ"י הוריית הסעיף הנ"ל. 

ומכאן נפנה למישור הנפשי:

סעיף 173 (1) איננו כולל בחובו דרישה מפורשת לקיומו של הלך נפש מסויים. משכך הם פני הדברים נסתפק בהגדרת המחשבה הפלילית שבסעיף 20 (א) לחוק העונשין (תיקון מס' 39), הדורש מודעות לרכיב הפיסי של ההתנהגות וכן מודעות לקיום הנסיבות. 

ס' 20 (ג) לחוק העונשין מאפשר לנו לקבוע, בהקשר הנדון, כי די בכך שהנאשמת חשדה באופן סובייקטיבי בדבר טיב ההתנהגות או בדבר קיום הנסיבות כדי שניתן יהיה לראותה כמי שמודעת להם, וזאת אם נמנעה מלבררם. 

בענייננו, לא רק שניתן להסתמך על "חזקת המודעות", לפיה מודע אדם, בדרך כלל, למשמעות התנהגותו (ראה: פרופ' פלר, יסודות בדיני עונשין, חלק א', תשמ"ד, עמ' 543-542), אלא שכמצויין לעיל, הוכחה, מדבריה היא, גם כוונתה הממשית והמפורשת של הנאשמת בפירסום הכרוזים: 

"לעשות להם (לערבים - צ"ס) איזה נזק, וחשבתי שאני אעשה כרוזים נגדם ואתלה באוטונומיה הפלסטינאית" (ת2/, עמ' 1, ש' 14); "במטרה להראות למוסלמים את הפן האמיתי של דתם ובכך לפגוע ברגשותיהם הדתיים כפי שהם פוגעים ברגשות היהודים" (דבריה לפסיכיאטר ד"ר אברמוביץ', ת10/, עמ' 1, ש' 14); "החליטה להכין כרוז כפי שהכינה, ושם כל האלמנטים שיודעת שפוגעים בערבים, כמו ביזוי הקוראן והנביא מוחמד" (דבריה לחוקר השב"כ "יוני", עמ' 31, ש' 11); "לאור החרפה במצב הבטחוני בשטחים, החליטה לעשות צעד שירגיז את הערבים... החליטה לצייר את הנביא מוחמד כחיה הטמאה ביותר עבור הערבים - חזיר... החליטה לצייר את ספר הקוראן שהחזיר דורך עליו..." (נ2/). 

אין כל ספק, שדבריה הנ"ל מבטאים היבט הכרתי - שכלי של מודעות לרכיבי היסוד העובדתיים של העבירה והיבט רצוני  בהתממשות התוצאה המזיקה. 

עתה, שומה עלינו לברר האם מדובר בעניינו בעבירה תוצאתית או שמא רק בעבירה התנהגותית, שכן אם נניח שמדובר בעבירה תוצאתית עלינו לעמוד על כך שתוכח פגיעה גסה ממשית ואמיתית ולא רק פוטנציאל לפגיעה. לשון אחרת, תקום הדרישה (האחת מני כמה אפשרויות) להוכיח שמאן דהוא מקרב המוסלמים הנפגעים ראה או נכח בפועל בעת הפצת אותם פרסומים פוגעים, או שראה אותם בסמוך לאחר הדבקתם, ובענייננו פרט זה לא הוכח במהלך המשפט, שהרי בענין דידן לא הובאה בפנינו עדות ישירה וקבילה על כי היה מי מקרב המוסלמים במקום שראה בפועל את אותם כרוזים כשהם מופצים או מפורסמים ע"י הנאשמת. 

ואולם, לסברתי (ולאור הפסיקה האחרונה שנפסקה בע"פ 2831/95 אלבה נ. מ"י, דינים עליון, כרך מד, 380, ולאחר מכן, גם בע"פ 4147/95 ג'בארין נ. מדינת ישראל פ"ד נ(4), 38), המדובר בעבירה התנהגותית שאיננה דורשת הוכחה של פגיעה בפועל, שכן הגדרת העבירה אינה כוללת בחובה יסוד של תוצאה בכוח, ודי בכך שבכוחו של הפרסום, עפ"י מבחן אובייקטיבי של "הצופה הסביר" ("שיש בו..."), לגרום לפגיעה האסורה. 

יחד עם זאת, בשל הספק הקל המקנן בי, האם אכן הפיצה הנאשמת בפועל את הכרוזים (וכמבואר לעיל, לא הונחה בפנינו תשתית ראייתית מספקת המוכיחה זאת) או שמא אלה ניטלו ממנה (שמונה עשר במספר) בדרכה או בנסיונה לתלותם, אסתפק בקביעה כי הנאשמת עברה רק את עבירת הנסיון לפגיעה ברגשי דת, בהתאם לסעיפים 173 + 25 לחוק העונשין. 

