בתי המשפט

 

מיני-רציו:

* בריאות – חולי נפש – אישפוז

* משפט מינהלי – רשות מוסמכת – פסיכיאטר מחוזי

הערעור הופנה כנגד החלטת הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית לאשפז את המערערת אשפוז כפוי. לטענת המערערת, הסובלת מסכיזופרניה קשה, הליך אשפוזה היה נגוע בפגמים קשים.

.

ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור ופסק כי:

התנאים המוקדמים והדווקניים הנדרשים כדי לאשפז אדם בכפייה ובאופן דחוף מאזנים בין זכות היסוד של אדם להיות אדון לגופו וזכותו לחירות ולכבוד, לבין שלום הציבור. תנאים מוקדמים אלה כוללים כיום, מלבד מחלת נפש וכושר שיפוט פגום של החולה, סיכון פיזי מיידי הנשקף מהחולה (לעצמו או לזולתו), קשר סיבתי בין המחלה וכושר השיפוט הפגום לבין אותו סיכון מיידי, ומשוכנעות של הפסיכיאטר המחוזי בדבר התקיימות תנאים אלה. דרך שיש בה כדי לסייע בבחינת התקיימות התנאים המוקדמים הללו מצויה בשמירה קפדנית על כללי תהליך האשפוז שנקבעו בחוק, שנועדה לחייב את הגורמים המחליטים על האשפוז לנקוט בזהירות שעה שהם קובעים כי התנאים התקיימו, וכן להקנות לערכאות הערעור השונות כלי בקרה אפקטיביים. יצויין כי כל עוד לא מדובר בסיכון פיזי לחולה עצמו, הרי שטובת החולה נוגדת את האשפוז הכפוי.

בנסיבות העניין, יש לאזן בין הפגמים השונים שאירעו בהליך האשפוז – ובעיקר בחוסר ההתעמקות של הפסיכיאטרים המחוזיים ושל שתי הוועדות בנסיבות שהביאו מלכתחילה לאשפוז הכפוי – לבין הראיות הלכאוריות בדבר מסוכנותה של המערערת. לפיכך, יש להורות על שחרור המערערת מאשפוזה הכפוי, תוך מתן שהות קצרה לפסיכיאטר המחוזי לבחון באופן מעמיק האם נדרש בכל זאת אשפוזה.

פסק דין (נוסח מתוקן)

 

מהות הערעור

1. לפניי ערעור לפי סעיף 29 לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (להלן – החוק). הערעור הוגש על שתי החלטות הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית בירושלים (להלן – הוועדה הפסיכיאטרית), מיום 18.5.2005 ומיום 23.5.2005, שבהן נדחה הערר שהגישה המערערת נגד אשפוזה הכפוי.נ

רקע עובדתי

2. המערערת הינה אשה כבת 31, פרודה מבעלה ואם לשני ילדים שאינם בחזקתה. היא מאובחנת כלוקה בסכיזופרניה, טופלה בשנים האחרונות בבית החולים כפר שאול ואף הייתה מאושפזת שם מספר פעמים בעבר. אין חולק על דבר מחלתה של המערערת ועל איבחונה לאחרונה כנתונה במצב פסיכוטי חריף.ב 

3. ביום 8.5.2005 נעצרה המערערת בתחנה המרכזית בתל אביב בחשד לתקיפת שוטרים. בבית המעצר (או בתחנת המשטרה) נערכה לה בדיקה פסיכיאטרית על ידי ד"ר נתן כספי, אשר הפנה בקשה לפסיכיאטר המחוזי בתל אביב, ד"ר עוזי שי, שיורה על אשפוז כפוי דחוף. באותו יום הוציא ד"ר שי הוראת אשפוז כפוי דחוף לבית החולים אברבנאל (להלן – הוראת האשפוז), לפי סעיף 9(א) לחוק. כעבור יומיים, ביום 10.5.2005, הועברה המערערת לטיפול בבית החולים כפר שאול בירושלים, עיר מגוריה, שבו היא מוכרת מאשפוזים קודמים.ו 

4. ביום 15.5.2005 ביקשו מנהלת המחלקה הסגורה בכפר שאול (ד"ר רמונה דורסט) והרופא המטפל (ד"ר יוסף זיסלין) מהפסיכיאטר המחוזי בירושלים (ד"ר משה קליאן), להאריך את אשפוזה של המערערת בשבוע ימים. בבקשה (להלן – בקשת ההארכה הראשונה) צוין כך: 

"הנ"ל ... הובאה למוסדנו מבי'ח אברבאנל בתוקף של הוראת אשפוז לאחר שתקפה שוטרים והתנהגה בצורה ביזרית באזור תל-אביב. בבדיקות חוזרות גילינו שהנ"ל נמצאת במצב פסיכוטי חריף עם מחשבות שוא של יחס רדיפה והשפעה שלילית, אין שום תובנה למצבה ושיפוטה פגום בצורה ניכרת. אנו בדיעה שכל הסיבות שהביאו אותה לאשפוז בכפייה, קיימות גם היום. עקב מצב פסיכוטי נוכחי שלא חלף אנו רואים סכנה מיידית לסביבה ומבקשים הארכת אשפוז ל 7 ימים נוספים".  

באותו יום אישר הפסיכיאטר המחוזי את המשך האשפוז הכפוי עד ליום 21.5.2005, לפי סעיף 10(ב) לחוק.נ 

5. בינתיים, שכרה המערערת (בעזרת חברה לחיים) את שירותיו של עו"ד נאיל מהנא, שהגיש בשמה ערר לוועדה הפסיכיאטרית, לפי סעיף 12 לחוק. הוועדה (להלן – הוועדה הראשונה) דנה בערר ביום 18.5.2005. מפרוטוקול הוועדה עולה כי המערערת חשבה ששכנתה (לשעבר) לקחה לה ביציות. היא סיפרה בוועדה, שנודע לה מפי אחד הילדים של אותה שכנה כי הוא ושני אחיו הם למעשה ילדיה (של המערערת). עוד סיפרה, כי השכנה רצתה להרוג אותה וכי אותה שכנה קראה למשטרה שלוש פעמים, לאחר שהמערערת רצתה להיכנס לביתה כדי לדבר עם הילדים. לעניין האירוע בתל אביב, סיפרה המערערת בוועדה כי ביקשה סיגריה משוטרת, כי השוטרת סירבה והכתה את המערערת בחזה, ואז הגיבה המערערת במכות "מתוך הגנה", בהוסיפה "אני אשה עצבנית". המערערת אמרה עוד, כי היא הולכת ברחוב ושומעת שגברים מסוג מסוים מנסים להתחיל איתה ורוצים לקיים עמה יחסי מין. הרופא המטפל שלה, ד"ר זיסלין, סיפר לוועדה כי ביום הראשון לאשפוזה, בשעות הראשונות, נשכה המערערת חולה אחרת. הוא ציין כי "עם תחילת הטיפול היא יותר רגועה". כשנשאלה המערערת לעניין הנשיכה, אמרה "בהגנה עצמית אני תקפתי את החולה".ב 

דעת הרוב, מפי שני הפסיכיאטרים שבוועדה (ד"ר אברבוך וד"ר פוקס), סברה כי המערערת מהווה סכנה ממשית ומיידית לסביבתה, ודחתה את הערר. דעת המיעוט, מפי יושב ראש הוועדה (עו"ד מרבך, המשפטן מבין השלושה), סברה כי יש לקבל את הערר, בנימוק שלא נמצאו כל ראיות לנסיבות תקיפת השוטרים שיוחסה למערערת.ו 

6. ביום 22.5.2005 ביקשו מנהלת המחלקה הסגורה בכפר שאול והרופא המטפל מהוועדה הפסיכיאטרית להאריך את אשפוזה של המערערת בשלושה חודשים נוספים. בקשה זו (להלן – בקשת ההארכה השניה) נוסחה באופן דומה לבקשת ההארכה הראשונה, בנתון לשני שינויים: במקום תקיפת שוטרים, צוין הפעם כי "תקפה אנשים" בתל אביב. כמו כן הוסף כי "חשוב לציין שבתוכן המחשבות השווא שלה יש מחשבות רבות נגד שכנה וילדים של השכנה, מאיימת לפגוע בשכנה מנימוקים פסיכוטיים בלבד. מאיימת ומתכוונת ברצינות לחטוף את ילדי השכנה בטענה שהם ילדים שלה". בסוף הבקשה צוין כי המערערת "מהווה סכנה מיידית גבוהה ביותר לבני סביבתה".  

ביום 23.5.2005 התכנסה הוועדה הפסיכיאטרית, בהרכב היו"ר, עו"ד צבי לוין, והפסיכיאטרים ד"ר אברבוך וד"ר ליברמן (למעט ד"ר אברבוך, שני החברים האחרים לא ישבו בוועדה הראשונה). ועדה זו (להלן – הוועדה השניה) דנה בבקשת ההארכה השניה, כמו גם בערר שהגישה המערערת על אשפוזה הכפוי. הרופא המטפל, ד"ר זיסלין, ציין בפני הוועדה כי יש שיפור במצבה של המערערת, אך לא חל שינוי משמעותי, באומרו "כתבתי הכל במכתב" (בקשת ההארכה השניה). המערערת סיפרה לוועדה כי השכנה משפיעה על אנשים ברחובות וגורמת לגברים, באמצעות הקרנה, להתחיל עם המערערת ולפתותה. היא סיפרה כי היא סובלת מכך, ולכן ברחה לתל אביב ופנתה למשטרה שם כדי להתלונן נגד השכנה. היא סיפרה כי כשביקשה מאחת השוטרות עפרון ונייר כדי לכתוב תלונה נגד השכנה, התחילה השוטרת לצעוק עליה ולתקוף אותה. לדבריה, השוטרת זרקה אותה מהמשטרה, אך לא היה לה לאן ללכת, לכן חזרה, אז "הבחורות" התחילו לצחוק עליה ולזלזל בה; התנפלו עליה ובאו שוטרים וכבלוה באזיקים, בהוסיפה "אני הייתי קורבן של התנפלות". לעניין השכנה, סיפרה כי ראתה שהשכנה מתייחסת רע לילדים (הילדים שכזכור היא רואה כשלה), וכי היא מעוניינת לצאת למאבק משפטי להחזרת הילדים אליה.נ 

החלטות הוועדה השניה נתקבלו פה אחד. הוועדה דחתה את הערר, מזה, וקיבלה את בקשת בית החולים, מזה, אם כי לא האריכה את האשפוז לשלושה חודשים, כפי שנתבקשה, אלא לשלושה שבועות, עד ליום 14.6.2005.ב 

7. על שתי ההחלטות, זו של הוועדה הראשונה וזו של הוועדה השניה, הוגשה הודעת ערעור דחופה זו, המשתרעת על 20 עמודים (לא כולל נספחים). הערעור הוגש ביום ה', 2.6.2005, וניתן למשיבים זמן להיערך לדיון, אשר התקיים שלשום, יום ב', 6.6.2005. בדיון השתתפו ב"כ הצדדים (עו"ד סיגל צור מטעם המערערת ועו"ד ענבל דרור-בירון מטעם המשיב 1) וכן המערערת עצמה והרופא המטפל (ד"ר זיסלין).ו 

8. כאן המקום לציין הליך נוסף ומקביל המתקשר לענייננו. שכנתה לשעבר של המערערת (לעיל ולהלן – השכנה), הגישה לבית משפט השלום בירושלים בקשה במעמד צד אחד להוציא נגד המערערת צו למניעת הטרדה מאיימת. הבקשה (בש"א 4208/05) נשמעה ביום 13.5.2005, בעת שהמערערת הייתה כבר באשפוז. בדיון בבקשה העידה השכנה כי המערערת והיא היו בעבר חברות, וכי לאחרונה החלה המערערת להתקשר ולהטריד אותה. היא סיפרה כי המערערת אף התחילה לבוא לביתה, לדפוק בדלת ולצעוק, ושלוש פעמים הגיעו הדברים לידי כך שהשכנה נאלצה לקרוא למשטרה. בתצהיר שצירפה השכנה לבקשה, כתבה כי המערערת מאיימת להרוג אותה.נ 

כבוד סגנית הנשיא, השופטת רבקה פרידמן-פלדמן, שדנה בבקשה, הוציאה מלפניה צו, שאסר על המערערת ליצור כל קשר ישיר או עקיף עם השכנה, או להטרידה בכל דרך ובכל מקום, וכן אסר עליה להתקרב מרחק של 500 מטר מביתה או ממקום עבודתה. אעיר כאן, כי במהלך הדיון לפניי התעוררה השאלה אם לא קיימת בעיה עם התנאי האוסר על המערערת להתקרב מרחק של 500 מטר מביתה של השכנה, כאשר השתיים שכנות. ואולם, המערערת עצמה היא זו שהבהירה בדיון כי לא קיימת כל בעיה, משום שהשתיים היו שכנות בעבר, אך אינן עוד, באשר כיום הן מתגוררות בשני קצוות העיר (וראו דברי המערערת לפרוטוקול, בעמ' 6-7).ב

טענות המערערת

9. באת כוח המערערת פרשה יריעת טענותיה בהודעת הערעור בהרחבה יתירה. כאמור, הערעור מכוון נגד שתי החלטות הוועדות. אולם, טיעוני באת כוח המערערת מופנים אף נגד הוראת האשפוז, אשר ניתנה כזכור עוד בתל אביב. אביא להלן את עיקרי טענותיה.  

(א) לטענתה, הארכות האשפוז, כמו גם הוראת האשפוז, נגועות באי חוקיות בשל העדר תשתית עובדתית מנומקת התומכת בהן. היא מציינת כי עילת האשפוז המקורית הייתה תקיפת השוטרים, ומצביעה על כך שלא היה לפני אף אחד ממקבלי החלטות אלה דו"ח פעולה, חומר חקירה, תלונה או אפילו מזכר אשר יאיר על תקיפה זו שיוחסה למערערת. כן היא טוענת כי הראיות העובדתיות אמורות היו להימצא בתיקה של המערערת בטרם הוציא הפסיכיאטר המחוזי (בתל אביב) את הוראת האשפוז, וכי מאחר שלא הייתה לפני מקבלי ההחלטות תשתית עובדתית, לא יכלו אלה להשתכנע בנחיצות האשפוז.ו 

(ב) עוד טוענת באת כוח המערערת, כי עובר לאשפוז ובמהלכו לא התקיים התנאי של סיכון פיזי מיידי מצד המערערת. זאת, לאור העדר הראיות לתקיפה האמורה, כמו גם העדר ראיות הקשורות בסכנה שלכאורה קיימת מצד המערערת כלפי השכנה. באת כוח המערערת מתייחסת לבקשת צו המניעה שהגישה השכנה, ממנה עולה, לדבריה, כי המערערת אמנם הטרידה את השכנה, כפי שהמערערת אף הודתה בפני הוועדות, אך מעשיה אינם עולים כדי מסוכנות פיזית מיידית. היא מדגישה כי אין במחלת הנפש של המערערת לכשעצמה כדי להוות עילה לאשפוז כפוי.נ 

(ג) באת כוח המערערת ממשיכה וטוענת, כי אף אם תקפה המערערת שוטרים, הרי שנוכח העדר הראיות על נסיבות האירוע, לא מתקיים הקשר הסיבתי הנדרש בין מחלתה לבין מסוכנותה.ב 

(ד) באת כוח המערערת מוסיפה וטוענת, כי תנאי הכרחי נוסף לאשפוז כפוי לא התקיים, והוא, סירוב להיבדק על ידי פסיכיאטר. היא טוענת כי לא זו בלבד שהמערערת לא נתבקשה להסכים לבדיקה וממילא לא סירבה לכך, אלא אף לא הוצאה לה הוראת בדיקה. היא מצביעה על כך שהבדיקה הראשונית נעשתה עוד בבית המעצר, ללא תיעוד, ואף לא ברור האם ניתן אישור לבדיקה זו על ידי הפסיכיאטר המחוזי, כנדרש על פי החוק. טענתה היא שהחלטות הוועדות לקויות בעצם העובדה שאינן מתייחסות לכך. עוד היא טוענת בעניין זה, כי הוועדות יכלו לשאול את המערערת על אודות הסכמתה או סירובה להיבדק, אך לא עשו כן.ו 

(ה) באת כוח המערערת ממשיכה וטוענת, כי שתי הוועדות טעו בכך שהתעלמו מכך שהוראת האשפוז ניתנה ללא הנמקה. לטענתה, הוראה זו נכתבה באופן לאקוני, והבקשות להארכת האשפוז היו כתובות באותה לאקוניות, כשהנימוק המקורי – תקיפת השוטרים שיוחסה לה – החמיר מבקשה לבקשה מבלי שנתברר.נ 

(ו) לבאת כוח המערערת טענה קונקרטית כלפי נימוקי הוועדה השניה. היא טוענת כי טעתה הוועדה השניה בכך שהאריכה את אשפוז המערערת על בסיס נימוקים חדשים – איומים לפגוע בשכנה ולחטוף את ילדיה – אשר לא נזכרו בהוראת האשפוז ואף לא בבקשת ההארכה הראשונה.ב 

טענות המשיבים

10. התגובה לערעור הוגשה על ידי באת כוח המשיב 1 (היועץ המשפטי לממשלה), שייצגה אותו גם בדיון. להלן עיקרי הטענות שהעלתה בתגובה הכתובה ובדיון.ו 

11. הטענה המרכזית של באת כוח המשיב 1 (להלן – המשיב) היא, כי הוכחה מסוכנותה הממשית של המערערת "לסובבים אותה ובפרט לשכנה ולילדיה הקטינים" (עמ' 7 לתגובה בכתב). היא מציינת כי המערערת התקבלה לאשפוז בעקבות תקרית אלימה של תקיפת שוטרים, שאותה לא הכחישה. היא מזכירה כי למערערת הרשעה קודמת בשתי עבירות של תקיפת שוטר ותקיפה סתם (שבוצעו בשנת 2000) וכי היא הפגינה התנהגות אלימה גם במהלך אשפוזה, וגם לא חדלה מביטויים של תכנים מאיימים כלפי שכנתה. לטענתה, ממצאים אלה, שלא הוכחשו על ידי המערערת, בצירוף מצבה הנפשי, שיפוטה הפגום ומחשבות השווא של רדיפתה, די בהם כדי לבסס חשש אמיתי מפגיעה בחפים מפשע. מבחן המסוכנות לצורך אשפוז כפוי, לטענתה, אינו מבחן של ודאות קרובה, כי אם של "אפשרות סבירה" או "חשש מוחשי", ואלה מתקיימים ללא ספק, אף אם נפלו פגמים באשר לראיות בדבר התנהגותה עובר לאשפוז.נ 

באשר לטענה בדבר העדר הזמנה לבדיקה הפסיכיאטרית, טוענת באת כוח המשיב, כי אין בפגם זה כדי לבטל את ההחלטה על האשפוז, וזאת לאור תורת הבטלות היחסית, שהחליפה את תורת הבטלות המוחלטת. היא מציינת כי ד"ר כספי, הפסיכיאטר שבדק את המערערת בבית המעצר, מוסמך מטעם הפסיכיאטר המחוזי.ב 

אשר לטענה כי הוועדה השניה נסמכה על נימוקים חדשים, טוענת באת כוח המשיב, כי החלטת הוועדה נסמכה על העילה המקורית של תקיפת שוטרים, שעליה נוספה עילת המסוכנות הקשורה בשכנה. לטענתה, אין על הוועדה להתעלם מגילויים חדשים, כאשר באלה יש כדי להבין את התנהגות המערערת בעבר ולהבין את המסוכנות הנשקפת ממנה בעתיד.ו 

דיון

12. פתח דבר, אבקש לעמוד בקצרה על מטרת סעיפי החוק הנוגעים לענייננו, הם הסעיפים שעניינם בתנאים המוקדמים והדווקניים הנדרשים כדי לאשפז אדם בכפייה ובאופן דחוף. 

התנאים הללו מופיעים בסעיף 6 לחוק. הם מאזנים בין זכות היסוד של אדם להיות אדון לגופו וזכותו לחירות ולכבוד, לבין שלום הציבור. נאמר לא פעם כי האשפוז הכפוי הוא "אחת הצורות החמורות והמדכאות של שלילת חירותו של האדם" (כבוד השופט אלון בב"ש 196/80 טולידנו נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 332, בעמ' 336). בית המשפט העליון, מפי כבוד השופט מ' חשין, אמר לעניין אשפוז בכפייה: 

"ההגבלה הקיצונית של חירות האדם, ועמה הפגיעה בכבוד הנלווית לאשפוז כפוי – לרבות בדיקת נפש כפויה וטיפול מרפאה כפוי – כל אלה בהצטברם אלה-על-אלה, מן הפגיעות החמורות ביותר בזכויות-היסוד של האדם הם." (בש"פ 92/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 240, בעמ' 249). 

המודעות הגוברת לערכי יסוד אלה – חירותו של אדם, כבודו וזכותו להיות אדון לגופו – היא שעמדה בבסיס חקיקת החוק החדש משנת 1991, אשר באיזון בין הסכנה הנשקפת לשלום הציבור אל מול שלילת החירות של חולה הנפש, הטה את מרכז הכובד אל זה האחרון. הדבר בא לידי ביטוי בתנאים המוקדמים הנדרשים לאשפוז כפוי דחוף, המופיעים בסעיף 6(א) בצירוף סעיף 9(א) לחוק. סעיף 6 לחוק מורה: 

"6. (א) פסיכיאטר מחוזי רשאי להורות בכתב כי אדם יובא בדחיפות לבדיקה פסיכיאטרית, אם הובאו בפניו ראיות לכאורה כי נתמלאו באדם כל התנאים האלה:

(1) הוא חולה וכתוצאה ממחלתו פגום, במידה ניכרת, כושר שיפוטו או כושרו לביקורת המציאות;

(2) הוא עלול לסכן את עצמו או את זולתו סיכון פיזי מיידי;

(3) הוא סירב להיבדק בידי פסיכיאטר;

(ב) ...". 

סעיף 9 לחוק, המפנה לסעיף 6 לחוק, מורה: 

"9. (א) שוכנע פסיכיאטר מחוזי על סמך בדיקה פסיכיאטרית כי נתמלאו באדם התנאים שבסעיף 6(1) ו-(2) וקיים קשר סיבתי בין שני התנאים האמורים, רשאי הוא להורות בכתב כי יובא לבית החולים וכי יאושפז בו בדחיפות.

(ב) ..." 

המחוקק היה ער לכך שחולי נפש נתפסים פעמים רבות כמסוכנים עד כדי שלילת חירויותיהם הבסיסיות, לעתים קרובות מבלי שמצבם מצדיק זאת. לפיכך, החמיר את התנאים המוקדמים הנדרשים כדי לאשפז בכפייה חולה נפש. תנאים מוקדמים אלה כוללים כיום, מלבד מחלת נפש וכושר שיפוט פגום של החולה, סיכון פיזי מיידי הנשקף מהחולה (לעצמו או לזולתו), קשר סיבתי בין המחלה וכושר השיפוט הפגום לבין אותו סיכון מיידי, ומשוכנעות של הפסיכיאטר המחוזי בדבר התקיימות תנאים אלה. 

13. דרך שיש בה כדי לסייע בבחינת התקיימות התנאים המוקדמים הללו מצויה בשמירה קפדנית על כללי תהליך האשפוז שנקבעו בחוק. השמירה הדווקנית עליהם חיונית הן כדי לחייב את הגורמים המחליטים על האשפוז לנקוט בזהירות שעה שהם קובעים כי התקיימו כל התנאים המוקדמים הנדרשים, והן כדי שלערכאות הערעור השונות (הוועדה הפסיכיאטרית ובית המשפט) יהיו כלים אפקטיביים לבקר את הגורמים המחליטים. 

דן שניט, במאמרו "אישפוז כפוי: כלפי מי, על-ידי מי ועל-סמך מה" (עיוני משפט ח (תשמ"א) 529), כתב כך: 

"המחקרים הרבים החושפים את כושר הניבוי הלקוי של הפסיכיאטרים בנושא מסוכנותם העתידית של חולי נפש, מחייבים זהירות רבה הן לגבי הנהלים והן לגבי מקור הראיות שעל-פיהם מתקבלות החלטות בדבר צורך באישפוז כפוי בעקבות מסוכנות" (שם, בעמ' 549; יוטעם כי הדברים נכתבו כעשור לפני חקיקת החוק החדש, כלומר אף בטרם החמרת תנאי המסוכנות ל"סיכון פיזי מיידי"). 

עקרון זה – המחייב זהירות רבה לגבי הנהלים ולגבי מקור הראיות – מצא את מקומו בפסיקת בתי המשפט המחוזיים (ראו, לדוגמא, ע"ש (י-ם) 81/92 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"מ תשנ"ג(3) 221;  מ"א (ת"א) 1762/94 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"מ תשנ"ו(1) 163; ע"ש (ת"א) 2372/99 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פורסם בנבו ובתקדין). 

14. לאור האמור ולאור טענות הצדדים, אפנה לבחון את המקרה שלפניי. 

15. נסיבות האירוע בתל אביב, שבו לכאורה תקפה המערערת שוטרת או שוטרים, לא נתחוורו כלל: לא לפני הפסיכיאטר המחוזי בתל אביב שהוציא את הוראת האשפוז, לא לפני הפסיכיאטר המחוזי בירושלים שהאריך את האשפוז הכפוי בשבוע, לא לפני הוועדה הראשונה ולא לפני הוועדה השניה. למעשה, אף בדיון שהתקיים לפניי כלל לא התבררו נסיבות האירוע. כל שהונח לפניי הם שניים אלה: (1) "דו"ח קצין ממונה/קצין משטרה" (צורף כנספח ה לתגובת המשיב), שמסגרתו הורה קצין המשטרה על מעצרה של המערערת ל-24 שעות בגין חשד לתקיפת שוטרים. הדו"ח עצמו אינו מציין את נסיבות האירוע, אלא מפנה ל"דו"ח פעולה + חומר חקירה", שלא הוצגו לפניי או למי מהגורמים הפסיכיאטריים שהחליטו על אשפוזה הכפוי של המערערת ועל הארכתו; (2) גרסת המערערת שהועלתה בשתי הוועדות, ולפיה השוטרות שאליהן באה כדי להתלונן צחקו עליה, שוטרת אחת אף הכתה אותה, ותקיפתה את השוטרת הייתה בבחינת הגנה עצמית. לפני ארבעת הגורמים שהחליטו על האשפוז ועל הארכתו, היו מצויים לכל היותר שניים אלה. כאמור, יו"ר הוועדה הראשונה סבר כי יש לשחרר את המערערת בשל חוסר ראייתי זה. גם הוועדה השניה, אף שהאריכה את האשפוז, ראתה לציין כי היא "מביעה את צערה על כך שבית החולים לא בדק את העובדות שהועלו על ידי המשטרה בדבר התנהגותה האלימה" (עמ' 4 לפרוטוקול הוועדה). 

מן המותר לומר, כי לבחינת נסיבות האירוע יכולה הייתה להיות משמעות מהותית הן לגבי קביעת מידת ומיידיות מסוכנותה של המערערת, והן לגבי קביעת הקשר הסיבתי בין מחלתה לבין הסיכון הנשקף ממנה. 

16. גם בטענות באת כוח המערערת לגבי הנסיבות הלא ברורות שבגינן נערכה למערערת הבדיקה הראשונה (על ידי ד"ר כספי), מוצא אני ממש. אין בפניי מסמך המאשר כי ד"ר כספי מונה על ידי הפסיכיאטר המחוזי, כנדרש בהגדרת "בדיקה פסיכיאטרית" (סעיף 1 לחוק). מסמך כזה אף לא צורף לתגובת המשיב. נכון אני לקבל את טענת באת כוח המשיב, שציינה בתגובה לערעור כי ד"ר כספי "מוסמך מטעם 'הפסיכיאטר המחוזי'" (סעיף 27 לתגובה). אולם, צריך היה להציג אישור זה בפני הגורמים שהחליטו על המשך האשפוז (בכללם שתי הוועדות ובית משפט זה), כמו גם בפני הגורמים שייצגו את המערערת בערכאות השונות (עו"ד מהנא ועו"ד צור). 

רואה אני את אי בירור הנסיבות שהביאו לבדיקתה הראשונית כמחדל מהותי בתקינות הליך אשפוזה של המערערת. יש לזכור כי בדיקה זו היא שהחלה את כל מהלך האשפוז, עליה נסמכה לכל הפחות הוראת האשפוז, ומן הסתם היה לה משקל גם בהחלטות שהאריכו את האשפוז. 

17. לא נעלמו מעיני טענות באת כוח המערערת בדבר הנימוקים החדשים שהועלו רק בוועדה השניה, דהיינו הסכנה הנשקפת כלפי השכנה וילדיה. ברם, לאור התוצאה שאליה מגיע אני בהמשך פסק דין זה, ומאחר שעניין זה יש לו פנים לכאן ולכאן, לא ראיתי מקום להידרש לו. 

18. באת כוח המשיב סבורה כי גם אם נפלו פגמים כאלה ואחרים בהליך האשפוז, הרי שאין משמעות הדבר כי יש לבטל הליכים אלה ולשחרר לאלתר את המערערת, לאור המסוכנות הנשקפת ממנה. זאת, לאור תורת הבטלות היחסית שקנתה לה שביתה במשפטנו. ד"ר זיסלין, הרופא המטפל, חיזק עמדה זו, בהעידו לפניי כי הוא רואה קשר סיבתי בין מחלת המערערת לבין האירוע בתל אביב ואיומיה לרצוח את השכנה (עמ' 15 לפרוטוקול). כלומר, עולה מעמדת באת כוח המשיב, כי אם מסוכנות המערערת לא נבחנה בתחילת הדרך בתשומת לב מספקת, הרי שכיום, לאחר התבטאויותיה ולאחר נשיכת חולה ביום הראשון בבית החולים, יש למסוכנותה די ראיות על מנת שלא לשחררה. 

19. עדותו של ד"ר זיסלין מהימנה עליי. אין לחשוד בו כבעל אינטרס להשאיר את המערערת באשפוז. נהפוך הוא. אני מאמין כי אילולא סבר כי נשקפת סכנה מצד המערערת, היה ממליץ לשחררה, כפי שעשה באשפוזים האחרונים של המערערת, אז שחרר אותה בתוך שבוע, שבועיים (ראו עדותו, בעמ' 14 לפרוטוקול). אולם, הערעור לא נסוב על חוות דעתו של ד"ר זיסלין, כי אם על ההחלטות שנגעו לאשפוז ולהארכתו. מומחיותו של ד"ר זיסלין ואבחנתו הקלינית את המערערת מהוות מקור אמין כדי לקבוע את מידת מסוכנותה ואת מיידיות מסוכנות זו. ברם, המלצותיו ושיקול דעתו אינם המקור היחיד לגיבוש החלטות הפסיכיאטר המחוזי, הוועדה הפסיכיאטרית או בית המשפט. כך, למשל, החליטה הוועדה השניה שלא לקבל את בקשתו להאריך את האשפוז בשלושה חודשים. על הגורמים המחליטים, ובעיקר על הגורמים המבקרים החלטות אלה, להביא בחשבון את כלל הנסיבות, בכלל זה את תקינות הליך קבלת ההחלטות. 

סיכום ביניים

20. משהגעתי עד הלום, מצאתי עצמי בהתלבטות קשה. המקרה שלפניי מציב על כפות המאזניים נימוקים מנוגדים, כל אחד מושך בעוצמה רבה ואף ביתר שאת, למסקנה אחרת.  

21. מן הצד האחד, עומדים הפגמים שבהליך האשפוז. בעיקר אמורים הדברים באשר לחוסר ההתעמקות של הפסיכיאטרים המחוזיים ושל שתי הוועדות בנסיבות שהביאו מלכתחילה לאשפוז הכפוי. עד היום לא ברור מה אירע בין המערערת לבין השוטרים בתל אביב. עד היום לא ברור כיצד זה עברה מהליך שלקראת הארכת מעצר אל בדיקה פסיכיאטרית. אף נסיבות נשיכת החולה, שנעשתה בשעות הראשונות לאשפוז בכפר שאול, לא ברורות למי שקורא את הפרוטוקולים של שתי הוועדות, ומכך ניתן להסיק כי לא בהכרח היו נסיבות אלה ברורות אף לשתי הוועדות. 

יותר מכך: מקריאת כל החומר שבתיק, מתקבל הרושם כי הגורמים המחליטים על אשפוז כפוי או על הארכתו לא תמיד בוחנים עד הסוף את הפרטים העובדתיים "הקטנים", שעשויים להיות קריטיים בבחינת התקיימותם של התנאים המוקדמים לאשפוז כפוי. כך, למשל, החלטת הוועדה השניה לא מדייקת בנימוקיה. בנימוקי החלטת הוועדה השניה אנו מוצאים "שהחולה מודה כי נכנסה לבית השכנה ללא קבלת הסכמתה", ומכאן המסקנה כי "העובדה שהחולה מודה כי נכנסה לבית השכנה ... יש [בה] משום התנהגות אלימה ומסוכנות ממשית כלפי השכנה" (שם, בעמ' 4). זאת, למרות שכל שאמרה המערערת בפני הוועדה היה כי רצתה להיכנס לדירת השכנה ("רציתי להיכנס לשכנה כדי..."; שם, בעמ' 2 השני). אציין כי אף בבקשת צו המניעה של השכנה, לא ציינה האחרונה כי המערערת נכנסה לביתה, אלא כי דפקה בדלת וצעקה מבחוץ. בנימוקי החלטת הוועדה השניה נאמר כי המערערת בטוחה שגברים ברחוב מתנפלים עליה "ולכן דוחפת אותם", ומכאן המסקנה כי "יש בזה משום ביטויי אלימות ומסוכנות כלפי הזולת" (שם, בעמ' 4). זאת, על אף שהמערערת לא דיברה בפני הוועדה על דחיפות. כל שאמרה, בתגובה לשאלת הוועדה, "איך את יכולה להגן על עצמך והגברים [צ"ל: מהגברים] האלו שהשכנה שולחת?", היה "אני יכולה להשתמש בכח ברגע שהם באים אלי" (שם, בעמ' 2 השני). לגילויי אלימות פיזית כלפי השכנה או כלפי גברים ברחוב לא נמצאה עדות, לא בפרוטוקול הוועדה הראשונה, ולא בכל מסמך אחר המצוי בתיק. אי דיוקים אלה גורמים לתחושה לא נוחה, באשר לתקינות ההליכים שהביאו להארכת האשפוז.  

מסיכום התגובה של באת כוח המשיב, יש תחושה כי לא ברור למשיבים שהמונח על כף המאזניים מול חירות המערערת הוא הסיכון הפיזי המיידי לזולתה במקרה זה – סיכון זה והוא בלבד. בסיכום תגובתה בכתב נאמר: "למותר לציין כי דווקא טעמים שבטובתה של המערערת ... הם המצדיקים המשך אשפוזה של המערערת". אין בידי להסכים לסיכום דברים זה. טובתה של המערערת אינה מונחת על צד זה של המאזניים, ככל שהדבר נוגע לאשפוז כפוי. כך מצווה אותנו החוק. בהליך של אשפוז כפוי, טובת החולה מצויה בצד השני, בצד שבו מעוניין החולה, קרי: חירותו. מול אלה שוקלים אך ורק את הסיכון הנשקף ממנו. כל עוד לא מדובר בסיכון פיזי לחולה עצמו, הרי שטובת החולה נוגדת את האשפוז הכפוי. 

עד כאן, על הנימוקים המטים אותי למסקנה בכיוון האחד. 

22. ומן הצד השני, לפנינו תמונה הכוללת ראיות לכאורה למסוכנות מצד המערערת: היא הייתה מעורבת באירוע אלים עם שוטרים או שוטרת; היא מרגישה מאוימת מצד גברים ברחוב, והדבר גורם לה לחשוב כי מותר לה להתגונן באמצעות תקיפה; היא מרגישה רדופה מצד שכנתה, ויש לה מחשבות שווא בנוגע אליה ואל ילדיה, עובדה שגרמה לה להטריד שכנה זו בביתה; היא נשכה חולה ביומה הראשון בבית החולים כפר שאול; ומעל הכול – לפנינו חוות דעתו של הרופא המטפל, ד"ר זיסלין, המכיר אותה מזה שנים, אשר סבור כי כיום היא מהווה סכנה, וכי לא ניתן לשחררה. 

מסקנה

23. הליך אשפוזה של המערערת סובל מפגמים שיורדים לשורשו של עניין, ואין אני מוכן לאשרו ולהנציחו. מנגד, לאור הנימוקים העומדים על הכף השניה, אין בידי להורות על שחרור המערערת לאלתר. 

לפיכך, וכדי לאזן בין האינטרסים המונחים על כפות המאזניים – זכויות היסוד של המערערת, מזה, לעומת שלום הציבור, מזה – אני מורה על שחרורה של המערערת מאשפוזה הכפוי, אך קובע את מועד השחרור למחר, יום ה', 9.6.2005, בשעה 14:30. במהלך 24 השעות האלה יצטרך הפסיכיאטר המחוזי לקבל החלטה, האם נדרש בכל זאת אשפוזה הכפוי, שמא ניתן לשחררה. החלטה זו של הפסיכיאטר המחוזי לא תידמה להליך אשפוזה של המערערת עד כה. יהיה עליו להביא בחשבון את כלל הנתונים – לרבות הנתונים החדשים שהצטברו עד כה (כולל החומר שהוגש לבית המשפט ופרוטוקול הדיון) – ולבדוק לעומק את כל הטעון בדיקה ובירור. תהא החלטתו אשר תהא, ינמק הפסיכיאטר המחוזי את החלטתו בפירוט, כך שאפשר יהיה להעבירה במבחן הביקורת, אם הדבר יידרש. אופן קבלת החלטה כזה יאפשר שקילה במלוא כובד הראש של חירות המערערת, כמו גם בירור רציני ויסודי של השאלה, האם אכן נשקפת כיום מהמערערת סכנה פיזית מיידית לזולתה.  

אם יגיע למסקנה כי אין המצב מגיע לכדי צורך באשפוז כפוי, יוכל הפסיכיאטר המחוזי לשקול חלופות אחרות, כמו למשל, הוראה לטיפול מרפאתי כפוי (לפי סעיף 11 לחוק). אם תשוחרר המערערת בסופו של דבר, יובא לידיעתה ויובהר לה הבהר היטב, כי עליה לקיים את הצו למניעת הטרדה מאיימת שהוצא נגדה בבית משפט השלום ביום 13.5.2005, לפיו אסור לה להטריד את השכנה ואסור לה להתקרב לביתה או למקום עבודתה מרחק של 500 מטר. יובהר לה כי משמעות הפרת צו זה עלולה להוביל לאשפוז כפוי שלה. 

סוף דבר

24. הערעור מתקבל בהתאם לאמור בפסקה 23 לעיל. 

אין לפרסם את שמה של המערערת וכל פרט שעשוי לגלות את זהותה.

ניתן היום א' בסיוון, תשס"ה (8 ביוני 2005) במעמד הצדדים.

                                                                               

 

5129371 

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה