6

בתי המשפט

בבית המשפט המחוזי בחיפה		ת"פ  4138/05
בפני:	ש' ברלינר - סגן נשיא [אב"ד]    א' שיף     ר' שפירא	תאריך:	11-12-2005

בעניין:	נתנאל אלבז
		המבקש
	נ  ג  ד
	מדינת ישראל
		המשיבה

פסק דין

השופט ר. שפירא:

1.         הבקשה והרקע שקדם לה:

בפנינו בקשת המבקש לפיצוי בגין ימי מעצר והחזר הוצאות הגנה על פי סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין").

כנגד המבקש ושניים אחרים הוגש כתב אישום בת.פ. 232/01 של בימ"ש זה. כתב האישום ייחס למבקש עבירה של אינוס בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיפים 345(ב)(5) + 345(א)(1) + 345(א)(4) + 29 לחוק העונשין. על פי עובדות כתב האישום המבקש, ביחד עם שניים אחרים, אנסו את המתלוננת כאשר הייתה במצב בו לא יכולה הייתה להתנגד להם מאחר ושתתה משקאות אלכוהוליים ולא שלטה במעשיה.

בסופו של הליך, ביום 8.3.05, זוכו הנאשמים מהעבירות המיוחסות להם בכתב האישום. בית המשפט קבע בהכרעת הדין כי יש לזכות את הנאשמים וזאת משום שלא הוכחה אשמתם. כן נקבע כי נמצאו סתירות מהותיות בגרסת המתלוננת, הן סתירות פנימיות והן סתירות בין עדותה של המתלוננת לבין עדות חברתה, אשר הייתה עמה באותו לילה בו נטען כי נאנסה על ידי הנאשמים. בנוסף, נקבע כי גרסתה של המתלוננת לעניין האירועים איננה הגיונית ואיננה סבירה. ביהמ"ש קבע כי הוא מאמין לגרסת הנאשמים ומעדיף אותה על פני גרסת המתלוננת. לחילופין קבע כי המתלוננת יצרה מצג של הסכמה ובהתאם קמה לנאשמים הגנה של טעות בעובדה. מטעמים אלו זוכו הנאשמים בתיק הנ"ל, לרבות המבקש. על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי לא הוגש ערעור לבית המשפט העליון. 

יצוין כי מיום 27.5.01, בו נעצר המבקש על ידי המשטרה והחלה חקירתו, הוארך מעצרו של המבקש מעת לעת על ידי בית המשפט וזאת עד ליום 9.7.01, אז נדונה בקשת המשיבה למעצר עד תום ההליכים וביהמ"ש שחרר את המבקש למעצר בית מלא, אחר כך למעצר בית חלקי ולבסוף בוטל גם מעצר הבית בהסכמת המשיבה.

למען הסדר יצוין כי שמיעת הראיות בת"פ 232/01 והכרעת הדין היו בפני הרכב השופטים ס. ג'ובראן [אב"ד], ר. שפירא ור.ש. צמח. שניים מחברי ההרכב אינם מכהנים עוד בבית משפט זה. בהתאם, ובהסכמת הצדדים, נקבע תיק זה לדיון בפני המותב הנוכחי, כאשר אחד מחבריו היה גם בהרכב ששמע את התיק המקורי. 

2.         טענות הצדדים:

ב"כ המבקש טוען כי מאחר ומרשו זוכה על ידי בימ"ש זה ומשום, שלדבריו, לא היה יסוד לאשמה ולא היה כל מקום להגשת כתב האישום, הרי שיש לפצות את המבקש כאמור.

ב"כ המבקש טוען כי למקרא חומר הראיות שהיה ברשות המשיבה, היה על המשיבה להגיע למסקנה כי אין מקום להגשת כתב אישום וזאת לאור הסתירות בין ההודעות שמסרה המתלוננת במשטרה ובין גרסתה של המתלוננת לגרסת חברתה, אשר הייתה עמה באותו לילה; לאור התאמת גרסת המבקש לגרסתה של החברה; ולאור האופן בו תיארה המתלוננת את האירועים לראשונה בפני הצוות הרפואי אשר טיפל בה עם הגעתה לבית החולים.

בנוסף, טוען ב"כ המבקש כי על המשיבה לפצות את המבקש בגין הימים בהם היה נתון במעצר ובמעצר בית, סך הכל 285 ימים. כמו כן, טוען הוא לפיצוי בגין הוצאות הגנתו מאחר וביהמ"ש זיכה אותו זיכוי מלא, תוך שהוא קובע כי המתלוננת איננה מהימנה וכי היא בדתה את עלילת האונס וכן מאחר וחקירת המשטרה נוהלה בצורה רשלנית.

המשיבה טוענת כי הזכות לפיצוי בעקבות זיכוי איננה זכות מוחלטת ואין לומר כי זיכוי בהכרח גורר אחריו פיצוי. כן טוענת המשיבה כי כתב האישום הוגש כאשר יש בסיס ראייתי ומשפטי להגשתו, נוכח חומר הראיות הגולמי שבתיק החקירה. עוד טוענת המשיבה כי אף אם היו פגמים כלשהם בחקירת המשטרה, אין מדובר ב"התרשלות רבתי" של המשטרה העולה עד כדי פסילת החקירה ושלילת היסוד לאשמה. על כן, יש לדחות את הטענה לפיה לא היה יסוד להאשמה.

לטענת המשיבה, גם אין לפצות את המבקש על פי התנאי השני להפעלת הסמכות לפי סעיף 80 לחוק העונשין – נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי – וזאת משום שמחדלי החקירה עליהם הצביע ביהמ"ש בהכרעת הדין אינם מגיעים כדי "רשלנות רבתי" מצד המשטרה. כן מציינת המשיבה כי אף אם ביהמ"ש התרשם התרשמות ראשונית ממהימנות המתלוננת בסיום עדותה בפני ביהמ"ש, בשלב זה, בטרם הסתיימה פרשת התביעה, התרשמות זו יכולה הייתה להשתנות באופן מהותי לאחר שמיעת הראיות הנוספות של התביעה.

המבקש, בתשובתו לתגובת המשיבה, טוען כי יש לקבל את בקשתו בגין כל אחת משתי החלופות המופיעות בסעיף 80 לחוק העונשין. לטענתו, לא היה יסוד לאשמה, מאחר והחלטתה של המשיבה להגיש כתב אישום הסתמכה על עדותה של המתלוננת, אשר איננה הגיונית וקיימות בה סתירות רבות. לכן הראיות שהיו בידי המשיבה לא הצדיקו הגשת כתב אישום. כן טוען המבקש בתשובתו כי מתקיימת גם החלופה השניה על פי סעיף 80 וכי מתקיימות נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי. לטענת המבקש, המתלוננת העלילה על המבקש את אשמת האונס ובחקירת המשטרה נפלו ליקויים רבים שלו לא היו מתרחשים, הייתה המשטרה מגלה כי גרסתה של המתלוננת הינה עלילה. המבקש טוען כי סירובה של המשיבה לקבל את המלצת ביהמ"ש לאחר שסיימה המתלוננת את עדותה ולחזור בה מן האישום והתעקשותה לשמיעת יתר העדויות צריכה להוות נסיבה המצדיקה פסיקת פיצוי למבקש.

המבקש טוען כי נגרמו לו נזקים רבים בגין התיק הפלילי שהתנהל כנגדו, כגון שחרורו משירות צבאי, פגיעה בשמו הטוב, הזדקקותו לטיפול על ידי פסיכולוג וכיו"ב.

לטענת המבקש, יש לפצותו גם בגין הימים בהם היה שרוי במעצר בית מאחר ומעצר זה מגביל את זכותו של אדם להיות חופשי.

יצוין כי בקשתו ונימוקיו מבוססים, בין היתר, על החלטת ביהמ"ש בהליך המעצר (כב' השופט ר. ג'רג'ורה), אשר קבע כי אין ראיות בעוצמה מספיקה המצדיקה את מעצרם של הנאשמים, והמבקש בתוכם. מכאן מבקש הוא להסיק כי כבר בשלב המקדמי היה מקום להמנע מהגשת כתב האישום. עוד מפנה המבקש בטיעוניו לדברים שנכתבו בהכרעת הדין עצמה.

3.         הכללים לפסיקת פיצויים על פי סעיף 80 לחוק העונשין:

            סעיף 80 לחוק העונשין קובע:

"א) משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ה - 1982 בסכום שייראה לבית המשפט; ...".

כפי שעולה ממילות החוק, הרי שפיצוי על פי סעיף 80 יינתן כאשר התקיים תנאי הסף לפיו הנאשם זוכה או האישום שכנגדו בוטל וכאשר מתקיים בנוסף אחד משני מקרים :

א. לא היה בסיס לאשמה;

ב. קיימות נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי.

בכל הנוגע לאפשרות הראשונה, פסק בית המשפט העליון כי לא בכל זיכוי ניתן לטעון כי לא היה יסוד לאשמה. רק כאשר מלכתחילה לא היה מקום להעמיד את הנאשם לדין, או כאשר העובדות שנטענו לא מהוות עבירה, או כאשר היה ברור מראש כי לא ניתן היה להרשיע על ידי החומר שהיה בידי התביעה, כי אז יהיה מקום לפסוק פיצוי. ראה:

ע"פ 1524/93 מיכאלשווילי בנימין נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(2), 650;

ע"פ 4466/98 ראמי דבש נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד נו(3), 73, עמ' 92-93 (להלן: "ע"פ 4466/98");

ע"פ 6721/01 אחמד עזאם נ' פרקליטות המדינה, תק-על 2003(1), 636, עמ' 638 (להלן: "ע"פ 6721/01");

יעקב קדמי, על סדר הדין בפלילים (חלק שני), תל אביב 1993, בעמ' 646.

עילת הזכאות הראשונה המנויה בסעיף 80(א) לחוק העונשין עניינה במקרים בהם "לא היה יסוד לאשמה". התקיימות העילה נבחנת במועד שלפני הגשת כתב האישום. על בית המשפט לבחון את התשתית הראייתית שהייתה עובר להגשת כתב האישום. ראה:

ע"פ 303/02 דרוויש חמדאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(2), 550, עמ' 557-558 (להלן: "ע"פ 303/02");

ע"פ 4466/98 הנ"ל, עמ' 92-93.

"במקום שהתביעה נהגה בסבירות ובזהירות ראויה, כראוי לתביעה, לא נאמר כי לא היה יסוד להאשמה גם אם בערבו של יום יצא נאשם זכאי בדינו. במקום זה נאמר - בכפיפות לעילה השניה - כי הנזק והצער ינוחו על מקומם; ובלשון השאולה ממקום אחר נאמר: The loss lies where it falls.

ואילו אם התביעה נהגה שלא בסבירות ושלא בזהירות ראויה, תישא המדינה בהוצאותיו של הנאשם ותיאלץ לפצותו על מעצרו ועל מאסרו".

ראה:

ע"פ 4466/98, עמ' 92-93.

באשר לחלופה השניה, כאמור סעיף 80, לפיו יינתן פיצוי לנאשם שזוכה כאשר ישנן נסיבות אחרות המצדיקות זאת, הרי שמדובר בעילה הכוללת שלוש חלופות. החלופה הראשונה היא עצם קיומו של ההליך המשפטי. כך, לדוגמא, כאשר התביעה פעלה בזדון או ללא סיבה סבירה; לא היה מלכתחילה אינטרס ציבורי בהעמדה לדין; לנאשם נגרם עיוות דין בשל התמשכות ההליכים; התביעה התרשלה בבדיקת טענת אליבי של הנאשם; הוכח שהנאשם נפל קורבן לעלילה. לכך ניתן להוסיף גם מצב שבו היה הנאשם נתון במעצר במשך תקופה ממושכת והתביעה הייתה יכולה לחזור בה מן האישום בשלב מוקדם יותר מן השלב שבו חזרה בה. החלופה השניה, עניינה אופי זיכויו של הנאשם - האם היה זיכוי מוחלט מן האשמה, בנסיבות מסוימות, להבדיל מזיכוי מחמת הספק; החלופה השלישית, עוסקת בנסיבות האינדיבידואליות של הנאשם. כמו, לדוגמא, כאשר נפגע התא המשפחתי של הנאשם; לנאשם נגרם נזק כלכלי או נפגעה בריאותו. ראה:

ע"פ 6721/01 הנ"ל, עמ' 639;

ע"פ 4466/98 הנ"ל.

כבר נאמר בע"פ 7826/96, יוסף רייש נ' מדינת ישראל, פורסם בפ"ד נא(1), 481:

"מבחינת הדין הרצוי ראוי היה להרחיב את הזכות להוצאות ולפיצוי לכל נאשם שיצא זכאי בדינו, יהא הטעם לזיכוי אשר יהא. משלא הוכחה אשמתו של הנאשם במידה הנדרשת בפלילים, והוא יוצא זכאי בדינו, הרי שחזקת חפותו שהיתה קיימת טרם המשפט, לא נסתרה. אם העמידה אותו המדינה לדין ולא עלה בידה להוכיח את אשמתו, עליה לפצותו על ההוצאות שגררה אותו להן ועל הסבל שסבל במעצר או במאסר. משכך, מה לי אם זוכה מחמת הספק ומה לי אם זוכה בזיכוי ברור ומוחלט. בכל אחד מן המקרים חוזר הנאשם לאחר הזיכוי ל"סטטוס" של חף מפשע שהועמד לדין".

ואכן, גם אם ראוי היה לקבוע לפצות כל אדם אשר הועמד לדין וזוכה, נקבע כי הפיצוי בגין סעיף 80 לחוק העונשין, ייוחד רק לאותם מקרים חריגים שפורטו לעיל. הכלל הוא כי אין די בעצם הזיכוי ואפילו "זיכוי מוחלט" או "זיכוי מלא", אין בו כדי להצדיק בהכרח תשלום פיצויים לנאשם. פסיקת פיצויים תהיה רק במקרים בהם לא היה מלכתחילה כל יסוד לאשמה או קיימות נסיבות אחרות המצדיקות פיצויים. ראה:

ע"פ 303/02 הנ"ל.

גם אם מתמלאים התנאים המצדיקים פסיקת פיצויים לנאשם שזוכה, על בית המשפט לחייב את המדינה בפיצוי רק באותם מקרים בהם ניתן להצביע על קשר סיבתי בין הנזק, דהינו מעצר השווא והוצאות ההגנה, לבין ההליך המשפטי שבגין דרך ניהולו יפסק הפיצוי. מבחן הקשר הסיבתי יהיה כשם שנבחנת כל תביעה בעילה נזיקית, באותן אמות מידה, תוך התאמתן לאופן ניהול ההליך הפלילי. גם אם היו ליקויים בהליך הפלילי, המקימים לנאשם את הזכות לפיצוי, מותנה פסיקת הפיצוי בהוכחת קשר סיבתי בין ההליך הפלילי לנזק שנגרם. בעניין זה קיימת הקבלה חלקית בין הוראות סעיף 80 לחוק העונשין לבין עוולת הרשלנות. עם זאת ".. אין זהות בין שתי העילות, בין עילת סעיף 80 ובין עוולת הרשלנות. כך באשר לסדר הדין: ראו סעיף 80(ג) לחוק העונשין ותקנות הפיצויים; כך באשר לראשי-נזק ספציפיים, שהוראת סעיף 80 מגבילה עצמה לפיצויים בגין מאסר או מעצר ולהוצאות ההגנה בלבד, ושלא כמשפט הנזיקין אין היא מכילה ראש-נזק של פגיעה בשמו הטוב של אדם (ע"פ 277/78 מדינת ישראל נ' טוביהו, פ"ד לג(1), 297, 303 ) או ראש-נזק של גרימת כאב וסבל (ע "פ 586/78 סולמי נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(1), 829,   830); וכך באשר לשיעור הפיצויים והשיפוי בגין הוצאות, שהוראת סעיף 80 - שלא כעילת הנזיקין - מגבילה אותו באורח סטטוטורי כדבר תקנות הפיצויים". ע"פ 4466/98 הנ"ל, עמ' 93-94.

בכל מקרה - על הנאשם להוכיח כי נגרמו לו נזקים מאותם ראשי נזק המזכים בפיצוי בהתאם להוראות סעיף 80 לחוק העונשין, וכתוצאה מהדיון בתיק הפלילי, כאשר הנזק נגרם כתוצאה מהגשת כתב האישום וניהול ההליך. רק אם יוכיח את הנזקים ואת הקשר הסיבתי בין הנזק שנגרם לבין הגשת כתב האישום, יהיה זכאי לפיצוי.

4.         החלת הכללים על המקרה שבפנינו:

סבורני כי במקרה זה אין לקבל את טענתו של ב"כ המבקש כי לא היה כל מקום להגשת כתב אישום מלכתחילה ולכן לא מתקיימת החלופה הראשונה על פי סעיף 80 לחוק. בחומר הראיות שהיה בידי התביעה היה לכאורה בסיס להרשעת המבקש. אף אם נתגלו סתירות בין הודעותיה של המתלוננת במשטרה ובין גרסתה לגרסת חברתה, היו בידי המאשימה ראיות המצדיקות הגשת כתב אישום ומסירת ההכרעה בעניין מהימנות גרסת המתלוננת לידי בית המשפט. העובדה שהמבקש וחבריו שוחררו ממעצר אינה מובילה בהכרח אל המסקנה כי לא היה מקום להגיש את כתב האישום. יש לעיתים שחומר הראיות מחד ואופי הנאשם מאידך מוביל את ביהמ"ש אל המסקנה כי ניתן לשחררו ממעצר, זאת גם כאשר העבירה המיוחסת לו בכתב האישום היא עבירה חמורה. מכאן אין להסיק בהכרח שחומר הראיות, כפי שהיה בעת הגשת כתב האישום, הגם שלא הצדיק מעצר עד לתום ההליכים, חייב היה להוביל למסקנה כי אין מקום להגיש את כתב האישום. גם אם לא מצא ביהמ"ש מקום להורות על מעצרו של נאשם, עדיין ייתכן כי חומר הראיות מצדיק את הגשת כתב האישום ובירור העובדות במסגרת הליך שיפוטי. כך במקרה זה. המבחן שעל ביהמ"ש לשים לנגד עיניו הוא האם ניתן לומר במועד הגשת כתב האישום כי לא היה כל יסוד לאשמה במובן זה ששיקול הדעת של הפרקליטות, בעת ההיא, על בסיס חומר הראיות, היה על פניו מוטעה או מוטה מטעמים בלתי ענייניים במובן זה שכתב האישום הוגש ללא כל בסיס. סבור אני כי גם על פי החלטת השחרור ממעצר של כב' השופט ג'רג'ורה וגם מחומר הראיות כפי שהוצג לעיוננו לא ניתן לומר כי כאלו הם פני הדברים.

אין לקבל את טענת ב"כ המבקש כי המבקש זוכה זיכוי בהעדר כל תשתית ראייתית. בפתח ההליך הייתה תשתית ראייתית שביססה את כתב האישום, אלא שבסופו של יום קבע בימ"ש כי אינו מאמין למתלוננת וזאת עקב סתירות בעדותה, הן פנימיות והן סתירות ביחס לעדויות אחרות, הכל כפי שהובהר בהכרעת הדין. גם טענתו של ב"כ המבקש לעניין מחדלי החקירה שבוצעו על ידי המשטרה, אינה מסייעת לו לעניין זה, במובן זה שעל אף המחדלים שנזכרו בהכרעת הדין, לא ניתן לומר כי בנקודת הזמן של הגשת כתב האישום לא היה יסוד לאישום. 

עם זאת, סבור אני כי בעת שמיעת הראיות בתיק, ובפרט בעת שמיעת עדותה של המתלוננת, משנתגלו סתירות רבות מדי בגרסת המתלוננת ומשנתגלה לעיני כל כי גרסתה של המתלוננת איננה הגיונית ואינה מתיישבת עם עדויות עדות תביעה אחרות (במיוחד חברתה שהייתה עמה באותו הלילה), הייתה צריכה המשיבה לחזור בה מכתב האישום. אינני מקבל את טענת המשיבה כי לאחר שנתגלו הסתירות הרבות בעדותה של המתלוננת, היה על המשיבה להמשיך ולהביא ראיותיה בפני ביהמ"ש. הראיות הנוספות (עדות העו"ס ואחותה של המתלוננת) לא היה בהן די כדי לתמוך בגרסת המתלוננת ולהצביע על מהימנותה. פגמים אשר מתגלים לתביעה רק במהלכו של המשפט וגורעים מכוחן של הראיות המפלילות, לא ישמשו, ככלל, בסיס לטענה כי לא היה יסוד לאשמה. יחד עם זאת, משנתגלו פגמים אלה וגרסתה של המאשימה קרסה לנגד עיני ההרכב וב"כ המאשימה, היה מקום כי המאשימה תחזור בה מכתב האישום.

יצוין לעניין זה כי פרוטוקול הדיון אינו משקף את כל אשר אירע באולם. ואולם אין חולק (והדבר עלה בטיעוני הצדדים) כי בשלב זה של הדיון זומנו ב"כ שני הצדדים ללשכה וההרכב הצביע בפני ב"כ המאשימה על הקושי הרב הרובץ לפתחה להוכחת האישום. בנסיבות אלו, כאשר פרשת התביעה כבר הייתה למעשה בסיומה, במובן זה שתמונת הראיות הייתה נהירה לתביעה, על הסתירות הבולטות שבה, כי אז היה מקום להורות, גם אם בשלב מאוחר, על חזרה מהאישום. בדרך זו ניתן היה גם לקצר את ההליך ובמיוחד את משך הזמן בו נתון היה המבקש למגבלות על תנועתו וכן לחסוך את העלויות של המשך ההתדיינות, עד סופה.

סעיף 80 לחוק העונשין קובע זכאות לפיצוי ואת סמכותו של בית המשפט לפסוק פיצוי לנאשם שזוכה כאשר מתברר כי לא היה יסוד לאשמה. סבור אני כי כשם שניתן לפסוק פיצוי מלא כאשר מגיע בית המשפט למסקנה כי כבר במועד הגשת כתב האישום לא היה יסוד לאשמה, כך גם ניתן לפסוק פיצוי חלקי כאשר מתברר במהלך שמיעת התיק כי אין יסוד לאשמה. כאשר במהלך שמיעת הראיות מתברר, בצורה חד משמעית, כי אין עוד מקום להמשיך בניהול ההליך הפלילי, כי אז קמה הזכאות לפיצוי משלב זה. חובתה של הפרקליטות כרשות מנהלית לשקול בכל שלב בניהול ההליך את הצידוק שבהמשכו. בהתאם, משהתגבשו נתונים שחייבו את הפסקת המשך בירורו של כתב האישום, והמאשימה החליטה להמשיך בהליך עד סופו, כי אז במועד זה התגבשה זכאותו של הנאשם שזוכה לפיצוי, מאחר ובמועד זה הובהר כי אין עוד יסוד לאשמה, זאת גם אם במועד הגשת כתב האישום היו פני הדברים שונים. 

אבהיר לעניין זה כי רק במקרים חריגים ראוי יהיה לפסוק פיצוי לנאשם בגין ניהול הליכים וזאת כאשר במועד הגשת כתב האישום הייתה, לכאורה, תשתית ראיות המצדיקה את הגשתו של כתב האישום. אלא שסבור אני שבמקרה שבפנינו מתקיימים אותם תנאים חריגים והם קריסה מוחלטת של ראיות המאשימה מחד והבהרה שהבהיר ביהמ"ש  לתביעה כי עליה לשקול שנית את המשך שמיעת הראיות. במקרה חריג מסוג זה, וכאשר התביעה הייתה ערה למצב הראיות, לא הפעילה את שיקול דעתה והמשיכה את ניהול ההתדיינות עד סופה, כי אז ראוי הוא שתפצה את המבקש על אותן הוצאות שנגרמו לו מהשלב בו ראוי היה שהמאשימה תחזור בה מהאישום.

בהתאם, אציע לחברי לקבוע כי המבקש זכאי לפיצוי חלקי ואולם זאת רק בגין "הנזק" שנגרם לו כתוצאה מקיום ההליך בשלב שלאחר עדותה של המתלוננת, שלב בו היה על המאשימה להגיע אל המסקנה כי יש מקום לחזור מהאישום ולהסכים לזיכוי המבקש וחבריו.

מאחר וסבור אני כי עלינו לקבוע שהזכאות לפיצוי התגבשה רק בשלב מאוחר של הדיון, ממילא אין המבקש זכאי לפיצוי בגין ימי המעצר והתקופה העיקרית בה שהה במעצר בית, תקופה שהסתיימה עוד קודם לשלב הדיוני הנ"ל. בשלבים ההם הייתה עדיין הצדקה למגבלות התנועה שהוטלו עליו, וזאת על פי התשתית הראייתית כפי שהייתה לנגד עיני הפרקליטות וביהמ"ש במועדים הנ"ל. מאחר והטעמים המצמיחים זכאות לפיצוי התגבשו רק בשלב המאוחר של הדיון לא ניתן להצביע על קשר סיבתי בין נזקי המעצר והגבלות התנועה בראשיתו של הדיון ובין אופן ניהול ההתדינות ע"י המאשימה. זכאותו של המשיב לפיצוי מתגבשת, במקרה זה שלפנינו, רק מאותו שלב בו הובהר שאין עוד בסיס להמשך הדיון וכי יש להורות על זיכוי הנאשמים.  

בהתאם גם אציע לחברי לקבוע, כי המבקש זכאי לפיצוי חלקי עבור הוצאות ניהול ההתדיינות שנגרמו לו בתקופת ניהול המשפט בשלב שלאחר עדות המתלוננת, ולאחר שגם התביעה הודרכה על ידי ביהמ"ש לשקול חזרה מהאישום.

אינני מוצא מקום לטענות המבקש לפיהן יש לפסוק לו גם פיצוי בגין סבל, נזק נפשי, טיפול פסיכולוגי וכיו"ב. נזקים אלו אינם מבין הנזקים ברי פיצוי בהליך לפי סעיף 80 לחוק העונשין. עניינו של סעיף 80 בתשלום פיצוי בגין הוצאות הגנה וכן פיצוי על מעצר או מאסר שווא וזאת בהתאם לתקנות הקובעות את שיעורי הפיצוי עבור כל יום מאסר או מעצר. ככל שנגרמו לנאשם שזוכה נזקים אחרים, הרי כי אז עליו להגיש תביעה אזרחית לפיצויים, בין אם כנגד המאשימה או כנגד המתלונן/ת וזאת לביהמ"ש המוסמך בעילות תביעה מתחום פקודת הנזיקין.

5.         סיכום וסעדים:

אשר על כן ובסיכומו של דבר אני מציע לחברי לקבוע כי במקרה זה זכאי המבקש לפיצוי חלקי בהתאם להוראות סעיף 80 לחוק העונשין. כפי שפורט בהכרעת הדין, עדותה של המתלוננת הייתה מלאת סתירות. עדות של חברתה שהייתה עמה באותו הלילה סתרה את עדותה. עדויות של עדות תביעה אחרות לא היה בהן כדי לחזק את עדות המתלוננת. לכן בתום שמיעת עדותה של המתלוננת היה מקום כי המאשימה תחזור בה מכתב האישום.

החלטתה של המאשימה הייתה להמשיך בניהול התיק הפלילי ובכך נגרם למבקש נזק כלכלי בגין הוצאות ניהול המשפט. מאחר ובנקודת הזמן בה היה ראוי כי המאשימה תחזור בה מכתב האישום לא היה שרוי המבקש במעצר, ומאחר ולא נפסק כי לא היה יסוד לאשמה מלכתחילה, איני סבור כי יש לפצות את המבקש בגין ימי המעצר, אלא אך ורק פיצוי חלקי בגין ניהול ההליכים המשפטיים.

המבקש טוען כי שילם לבא כוחו שכר טרחה בסכום של 145,846 ₪. המבקש צירף לבקשתו העתקי חשבוניות וקבלות ואמינה עלי הטענה כי סכום זה אכן שולם על ידו. סכום זה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית עד למועד הגשת הבקשה עומד על 178,189 ₪ נכון למועד הגשת הבקשה שבפנינו.

אלא שסכומי הפיצוי שניתן לשלם לנאשם שזוכה אינם נקבעים על פי ההוצאות שהוציא הנאשם בפועל. הסכומים נקבעו בתקנות סדר הדין הפלילי (פיצויים בשל מעצר או מאסר) התשמ"ב - 1982. על פי התקנות הנ"ל הסכום לתשלום עבור הוצאות לימוד תיק עומדות על סך 1,798 ₪ והשכר עבור ישיבת משפט עומד על סך של 539 ₪. סכומים דומים נקבעו גם בתקנות הסניגוריה הציבורית (שכר טרחה לסניגורים ציבוריים) (הוראת שעה), התשס"ג - 2003. שם נקבע שכר עבור לימוד תיק ועוד ישיבה אחת על סך של 2,356 ₪ וכל ישיבה נוספת 589 ₪. יצוין עוד כי על פי התקנות הנ"ל הכנת סיכומים תחשב לשוות ערך לישיבה.

יצוין עוד כי בתקנות סדר הדין הפלילי (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב - 1982 נקבע, בתקנה 9(ב), כי בנסיבות מיוחדות רשאי בימ"ש לקבוע סכום גבוה יותר בשיעור שלא יעלה על 50% מהסכום הקבוע באותו פריט. הוראה דומה מופיעה גם בתקנה 3 לתקנות הסניגוריה הציבורית שאוזכרו לעיל, אשר גם היא מאפשרת להוסיף עוד 50% על הסכום הקבוע בתקנות.

במקרה שבפנינו התקיימו בסך הכל 8 ישיבות הוכחות, מהן שתי ישיבות הוכחות לאחר השלב בו סיימה המתלוננת את עדותה (ישיבות מיום 13.7.04 ו- 10.8.04). כמו כן, הגישו הצדדים סיכומים בכתב. בשים לב לאמור לעיל סבור אני כי המבקש זכאי לפיצוי חלקי עבור הוצאות הגנתו בסכום השווה לסכום המשולם עבור שתי ישיבות משפט וכן תשלום עבור הגשת הסיכומים, שהוא שווה ערך לישיבה נוספת. כמו כן, סבור אני כי יש להוסיף את הסכום הקבוע עבור הכנת התיק וכן את התוספת בשיעור 50% לסכומים הנ"ל וזאת בשים לב להתארכות הדיונים.

ער אני לפער המשמעותי שבין הוצאות ההגנה ששילם המבקש/נאשם לבא כוחו בפועל לבין הסכום אותו אני מציע לפסוק וזאת על פי התקנות ואולם סבור אני כי איננו מוסמכים לפסוק סכום העולה על הסכום הנ"ל. אינני מתעלם גם מהעובדה שלכאורה מדובר בפגיעה בקניינו של אדם שהיא עלולה להיחשב כפגיעה החורגת מהמידתיות הראויה. אלא שהמחוקק הביא את הדבר בחשבון והקים שירות ציבורי בדמותה של הסניגוריה הציבורית המספקת הגנה משפטית לזכאים ואלה שידם אינה משגת. למעשה, כנגד התקנת תקנות המגבילות את גובה הפיצוי אשר ניתן לשלם לנאשם שזוכה יצר המחוקק גם מנגנון של אספקת הגנה משפטית מקצועית וברמה גבוהה וזאת על חשבון הקופה הציבורית. בנסיבות אלו ומשבוחר נאשם לממש זכותו ולשכור שירותיו של עו"ד פרטי על חשבונו, עליו גם להביא בחשבון כי גם אם יזוכה וימצא כי הוא זכאי לפיצוי, יהיה הפיצוי בסכום הנמוך בהרבה מההוצאה שהוציא בפועל כתשלום עבור הגנתו המשפטית. לא למותר לציין עוד כי התקנות דלעיל הותקנו לפני חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ולפיכך אין לטעון כי הן אינן חוקתיות.

בהתאם, ועל פי סמכותינו לפי התקנות הנ"ל, אציע לחברי לפסוק לו את הסכום המירבי האפשרי שהוא כדלקמן:

1,798 ₪ עבור הכנת תיק;

1,617 ₪ עבור שתי ישיבות ועוד הכנת סיכומים.

סה"כ: 3,415 ₪.

בתוספת 50% - 5,122.5 ₪.

בהתאם, ואם תשמע דעתי, נחייב את אוצר המדינה לשלם למבקש הוצאות חלקיות בגין הגנתו בתיק בו זוכה זיכוי מלא וזאת בסכום הכולל הנקוב לעיל.

            ___________________

ר. שפירא, שופט

סגן הנשיא השופט ש. ברלינר [אב"ד]:

אני מסכים.

            _____________________

ש. ברלינר, שופט, ס.נ.

                                                                                                    [אב"ד]

השופט א. שיף:

אני מסכים.

                                                                                                __________________

א. שיף, שופט

הוחלט כאמור בחוות דעתו של כב' השופט ר. שפירא.

פסק דין זה ניתן בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא עותק לצדדים באמצעות באי כוחם בדואר.

ניתנה היום י' בכסלו, תשס"ו (11 בדצמבר 2005) בהעדר הצדדים.

ש. ברלינר - ס. נשיא             [אב"ד]

א. שיף - שופט

ר. שפירא - שופט