3. תמיכה בארגון טרוריסטי - עבירה לפי סעיף 4(ז) לפקודת מניעת טרור

 לענין לבישת החולצה עליה מוטבע הסימן של תנועת "כך" ניצבים אנו אל מול שלוש גירסאות: 

 מעדותו של סגן אריה כהן, שנסקרה עליל, עולה כי בתחילה לא לבשה המתלוננת את החולצה הנ"ל: 

       "...היתה לה חולצה שחורה מחוברת לשמלתה מאחור" (עמ' 7 שורה 9). רק לאחר שנשאלה הנאשמת אם תלתה כרוזים וריססה כתובות היא מיהרה ללבוש את החולצה המדוברת, "...שאלנו אותה אם ריססה ותלתה כרוזים...בתחילה היא לבשה חולצה לבנה, והחולצה השחורה, עליה היה סימן אגרוף של תנועת "כך". הכיתוב היה בצבע לבן, והחולצה היתה מוכנסת בשולי שמלתה. בזמן ששאלנו אותה אם תלתה כרוזים וריססה, ענתה בכן, ומיד לבשה את החולצה השחורה" (עמ' 7 שורה 14). 

 גם חברו של העד הנ"ל, סמל שחר מחט, נדרש לענין החולצה הנ"ל. הוא העיד  כי הנאשמת "לבשה חצאית צמודה, חולצה צהובה עם אגרוף שרשום "כך"..." (עמ' 12 שורה 16).

לגבי המועד המדויק של לבישת החולצה הרלוונטית, לא היה העד בטוח, אך הוא בכל זאת היה משוכנע שהנאשמת לבשה את אותה חולצה ("את הזמן שבדיוק היא לבשה אותה אני לא זוכר. אני זוכר שבמהלך השיחה שלנו איתה היא לבשה אותה", עמ' 12 שורה 16). 

גירסת הנאשמת בנוגע ללבישת החולצה היתה שהיא לבשה אותה רק כאשר יצאה מהאזור הפלסטיני וזאת בעקבות המלצתו של יהודה שומרון ("יהודה אמר לי תלבשי, אחרת הם יקחו את החולצה והיא לא תשאר אצלך...זה היה בפגישה עם החיילים, אפילו כאשר השוטרים הגיעו, אני לא זוכרת בדיוק", עמ' 57 שורה 1). 

עיננו הרואות: בפנינו שלוש גירסאות בסוגיית מועד לבישת החולצה. עולה ומזדקרת לה השאלה, האם המועד המדוייק של לבישת החולצה הינו רלוונטי לעניין עצם ביצוע העבירה.  

התשובה לכך, לסברתי, הינה בשלילה. 

שורשה של הסוגיה הינה לבישת החולצה בפועל ("עושה מעשה..." ס' 4(ז) רישא) ואין זה רלוונטי, אם עשתה זאת בשלב זה או אחר. 

אין עוררין על עובדת לבישת החולצה: שני החיילים, כמו גם הנאשמת עצמה, העידו כי היא אכן לבשה את החולצה "עם האגרוף שרשום "כך".

בנוסף ולמעלה מן הענין אציין, כי עפ"י האמור בסעיף 3 לעובדות כתב האישום, "הנאשמת לבשה אותה עת חולצה צהובה שעליה מודפס אגרוף קמוץ - סמל תנועת "כך", שהוכרזה כאירגון טרור, וכתוב עליה "כהנא", ובכך עשתה מעשה שיש בו גילוי של הזדהות עם ארגון טרוריסטי או אהדה אליו". בתשובתה לכתב האישום, הודתה הנאשמת, באמצעות ב"כ המלומד, בעובדה זו (עמ' 4). 

הסניגור המלומד, בשלב הסיכומים, ובניגוד לתשובתו בכתב האישום, העלה את הטענה, לפיה לא הוכח אם הסימן על החולצה מבטא הזדהות עם תנועת "כך" או עם תנועת "כהנא חי". 

לסברתי, בין אם הסימן מזדהה עם תנועת "כך" ובין אם הוא מזדהה עם תנועת "כהנא חי", אין לכך כל רלוונטיות, שכן שתי התנועות הנ"ל הוצאו אל מחוץ לחוק. בכל מקרה, הנאשמת, כמבואר לעיל, הודתה בעובדה זו בתשובתה לכתב האישום. 

היותה של "כך" ארגון טרור שהוצא אל מחוץ לחוק הינה עובדה מוגמרת שאינה שנוייה במחלוקת (ראה ע"ב 1/88 ניימן נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזי לכנסת ה- 12, פ"ד מב (4) 177, וכן ע"ב 2858/92 אליאסף מובשוביץ נ' יו"ר הכנסת ה13-, פ"ד מו (3) 541), וזאת בשל פעילויותיה, הטפותיה, פרסומיה, נאומיה והצעותיה, אשר מדינת ישראל ראתה בהן גזעניות המובילות לטרור, המסכנות ברמת וודאות גבוהה את תושבי ואזרחי המדינה, וכתוצאה מכך הועדף איסור הפוגע, לכאורה, בנשמת הדמוקרטיה, בשל הצורך להגן עליה, עד כי מדינת ישראל החליטה, בדלית ברירה, על הכרזתה של תנועת "כך" כארגון טרור, ועל הוצאתה אל מחוץ לחוק. כך גם לגבי תנועת "כהנא חי". 

לפיכך, לבישת חולצה אשר עליה מוטבע סמלו של ארגון הטרור "כך" (אשר ה"שבלונה" שלו נמצאה, כמבואר לעיל, בדירתה) בעת שהותה בחברון, בשטח H1 הנתון לשליטת הרשות הפלסטינאית, מהווה ("שיש בו..."), לסברתי, מעשה גלוי של הזדהות עם ארגון זה או אהדה אליו, שנעשו "במקום ציבורי או באופן שאנשים הנמצאים במקום ציבורי יכולים לראות... גילוי כזה של הזדהות או אהדה", בין אם נעשה הדבר לפני בוא החיילים ובין אם בסמוך לאחר מכן - הכל כפי המשתמע מסעיף 4(ז) לפקודה למניעת טרור, תש"ח - 1948 (ראה: ע"פ 9175/96 יונתן אוליאל ואח' נ. מדינת ישראל - טרם פורסם). 

למרכיב העובדתי של לבישת החולצה מתלווה היסוד הנפשי של המודעות לטיב הדבר, דהיינו, לסמל ולכיתוב שעל החולצה אותם היא ציירה כשהסתייעה לשם כך ב"שבלונה" של תנועת "כך", כאשר בדירתה נתפסו, בין השאר, גם חוברות נוספות של תנועת "כך". 
 

4.  מעשה גזענות - עבירה לפי סעיף 144 ד 1 לחוק העונשין 

כתב האישום מייחס לנאשמת גם את העבירה של מעשה גזענות תוך שילובה עם עבירה של השחתת פני מקרקעין לפי סעיף 196 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977.ניתוח ביצוע מעשה עבירה זו מחייבנו לבחון בקפידה את השאלות הבאות: 

האחת, האם השחיתה הנאשמת פני מקרקעין? אם התשובה לכך תהא בחיוב, תקום מאליה השאלה הנוספת, דהיינו: האם נעשתה זו מתוך מניע של גזענות? 

מאחר והתשובה לשאלה הראשונה פשוטה יחסית, אבחן תחילה את השאלה הנוספת אך ראש לכל נשאל את עצמנו מהו "מעשה גזענות". 

"גזענות" מוגדרת בסעיף 144 א' לחוק העונשין כ- 

"רדיפה, השפלה, ביזוי, גילוי איבה, עוינות או אלימות, או גרימת מדנים כלפי ציבור או חלקים של האוכלוסיה, והכל בשל צבע או השתייכות לגזע או למוצא לאומני-אתני". 

בע"פ 2831/96 הרב עידו אלבה נ. מ"י, הנ"ל, קבע בית המשפט העליון (מפי כב' השופט א' מצא) כי: 

"גזענות שוב אינה רק הדבקות בתורת הגזע ((Racialism הידועה לשימצה. הגזענות היא כל שנאת חינם של הזר בשל היותו זר, על רקע שונות גזעית או לאומית-אתנית. שנאה זו, מכוון החוק לבער מתוכנו, ולמושג 'גזענות' יש ליתן אותה משמעות שתהלום את תכליתו של החוק. יושם אל לב שהחוק אינו מכוון רק אל מיעוטים. הוא יועד להגן על כל אדם ועל כל קיבוץ אנושי..." (ההדגשה לא במקור-צ"ס). 

האם מעשי הנאשמת, שנשאה עמה את חבילת כרוזי החזיר, יכולים להחשב מעשה גזענות? 

לסברתי, התשובה לכך הינה בחיוב.כבר הבהרתי לעיל, כי ציור תמונת מוחמד בדמות חזיר הדורך על גב ספר הקוראן, הינו מעשה הדר בכפיפה אחת עם הגדרת "גזענות" כפי שהיא מובאת בסעיף 144 ד 1 הנ"ל, שכן אין כל ספק שהמדובר בענייננו בציור שנעשה בכוונה ברורה לגרום ל"רדיפה, השפלה, ביזוי, גילוי איבה, עוינות או אלימות, או גרימת מדנים כלפי ציבור או חלקים של האוכלוסיה...".  

הנאשמת, אליבא דדבריה היא, מאשרת כי כוונותיה ומניעיה במעשיה היו "לעשות להם (לערבים-צ"ס) איזה נזק, וחשבתי שאני אעשה כרוזים נגדם ואתלה באוטונומיה הפלשתינאית" (ת2/, עמ' 1, ש' 14).

גם הפסיכיאטר, ד"ר אברמוביץ, כמבואר לעיל, העיד כי הנאשמת, בעת שהותה בבית החולים, טענה שהיא בחרה את תוכן הציור "במטרה להראות למוסלמים  את הפן האמיתי של דתם ובכך לפגוע ברגשותיהם הדתיים כפי שהם פוגעים ברגשות היהודים" (ת10/, עמ' 1, ש' 14).  

באופן דומה, גם איש השב"כ המכונה "יוני" העיד בבית המשפט, כי על פי גירסתה בפניו, היא "החליטה לעשות איזושהי פרובוקציה שתרגיז כמה שיותר את הערבים, ולאחר שחשבה מה לעשות החליטה להכין כרוז כפי שהכינה, ושם כל האלמנטים שיודעת שפוגעים בערבים, כמו ביזוי הקוראן והנביא מוחמד" (עמ' 31 ש' 11), וכך גם נאמר בבירור בדו"ח נ2/. 

בחינה מוקפדת של כלל הדברים דלעיל, מוליכנו למסקנה חד-משמעית, לפיה אכן מדובר במניע גזעני מובהק, שהוא תוצאה טבעית של הדבקת כרוזי החזיר, שהתוצאה הטבעית שלו הינה השגת היעד של השפלה, ביזוי, עויינות, או גרימת מדנים כלפי ציבור או חלקים של האוכלוסיה הערבית בחברון, שהנאשמת רצתה בהם ושאפה להשגתם.  

עתה, לאחר שהוכח בפנינו כי אמנם במעשה גזענות עסקינן, נשוב לשאלה הראשונה שטרם נדונה, היינו: כיצד, אם בכלל, משתלב מעשה הגזענות עם ביצוע עבירה נוספת?  

כאמור, עבירה של השחתת פני מקרקעין מוגדרת בסעיף 196 לחוק העונשין שזו לשונה: 

"הכותב, מצייר, משרטט או חורת על מקרקעין של זולתו שלא כדין, או מדביק עליהם שלא כדין כל כתב או שלט, דינו - מאסר שנה אחת".  

כמבואר לעיל, לא הוכח בענייננו במידת הנדרש בפלילים שהכרוזים אכן הודבקו בפועל. יחד עם זאת, אין חולק כי בעת שהנאשמת נתפסה כשהכרוזים באמתחתה, נתפס בשקית שברשותה גם דבק, והיא גם הודתה בכך הן באמרתה במשטרה (ת2/) והן בתשובתה לכתב האישום (עמ' 4).  

עובדה זו, יש בה, לסברתי, כדי ללמדנו שהנאשמת לפחות ניסתה להדביק את הכרוזים.

לשון אחרת, הנאשמת אחראית לביצוע עבירה של נסיון להשחית פני מקרקעין.  

נפנה עתה שוב לאותו סעיף שיוחס לנאשמת בכתב האישום, דהיינו, סעיף 144  ד 1.

בס"ק א', לאותו סעיף, נקבע כי "העובר עבירה מתוך מניע של גזענות, דינו - כפל העונש שנקבע לאותה עבירה, או מאסר עשר שנים, הכל פי העונש הקל יותר".  

בס"ק ב', לאותו סעיף, המונה את העבירות הרלוונטיות, כלולה, בין השאר, גם עבירה על סעיף 196  - הנכללת בסימן ט' לחוק העונשין.  

מן האמור לעיל משתמע, כי הוכח בפנינו שהנאשמת עברה הן את העבירה של נסיון השחתת פני מקרקעין והן עבירה של מעשה גזענות לפי סעיפים 196 + 125 ו- 144 ד1 לחוק העונשין התשל"ז- 1977.

5.  הערה אחרונה בטרם סיום 

לאחר שהכל כבר נאמר, וחזר ונשנה בנימוקים ובהוכחות, נותרה טענה נוספת של ב"כ הנאשמת בה הוא נאחז בסיכומיו. הוא הפנה את ביהמ"ש לקריקטורות רבות, בחלקן צורמות ואפילו צורבות, אשר בהקשרן נמנע היוהמ"ש לממשלה מלהגיש כתב אישום - הכל בשם עקרון חופש הביטוי, שהינו עקרון יסוד במשפטנו.  

עיון באחדות מהן בהחלט מעורר זעזוע כבד המצביע על פוטנציאל מסוכן ועל עוד הוכחה נוגה שמתרבים מעשים, בשם חופש הביטוי, מבלי לדעת היכן יונחו המעצורים.  

אין בית משפט זה מוסמך לקבוע, במסגרת הדיון הנוכחי, האם באותן קריקטורות גם כן נחצה הקו העבה החוצץ בין מותר לאסור. סלידתי המובנת מאותן קריקטורות הפוגעות בכל יהודי - דתי וחילוני כאחד - אינה דורשת הנמקה.  

זו כנראה דרכו של חופש הביטוי שאין הוא מתקטלג אל דיסציפלינה משפטית צרה וסוגיותיו משתרגות אלה באלה אל תוך הסבך הכולל.  

היוהמ"ש לממשלה החליט כי באותן קריקטורות אין פוגענות קיצונית ברגשות דת עד שקם ההכרח להעמיד לדין פלילי את אלה שהוציאום אל אויר העולם.  

באותן קריקטורות - כך קבע היוהמ"ש לממשלה, לאחר שבדק את חומרת הפגיעה בערך האחר ואת מידת הסתברות התרחשותה - אין לראות פגיעה כה מהותית וחריפה עד כי מצדיקה היא הטלת הגבלה על חופש הביטוי (במיוחד כאשר המדובר היה במדור סטירי של עיתון, אשר למעיינים בו ברור, מטבע הדברים, שהוא מעוות במודע את המציאות).  

בענייננו, חזקה על היוהמ"ש לממשלה שהדריך עצמו על פי אותן אבני דרך - אותם שני קריטריונים - ועל פיהם החליט על העמדת הנאשמת לדין פלילי. אליבא דידי, גם אם הופעל בענין דידן שיקול של מניעת ליבוי יצרים בנושא כה רגיש של יחסי יהודים-ערבים, באיזור כה רגיש מטבעו כמו חברון המפוצלת בין יהודים וערבים, הריהו שיקול לגיטמי ביותר, כמו גם הבוחן המתמיד, בכל עת מחדש, של מציאת נוסחאות איזון שיתנו לאינטרסים השונים, כמו גם לחרויות המנוגדות, את המשקל המשפטי הראוי להן. משוכנעני, כי היוהמ"ש לממשלה הפעיל גם בענין דידן מבט ואחריות על רצפי הזמן הקונקרטיים החורגים במידותיהם מרסיסי הזמן הרגילים. 
 
 
 
 

3 ד.  סוף דבר  

כשאמרתי לעיל כל שאמרתי, הגיע עת אל המסקנה הסופית. העולה מן המקובץ איפוא, כי העבירות שיוחסו לנאשמת הוכחו, כשבגדרן של שתיים לא עברנו את סף הניסיון אל עבר העבירה המושלמת.  

אשר על כן, אני מרשיע הנאשמת בעבירות של מעשה גזענות בצירוף נסיון להשחתת מקרקעין; נסיון לפגיעה ברגשי דת; סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה- עבירות לפי סעיפים 144 ד1 (א) + 196 + 25, 25+173 ו- 332(3)  לחוק העונשין התשל"ז1977-, וכן תמיכה בארגון טרוריסטי- עבירה לפי סעיף 4 (ז) לפקודה למניעת טרור תש"ח 1948 . 
 
 
 

ניתן והודע היום 30/12/97, במעמד התובע עו"ד א.אברבאנל, הנאשמת עצמה וב"כ עו"ד קספר.

                                                                          

                                                                                                            -------------------                   

                                                                                  צבי סגל, שופט  
 

ניתן היום ח' בטבת תשנ"ח, 6 בינואר 1998 בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים. 

5129371מותר לפרסום מיום 06/01/1998

/ k00043697p.1 

נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח