1

בתי המשפט

פ 003006/04		בית משפט מחוזי חיפה
08/02/2006	תאריך:	כב' השופט רון סוקול	בפני:

	מדינת ישראל	בעניין:
המאשימה	ע"י ב"כ פרקליטות מחוז חיפה
	נ ג ד
	סמיר בן בדוי אחרינו ת"ז 026386292
הנאשם	ע"י ב"כ עוה"ד בלומנפלד

בשם המאשימה: עו"ד גושן בשם הנאשם: עו"ד שלומי בלומנפלד הנאשם בעצמו

נוכחים:

הכרעת-דין

1. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות חמורות בשלושה אישומים. באישום הראשון מיוחסות לנאשם עבירות של סיוע לשוד בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 402(ב) ביחד עם סעיף 31 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, סיוע לכניסה והתפרצות למקום מגורים בכוונה לבצע גניבה או פשע בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיפים 406(ב) ביחד עם סעיפים 408 ו-31 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, וקשירת קשר לפשע, עבירה לפי סעיף 499(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. באישום השני מיוחסות לנאשם עבירות של שוד בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 402(ב) ביחד עם סעיף 29 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, וקשירת קשר לפשע, עבירה לפי סעיף 499(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. באישום השלישי מיוחסות לנאשם עבירות של החזקת שטר מזויף, עבירה לפי סעיף 462(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (מספר עבירות), והחזקת כלים לצריכת סם מסוכן, עבירה לפי סעיף 10 סיפא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973 (מספר עבירות).

2. כתב האישום מתאר שני מקרי שוד קשים ביותר אשר בהם היה הנאשם מעורב, על-פי הנטען. באישום הראשון נאמר כי ביום 19.11.2003, בשעות הערב המאוחרות, נפגש הנאשם עם האני גלבוש (להלן: "האני"), ראפע גלבוש (להלן: "ראפע") ויאסר חאג' עלי (להלן: "יאסר").

האני וראפע הינם תושבי שטחים, אותם הכיר הנאשם באמצעותו של יאסר. נטען כי הארבעה קשרו קשר לבצע שוד בדירתם של המתלוננים א. ש. ו-ר. ש., אשר בשפרעם. לפי כתב האישום, נטען כי הנאשם ויאסר נטלו כלי פריצה מסוג לום ופטיש, העמיסו אותם על רכבו של הנאשם, ולאחר מכן הסיע הנאשם את האני, יאסר וראפע למטע זיתים המצוי בסמיכות לדירתם של המתלוננים. האני, יאסר וראפע נטלו את כלי הפריצה, ואילו הנאשם התרחק מהמקום. נטען כי האני, יאסר וראפע נשארו לישון במטע הזיתים עד לשעה 03:00, ואז החלו לנוע לדירת המתלוננים. בהגיעם למקום השתמשו בכלי הפריצה שבידם, נכנסו לחדר המדרגות, והמתינו ליד דלת הכניסה לדירת המתלוננים, כאשר פניהם רעולות בעזרת מסכות שהביאו, ועל ידיהם כפפות. שניים מתוך השלושה החזיקו בידיהם סכינים, ואחד החזיק חפץ אשר נחזה להיראות כמו אקדח.

בסמוך לשעה 07:45 התעוררו המתלוננים משנתם, והמתלונן פתח את דלת הכניסה. מיד כאשר נפתחה הדלת, פרצו שלושת השודדים שהמתינו בחוץ, הכו את המתלונן, ותוך שימוש באקדח ובסכינים פרצו לדירה. השלושה קשרו את המתלונן בידיו וברגליו, ואחד מהם ניגש אף למתלוננת, תפס גם אותה והכה אותה בבעיטות ובמכות לראשה. בסופו של דבר העבירו השודדים את המתלוננים לחדר הממ"ד שבדירה, כאשר אחד נותר לשמור עליהם, בעוד השניים האחרים מבצעים חיפוש ברחבי הדירה. במהלך החיפוש תפסו בדירה 150 אלף ₪ במזומן, 7,000 דולר במזומן ו-5,000 דינרים במזומן, וכן תפסו 5 שיקים המשוכים על שם המתלונן.

לאחר שנטלו את הכספים מהדירה, יצאו השלושה ממנה ונמלטו דרך מטע הזיתים. הנאשם, כך נטען, המתין לשלושה בקרבת המטע, אסף אותם, וכל הארבעה נסעו לחורשה שבקרבת שפרעם. שם חילקו הארבעה ביניהם את הכספים שנטלו מדירת המתלוננים, וכל אחד הלך לדרכו.

3. באישום השני נטען כי ביום 9.12.2003, בשעות אחר הצהריים, הגיעו לביתו של הנאשם בכפר מכר, האני, ראפע ותאיר בן עלי (להלן: "תאיר"). הנאשם הסיע את השלושה ברכבו ברחבי כפר מכר, עד שעצר ליד ביתם של ג'. ט. ו-ס. ט., והצביע בפני חבריו על הבית. הנאשם מסר לחבריו כי זה הבית אליו יפרצו באותו לילה. הנאשם והשלושה קשרו יחד קשר לביצוע שוד.

בסמוך לשעה 03:30 בלילה צייד הנאשם את שלושת חבריו במסכות צמר, בכפפות, במברג, בחבלים ובשני סכינים, והשלושה עזבו את ביתו וניגשו לביתם של המתלוננים. תאיר נותר לשמור מחוץ לבית, ואילו האני וראפע פתחו חלון בקומה התחתונה באמצעות המברג שבידיהם ונכנסו לתוך הבית.

השניים ערכו חיפוש בתיק שמצאו, השייך למתלוננת, ונטלו מתוכו סך של 400 ₪. לאחר מכן עלו לקומה השנייה, נכנסו לחדר השינה בו ישנו המתלוננים, כאשר פניהם מכוסות במסכות ובידיהם סכינים. כל אחד מהשניים ניגש לצד אחר של המיטה וערך חיפוש. כאשר התעוררו המתלוננים והחלו לצעוק, תפסו אותם השניים והכו בהם. אחד מהשניים תפס את המתלוננת, הכה אותה באגרופים, השעין את ברכו על בטנה, ולבסוף דקר אותה באמצעות הסכין בפניה, מתחת לעין. כאשר חדלה להתנגד, קשרו אותה השניים בידיים וברגליים וכיסו את ראשה בכרית.

לאחר מכן ניגשו השניים למתלונן, הכו אותו, דקרו אותו בעזרת הסכינים דקירות מרובות בצווארו, בחזהו, בבטנו, בגבו, בידיו ובירכיו, ותוך כדי כך שאלו אותו היכן הכסף והזהב. בסופו של דבר אמר להם המתלונן כי בכיס מכנסיו מצוי סך של 2,000 ₪, והשניים לקחו סכום זה מכיסו. לאחר מכן נטלו מכשיר טלפון סלולרי ותכשיטים שנמצאו בחדר השינה העשויים מזהב ומכסף. השניים קשרו את המתלונן, חסמו את פיו, ועזבו את הבית דרך החלון ממנו נכנסו. שם חברו לתאיר, שחיכה בחוץ, וכל השלושה חזרו לביתו של הנאשם.

על-פי הנטען, הגיעו השלושה לבית הנאשם, מסרו לידיו את כל הפריטים שגנבו, והנאשם ביצע את חלוקת הכסף בין שלושת חבריו, כאשר את התכשיטים הותיר לעצמו. לאחר מכן עזבו השלושה את ביתו של הנאשם.

כתוצאה מן התקיפה נזקקה המתלוננת לטיפול רפואי, במהלכו אושפזה בבית חולים למשך יומיים. המתלונן אושפז תקופה ארוכה בשל הדקירות הרבות בגופו, ושוחרר מאשפוזו רק לאחר תקופה ארוכה ולאחר הגשת כתב האישום.

4. באישום השלישי נטען כי ביום 10.12.2003 נעצר הנאשם. מיד לאחר המעצר, בחיפוש שנעשה בביתו נמצאו 5 כלים לעישון סמים מסוכנים וכן 7 שטרות מזויפים בסך של 100 ₪ כל אחד.

5. בעקבות האירועים שפורטו בכתב האישום נעצרו האני, ראפע, תאיר והנאשם. האני, ראפע ותאיר הועמדו לדין בכתבי אישום נפרדים. יאסר לא נעצר במשך תקופה ארוכה ביותר, ורק כאשר הגיעו ההליכים בתיק זה לקראת סיומם (בסיום פרשת ההגנה), הודיעה המאשימה כי יאסר אותר ונעצר. בסופו של דבר הוגש כנגד יאסר כתב אישום. עוד חשוב לציין כי האני, ראפע, תאיר ויאסר הגיעו כל אחד בנפרד להסדרים בהליכים שננקטו כנגדם, והורשעו בכתבי האישום השונים.

ציינתי זאת מאחר וההליכים בתיק זה התעכבו זמן רב, בין היתר על מנת שיסתיימו ההליכים כנגד ארבעת השותפים במעשי השוד הנטענים, כדי שניתן יהיה להעידם גם בתיק זה.

6. בתשובתו לכתב האישום כפי שנרשמה בפרוטוקול מיום 13.4.2004, כפר הנאשם באישומים המיוחסים לו באישום הראשון והשני, אך הודה בכל העבירות המיוחסות לו באישום השלישי. במהלך הראיות הודה הנאשם כי הסיע את השותפים, האני, ראפע ויאסר, למטע הזיתים הסמוך לדירת המתלוננים נשוא האישום הראשון, וכי אסף אותם לאחר ביצוע השוד, אך כפר כי ידע על טיב מעשיהם של שותפיו ועל כוונותיהם. כמו כן כפר בכך כי קיבל חלק כלשהו מהשלל. גם לגבי האישום השני הודה הנאשם כי אירח את האני וראפע בביתו ביום השוד, וכי לאחר שביצעו את השוד הגיעו השניים לביתו, אך כפר בכל שאר המיוחס לו, לרבות בטענה כי היה שותף לחלוקת השלל.

עם זאת הנאשם לא כפר באמור בכתב האישום לגבי נסיבות מעשי השוד ולגבי האירועים שאירעו בביתם של המתלוננים בכל אחד מהמקרים. הנאשם הסכים להגשת כל הראיות הנוגעות לפגיעות שנפגעו המתלוננים בשני המקרים, וכן לכל הראיות הנוגעות לרכוש שנגנב מבתי המתלוננים.

7. הנאשם לא העלה כל טענת אליבי, אך העלה טענת זוטא הנוגעת להודעות שמסר במשטרה, למעט הודעתו הראשונה. לטענתו, הוא פותה, או אוים, או הופעלו עליו לחצים בלתי הוגנים, על-ידי אנשי המשטרה או על-ידי מדובב שהוכנס לתאו על-ידי השוטרים. כפי שאפרט להלן, טענת הזוטא צומצמה על-ידי הנאשם בסיכומי טענותיו, והיא מתייחסת בסופו של דבר אך ורק לטענות בנוגע לדברים שנאמרו לו על-ידי המדובב, אשר הפעיל עליו לחץ בלתי הוגן ופיתה אותו למסור את הגרסה שמסר בהודעות למשטרה, וגם לגבי טענת זוטא זו נטען כי יש לדון בה רק אם בית המשפט יקבל את נוסח הדברים שנאמרו למדובב, על-פי התמלול והתרגום שהגישה המאשימה.

8. להלן אבחן בנפרד את הראיות שהוגשו בנוגע לכל אחד מהאישומים הראשון והשני.

האישום הראשון – השוד בשפרעם

9. העבירות המיוחסות לנאשם באישום זה הינן כאמור לעיל, סיוע לשוד בנסיבות מחמירות, סיוע לכניסה והתפרצות למקום מגורים בכוונה לבצע גניבה או פשע, וכן קשירת קשר לפשע. אין טענה כי הנאשם היה שותף לביצוע השוד.

מכתב האישום עולה כי המאשימה מייחסת לנאשם את הפעולות הבאות:

(א) מפגש ביום 19.11.2003 בו נקשר הקשר לביצוע מעשה השוד בבית המתלוננים א.ש. ו-ר.ש.

(ב) נטילת כלי פריצה והעמסתם על רכבו של הנאשם.

(ג) הסעת השותפים עד למטע הזיתים.

(ד) איסוף השותפים ממטע הזיתים עד לחורשה.

(ה) חלוקת השלל.

10. הנאשם אינו כופר בהסעת חבריו למטע הזיתים ובהסעתם בבוקר מהמטע ועד לחורשה (ת/7 עמ' 16,-17, ת/62 עמ' 3, ת/23, ת/24 עמ' 1 שורה 30, ת/33 עמ' 2 - דו"ח ההובלה, פרוטוקול עמ' 190 שורות 16-17, עמ' 196 שורות 12-26, עמ' 200 ועוד).

עם זאת הנאשם טוען כי לא התקיימו יסודות עבירות הסיוע המיוחסות לו, וכי לא התקיימו יסודות עבירת הקשר.

בטרם אבחן את הראיות, אקדים מספר הערות לגבי יסודות העבירות המיוחסות לנאשם, ונתחיל בעבירות הסיוע.

עבירות הסיוע

11. סעיף 31 לחוק העונשין מגדיר מיהו מסייע:

"מי אשר, לפני עשיית העבירה או בשעת עשייתה, עשה מעשה כדי לאפשר את הביצוע, להקל עליו או לאבטח אותו, או למנוע את תפיסת המבצע, גילוי העבירה או שללה, או כדי לתרום בדרך אחרת ליצירת תנאים לשם עשיית העבירה, הוא מסייע."

עבירת הסיוע הינה עבירה עצמאית המאופיינת בהיותה תרומה עקיפה ומשנית לביצועה של העבירה העיקרית (ראה ע"פ 4389/93, מרדכי נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3), 239 ,251; פרופ' פלר, יסודות בדיני עונשין, כרך ב, עמ' 237 (להלן: "פלר"); וע"פ 320/99, פלונית נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3), 22, 31 (להלן: "פרשת פלונית").

12. בעבירת הסיוע, כמו בכל עבירה אחרת, קיימים שני יסודות: עובדתי ונפשי. עבירת הסיוע הינה עבירת התנהגות ולא עבירת תוצאה (פרשת פלונית עמ' 31).

היסוד העובדתי של העבירה מורכב משני רכיבים: "מעשה" ו"נסיבה"; "המעשה" הוא אותו רכיב התנהגותי שיש בו כדי ליצור את התנאים להגשמת היסוד העובדתי על-ידי המבצע העיקרי (פלר הנ"ל, כרך ב, עמ' 240). ההתנהגות המסייעת עשויה ללבוש צורות שונות ואף יכולה להתרחש בזמנים שונים, בין לפני, בין במהלך ובין לאחר ביצוע העבירה העיקרית. אין גם הכרח כי ההתנהגות המסייעת תהיה תנאי בלעדיו אין להתגבשות העבירה של המבצע העיקרי, אלא הדגש מושם על כך שהמעשה יהיה מסוגל לסייע להגשמת העבירה העיקרית (השופט ברק בפרשת פלונית, עמ' 31; ע"פ 4317/97, פוליאקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1), 289, 307 (להלן: "פרשת פוליאקוב"); וע"פ 11131/02, אנג'ליקה יוספוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3), 917, בעמ' 923 (להלן: "פרשת יוספוב")).

13. "הנסיבה" בעבירת הסיוע היא הפליליות של התנהגות המבצע העיקרי, דהיינו הפליליות של אותו מעשה שהסיוע מהווה לו גורם משני ועקיף. יצוין כי אין הכרח שהעבירה העיקרית הושלמה, ולצורך השלמת היסוד העובדתי בעבירת הסיוע די בכך שהמבצע העיקרי החל בביצועה של העבירה העיקרית (פלר, כרך ב, עמ' 256; ופרשת פלונית, עמ' 32).

14. הגדרת היסוד הנפשי של עבירת הסיוע גררה מחלוקות רבות בפסיקה. בפרשת פוליאקוב הנ"ל נפסק בדעת רוב, כנגד דעתו החולקת של השופט אנגלרד, כי די בכך שמסייע יהיה מודע לטיב ההתנהגות המסייעת. דעת המיעוט הייתה כי פרט למודעות לטיב ההתנהגות המסייעת, יידרש מהמסייע יסוד של מטרה או תכלית לסייע לעבריין העיקרי (ראה שם עמ' 315).

מחלוקת זו מצאה את פתרונה בפרשת פלונית, כב' הנשיא, השופט ברק, אימץ את דעת המיעוט של השופט אנגלרד, וכך מציין השופט ברק, בעמ' 34-33, פסקה 19:

"ניתן, כמובן, כמשפט רצוי, לסבור כי דרישה מיוחדת זו של מטרה אינה רצויה.

כשלעצמי, ספק בעיני אם ראוי הוא להטיל אחריות על אדם כמסייע אם הוא אינו פועל מתוך מטרה לסייע. ניתן, כמובן, לטעון כי השוני בעונש המקסימלי בין המבצע העיקרי לבין המסייע מצדיק שלילת הצורך ביסוד הנפשי של 'מטרה' אצל המסייע. לדעתי, ניתן להצדיק את השוני בענישה בעיקר בשוני ביסוד העובדתי."

15. לאחר פסק הדין בפרשת פלונית אין עוד חולק כי כדי להוכיח את התקיימותו של היסוד הנפשי במסייע יש צורך להוכיח גם את התקיימותה של המטרה לסייע (ראה גם פרשת יוספוב, עמ' 924, פסקה 9). נדגיש כי אין צורך שהמסייע יהיה מודע לכל פרטי העבירה העיקרית, ואין צורך שישים לנגד עיניו את המטרה לסייע לעבירה עיקרית שפרטיה מוגדרים וברורים; די במטרה לסייע למעשה עבירה (ע"פ 7085/93, נג'אר נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4), 221, ופרשת יוספוב, עמ' 926, פסקה 12).

16. לסיכומו של פרק זה נחזור ונבהיר כי היסוד הנפשי הנדרש במסגרת עבירת הסיוע הוא מודעות לטיב ההתנהגות המסייעת, מודעות לכך שהמבצע העיקרי עומד לבצע עבירה ומטרה לסייע. אין צורך כי המסייע יהיה מודע לכל פרטי העבירה, ואין צורך כי יתקיים בו היסוד הנפשי המיוחד הנדרש לקיום העבירה אצל המבצע העיקרי מקום שהעבירה המושלמת כוללת בחובה יסוד שכזה.

17. ראינו שאין חולק כי הנאשם הסיע את יאסר, האני וראפע למטע הזיתים שממנו יצאו לביצוע השוד, ואין חולק כי אסף אותם למחרת היום, בשעות הבוקר, והסיעם לחורשה. אין גם חולק כי כלי הפריצה שבהם השתמשו השותפים לביצוע השוד הובאו גם הם במכוניתו, והנאשם בעדותו מאשר זאת, אם כי טוען כי לא ידע על כלי הפריצה עד שהוצאו ממכוניתו (עדותו עמ' 190 שורות 17-26, עמ' 210 שורה 1, שורות 22-29).

18. בחינת הראיות מחייבת את המסקנה כי היסוד העובדתי של עבירת הסיוע המיוחסת לנאשם, התקיים. הסעת שודד למקום ביצוע הפשע ביחד עם כלי הפריצה ואיסופו בתום ביצוע השוד מהווים ללא כל ספק התנהגות מסייעת (ראה ע"פ 4389/93 הנ"ל, בעמ' 252). בכך התמלא יסוד המעשה המסייע.

19. דומה שאין גם חולק כי התקיימה "הנסיבה", דהיינו אותה הפליליות של המעשה שבוצע על-ידי המבצעים העיקריים. בענייננו הורשעו כל שלושת המבצעים העיקריים. האני וראפע הורשעו בת"פ 3008/04 בעבירות של שוד בנסיבות מחמירות וכניסה והתפרצות לבית מגורים (ת/101), ויאסר הורשע באותן עבירות בת"פ 2040/05 (ת/103). שלושתם הודו בעבירות המיוחסות להם ובפרטי האישום הראשון.

הנאשם אף אינו כופר בביצוע המעשים ובפליליותם.

מכאן שכל היסודות העובדתיים, "המעשה" ו"הנסיבה", הוכחו.

20. לעניין היסוד הנפשי המחלוקת הינה בסוגיית מודעותו של הנאשם לפרטי המעשים שביצעו השותפים וביסוד המטרה לסייע.

21. הנאשם מבהיר בעדותו בבית המשפט כי הבין שכוונת שותפיו לבצע עבירה, אך לא היה מודע לפרטי השוד המתוכנן. בחקירה הראשית סיפר כי חשב שמטרתם של שלושת שותפיו הינה "לפרוץ לבית עסק" (עמ' 190 שורה 26, עמ' 199 שורה 23). בחקירה הנגדית הבהיר כי הבין שמדובר בפריצה לבית עסק כיוון שהוריד אותם באזור התעשייה (עמ' 209-210). במקום אחר בחקירתו הנגדית הוא מבהיר כי כן חשד באפשרות שהם הולכים לפרוץ, אך לא היה בטוח בכך (עמ' 213 שורות 29-30, עמ' 215 שורות 6-8).

עוד עולה כי הנאשם ראה את חבריו נוטלים עמם כלי פריצה בעת שיצאו מהרכב בשעות הערב (עמ' 210, עמ' 220, עמ' 222 ועוד), וכן כי ראה אותם חוזרים בבוקר כשבידם תיק שחור (עמ' 216-217).

22. הנאשם אף הודה במעורבותו בהסעת השותפים ובידיעה כי הינם מתכוונים לבצע מעשה עבירה. גם בחקירתו במשטרה, ובת/7, תמליל שיחתו של הנאשם עם המדובב (לעניין חלק זה לא הועלתה כל טענת זוטא), הוא מספר כי יאסר אמר לו "שמע אנחנו הולכים לעשות מעשה הלילה ואנחנו רוצים שתסיע אותנו, רק תסיע אותנו" (עמ' 16), וכאשר הגיע לאסוף אותם בבוקר, הם הגיעו בריצה, אמר לו "אנחנו נכנסו לבית כאן קדימה, סע, סע".

בהודעתו ת/62, מיום 21.12.2003 (גיליון 3), הוא מסר כי שאל את יאסר "מה יש הלילה", וזה השיב "שיש משהו טוב". לאחר מכן ראה את יאסר מכניס כלים לתא המטען (בעדותו הבהיר כי כלים אלו הורדו לאחר מכן בביתו של יאסר, אך אישר, כאמור, כי כאשר ירדו השלושה מרכבו, נטלו עמם כלים הכוללים פטיש ומוט ארוך). בהודעתו ת/23, מיום 25.12.2003, הוא שב ומספר כי הבין שהשלושה עומדים לפרוץ למוסך. כן העיד כי ראה את השלושה נוטלים עמם כלי פריצה, והוסיף כי יאסר שאל את האני אם הביא הכול (ראה גם ת/24 עמ' 1).

23. לגבי הימצאותם של כלי פריצה ברכב ולקיחתם על-ידי השותפים, ראוי להפנות לעדותו של יאסר בבית המשפט. יאסר העיד בבית המשפט כי במהלך הנסיעה לשפרעם ישב לצדו של הנאשם (עמ' 358). את כלי הפריצה החזיק בשק שהיה מונח בין רגליו (שם, שורה 27). לגבי האפשרות שכלי הפריצה היו בתא המטען, השיב העד כי ייתכן ונטל גם כלי כלשהו מתא המטען, כמו מברג, אך חזר והדגיש כי כלי הפריצה היו עמו בתוך הרכב (עמ' 359 שורות 15-19).

24. ניתן לסכם ולומר בוודאות כי בעת שהגיעו לשפרעם, הנאשם ידע שבכוונת השלושה לבצע מעשה עבירה, אך העריך כי מדובר בפריצה לבית עסק או למוסך. כמו כן ניתן לקבוע בוודאות כי הנאשם ידע שהשלושה נוטלים עמם כלים העשויים לשמש לפריצה. ייתכן אף שראה כי הם נוטלים עמם כפפות וכובעים (כפי שמסר בהודעתו ת/28), אך דומה שבין כך ובין כך, אין ספק כי הנאשם הבין כי השלושה מתעתדים לפרוץ למבנה כלשהו ולגנוב מתוכו.

אזכיר עוד כי בהודעתו ת/62 סיפר על המפגש הראשון שלו עם האני וראפע. לגרסתו, הוא נסע ביחד עם יאסר לגוש חלב, שם התקשר יאסר למישהו ואמר לו כי הוא ממתין ליד הכניסה. לפתע הגיעו למקום האני וראפע וסיפרו כי גנבו את כספי קופת הצדקה שבכנסייה (עמ' 1). משמע הנאשם ידע כי חבריו החדשים, האני וראפע, עוסקים במעשי גניבה.

25. בטרם אסכם את ההכרעה בעניין האישום הראשון, אזכיר כמה עקרונות יסוד לעניין הוכחת היסוד הנפשי.

הוכחת היסוד הנפשי – עצימת עיניים וכלל הציפיוּת

26. הוכחת יסוד נפשי אצל נאשם תמיד אינה פשוטה. לעתים ניתן ללמוד על הלך נפשו של נאשם מתוך דבריו שלו, בין בעדותו בפני בית המשפט או בפני חוקרי המשטרה ובין בדברים שאמר לעדים שונים לפני ביצוע העבירה או אחריה.

בדרך כלל לא ניתן לבסס את הוכחת היסוד הנפשי על ראיות ישירות. בבג"צ 2534/97, יהב נ' פרקליטת המדינה, פ"ד נא(3), 1, 18, אומר בית המשפט:

"הוכחת יסוד נפשי הינה משימה מורכבת, ולא בנקל ניתן לחדור לנבכי נשמתו של האדם ולעמוד על צפונות לבו. אי לכך, כאשר הרכיב ההתנהגותי מוגדר בעבירה, יש שבית-המשפט, הנדרש לקבוע קיומה של מחשבה פלילית, מסתפק בחזקות עובדתיות, ויש שהוא נסמך על ראיות נסיבתיות. כאשר הרכיב ההתנהגותי עמום, ובית-המשפט נדרש להתחקות אחר מניעיו של הנאשם, אזי גובר הצורך להסתייע בראיות נסיבתיות."

כדי להתגבר על המורכבות האמורה נקבע כי בית המשפט יכול לסמוך על חזקות שונות המשמשות למעשה כראיה נסיבתית; כך נוצרה חזקת ה"מודעות הכללית", לפיה "אדם מודע, בדרך כלל, למשמעות התנהגותו מבחינת טיבה הפיזי, קיום נסיבותיה ואפשרות גרימת התוצאה הטרגית שעשויה לצמוח ממנה" (פלר הנ"ל, כרך א', עמ' 542) ראה גם ע"פ 8827/01, שטרייזנט נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(5), 506, 523-524). חזקה זו מבוססת על נסיון החיים ולפיו ניתן להניח כי אדם רוכש נסיון מינימלי במהלך חייו וממנו הוא למד על טיב התנהגות ועל תוצאותיה האפשריות.

27. חזקת המודעות הכללית אינה יכולה, בדרך כלל, לסייע בהוכחת מודעות לנסיבה, כמו למשל להוכחת המודעות לנסיבות ביצוע עבירה על-ידי העבריין העיקרי אצל המסייע. לשם הוכחת מודעות זו התקבלה ההלכה בדבר "עצימת עיניים" המוצאת היום את עיגונה בסעיף 20(ג) לחוק העונשין, וכך קובע הסעיף:

"לענין סעיף זה -

(1) רואים אדם שחשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות כמי שהיה מודע להם, אם נמנע מלבררם;"

בע"פ 5938/00, ניסים אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3), 873, 896, מסכמת כב' השופטת בייניש את ההלכה:

"סעיף זה הוחק במסגרת תיקון 39 לחוק העונשין. מדברי ההסבר להצעת-החוק עולה כי בסעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין התקבלה גישתו של פרופ' פלר, שלפיה 'עצימת עיניים' הינה התעלמות מודעת מאפשרות קיומה של נסיבה על אף החשד שמא היא מתקיימת, והימנעות עובר למעשה מבדיקת המצב לאשורו (ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין (כרך א, תשמ"ד) 519). הסעיף קובע כי עצימת עיניים הינה שוות ערך למודעות בפועל ('ידיעה ממשית')."

28. ההלכה הינה על כן כי כדי להוכיח מודעות לנסיבה ניתן להסתפק ב"עצימת עיניים", שמשמעה כי מקום שבו אדם חושד בפועל בהתקיימותה של הנסיבה, אך נמנע מבדיקת המצב לאשורו, יראו בו כמי שהיה מודע לנסיבה (ראה י' קדמי, על הדין בפלילים, חלק ראשון, עמ' 37; פלר לעיל, כרך א, עמ' 523; ד"ר קוגלר, על דרישת המודעות כלפי הנסיבות בחלק הכללי החדש של חוק העונשין, פלילים ה (1), 149, 153-154).

לפיכך לא די בכך שהמאשימה תשכנע כי אדם סביר ונבון היה חושד בנסיבות המקרה, אלא עליה לשכנע כי הנאשם הנדון חשד בעצמו בדבר התקיימות הנסיבה.

עם זאת יש לזכור כי הוכחת החשד הסובייקטיבי הנ"ל עשויה להיעשות בדרך של הבאת ראיות נסיבתיות המקימות חזקה עובדתית בדבר חשדו של הנאשם הספציפי העומד לדין.

29. גם הוכחת היסוד של המטרה לסייע אינה חייבת בהכרח להיעשות בדרך של הבאת ראיות ישירות על מטרתו ורצונו של הנאשם. בפסיקה התפתח עם השנים "כלל הציפיות" שמשמעו יצירת חזקה בדבר הכוונה. פרופ' פלר מבהיר את ההלכה:

"כאשר העושה צופה כי התנהגותו עשויה להצמיח, בדרגת הסתברות קרובה לודאי, את התוצאה בה מותנית השלמת העבירה, ובכל זאת אינו נמנע מאותה התנהגות, רואים את יחסו כלפי גרימת התוצאה כשקול נגד החפץ בגרימתה." (פלר לעיל, כרך א', עמ' 593).

משמעותו של "כלל הציפיות" הינה בכך ש"ציפיות" על-פיו שקולה ל"כוונה" ומקום שנדרשת הוכחת כוונה (או מטרה), די בהוכחת הציפיות.

30. כלל הציפיות שהשתרש בפסיקה מצא את עיגונו בסעיף 20(ב) לחוק העונשין, שזו לשונו:

"(ב) לענין כוונה, ראייה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי, כמוה כמטרה לגרמן."

בפרשת אלבה (ע"פ 2831/95, הרב עידו אלבה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5), 221), נחלקו הדעות בשאלה האם לאחר חקיקת סעיף 20(ב) הנ"ל בחוק העונשין ניתן להחיל את כלל הציפיות גם על עבירות התנהגות הכורכות בחובן רכיב של מטרה. כב' הנשיא ברק הדגיש כי סעיף 20(ב) הנ"ל אינו יוצר הסדר שלילי (עמ' 302). כב' הנשיא הוסיף כי אין מקום לקבוע "תחולה כללית של 'כלל הציפיות' על כל היסוד המחשבתי של מודעות או מטרה", והקביעה מתי יהיה נכון להחיל את כלל הציפיות על עבירת התנהגות תיעשה ממקרה למקרה (ראה גם דבריו בע"פ 677/83, בורוכוב נ' יפת, פ"ד לט(3), 205; וכן ראה ביקורתו של פרופ' קרמינצר במאמרו, "פרשת אלבה: 'בירור הלכות ההסתה לגזענות'", משפטים ל, 105).

31. על אף הערות שונות גם בפסיקה מאוחרת יותר, דומה שכיום התגבשה הדעה כי כלל הציפיות חל כאשר נדרשת הוכחת מטרה בעבירות התנהגות (ראה גם רע"פ 7153/99, אלגד אורי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(5), 729, 747-749; ע"פ 6255/03, פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3), 168, 185).

32. בפרשת פלונית שב כב' הנשיא ברק לסוגיה, ועל השאלה האם ניתן להחיל את כלל הציפיות כדי להוכיח את מטרתו של המסייע, השיב בחיוב. וכך הוא מציין:

"אכן מודעות שהתנהגותו של המסייע עשויה, קרוב לודאי, להוות תרומה מסייעת למבצע העיקרי, שקולה כנגד המטרה לסייע לו, הנדרשת בהוראת הסיוע." (שם עמ' 35).

33. ניתן לסכם פרק זה כדלקמן: היסוד הנפשי הנדרש להוכחת אשמתו של המסייע מורכב משלושה; מודעות לטיב ההתנהגות, מודעות לנסיבה-לעבירה שמבצע העבריין העיקרי; ומטרה לסייע. את היסודות הנ"ל ניתן להוכיח בין בראיות ישירות ובין תוך היעזרות בחזקות; חזקת המודעות, עצימת העיניים-לנסיבה, וכלל הציפיות-לגבי המטרה. נדגיש כי הוכחת עצימת העיניים מחייבת הוכחת יסוד סובייקטיבי-חשד, יסוד אובייקטיבי-היותו של החשש רציונאלי, והימנעות מבירור העובדות לאשורן.

סיכום הראיות

34. ממכלול הראיות שפורטו לעיל ברור כי הנאשם היה מודע לכך שהינו מסייע לשותפיו לבצע עבירה, והיה מודע לכל רכיבי התנהגותו. כפי שציינתי לעיל, בהוכחת עבירת הסיוע אין הכרח כי הנאשם ידע את כל פרטי העבירה המתוכננת. די בכך שידע והבין כי המבצע העיקרי או המבצעים העיקריים עומדים לבצע עבירה, וכי העבירה שבוצעה בפועל נכללה בגדר מתחם העבירות האפשריות.

כפי שראינו, הנאשם חשד כי חבריו עומדים לבצע פריצה וגניבה. הוא ראה את התארגנותם ואת נטילת הציוד. מי שמודע כי הוא מסייע להתפרצות, בין לבית עסק ובין לבית מגורים, יכול וצריך לצפות כי מעשים אלו יחרגו ויכללו גם מעשי אלימות. מעשה אלימות תוך כדי ביצוע פריצה או גניבה הינו אפשרות ממשית שכל הנוטל חלק, ולו גם כמסייע, בעבירות הפריצה והגניבה, יכול וצריך לצפות, ומכל מקום, ברי שהנאשם שבפנינו היה מודע לאפשרויות השונות ולכיוונים השונים שאליהם יכולים היו מעשי הנאשמים לגלוש.

גם אם ניתן היה לחשוב אחרת – דהיינו שהנאשם לא יכול היה להיות מודע לאפשרות כי מעשה הפריצה יהפוך לשוד אלים – בשלב שבו הסיע את השותפים למקום האירוע, הרי שעל-פי גרסתו שלו, הנאשם ידע והבין כי השלושה פרצו לבית כאשר אסף אותם בשעות הבוקר. הנאשם העיד כי אמרו לו שפרצו לבית (ת/7), כי ראה את התיק ובו הכסף, ומכאן שבעת ההסעה לחורשה, שלב ההתרחקות ממקום האירוע, היה הנאשם מודע לכניסה לבית מגורים, ומכאן שהבין וידע כי מדובר במעשה שוד.

35. דומה שמכלל הראיות ניתן להסיק כי בנאשם התקיים גם הרצון לסייע, וכי כל מעשיו נעשו במטרה לעזור לחבריו. בין שעשה זאת למען בצע כסף, ובין שעשה זאת כדי לסייע ליאסר, קרוב משפחתו, ברי כי פעל במטרה לסייע, ובכך התמלאו כל יסודות עבירות הסיוע.

קשירת קשר

36. הנאשם הואשם באישום הראשון גם בעבירה של קשירת קשר לפשע, עבירה לפי סעיף 499(1) לחוק העונשין.

הלכה היא שעבירת הקשר כוללת שני יסודות: "יסוד ההתקשרות" והיסוד הנפשי – "הכוונה להתקשר בקשר לביצוע המטרה הפסולה" (ראה ע"פ 10946/03 ראוף עיסא נ' מדינת ישראל, דינים עליון עג, 235, פסקה 13, וכן י' קדמי, על הדין בפלילים (מהדורת תשס"ה), חלק ראשון, עמ' 279).

37. כדי שיסוד ההתקשרות יתקיים די בכך שיוכחו "אותם אלמנטים שהיו מספיקים ליצור הסכם אזרחי אילו המטרה הייתה כשרה" (ע"פ 330/65 מרדכי לוק נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כ(2) 590, בעמ' 593, וראה גם ע"פ 446/01 רודמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 25, בעמ' 33). עם זאת המסוימות הנדרשת אינה כזו הנדרשת במשפט האזרחי לשם הוכחת גמירות הדעת להתקשר בהסכם, ודי בהסכמה כללית לפעול למען המטרה הפסולה, גם אם פרטיה אינם מסויימים דיים.

בע"פ 461/92 זכאי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 580, בעמ' 586, אומר כב' השופט חשין:

"הרוח הנושבת בעבירת הקשר, והיא אף שתדריך אותנו בקביעת תחום התפרשותו של הסכם-הקשר הפלילי. אכן, הדברים יילמדו מעצמם, כי לקיומו של קשר פלילי לא נידרש לאותה קפדנות שהמשפט האזרחי מורה אותנו באשר לספציפיות החוזה: הסיכון לביצועה של עבירת הקשר יתקיים גם אם לא הסכימו קושרי-הקשר ביניהם על אותם פרטים הנדרשים בחוזה האזרחי, וגם אין זה מנוהגם של קושרים לדקדק בפרטים כעורכי- הדיינין המנסחים חוזים ללקוחותיהם. כך, למשל, אם הסכימו קושרי-קשר ביניהם כי בלילה פלוני יצאו לפריצתה של חנות, יואשמו השניים בקשר גם אם לא הסכימו איזו חנות יפרצו, וגם אם המשפט האזרחי יורנו - מפאת היעדר ספציפיות - כי לא נכרת ביניהם חוזה מחייב. בוודאי כך באשר לדרישות ספציפיות שמעמיד משפט החוזים. ובלשונו של המחבר יאיר הורביץ במאמרו 'ייזהר הקושר', הפרקליט לו (תשמ"ד1984-), 409, 414 (אותו מזכיר כב' השופט צבי כהן):

'... עולה השאלה הנוגעת להסכם קשר בו נידברו הקושרים רק לגבי עיקרי הדברים, או שציינו את המטרות בלי לפרט את האמצעים להשגתן או מטרות המישנה שלצידן, כשענינים אחרים מובנים להם מאליהם או שהושארו לשיקול דעתו של קושר זה או אחר. כך יקרה לעיתים גם בהסכם האזרחי - ועל אחת כמה וכמה אצל אחיו החורג - ההסכם הפלילי, והרי אין דרכם של קושרים לדקדק בעריכת ההסכם הפלילי ולהחליף ביניהם טיוטות להסכם, ולהשלים החסר והבלתי מפורש, או לקדם בהסכם את הצפוי כי יתרחש, ויתר מיני הקפדות שפעמים רבות מצויות אצל ההסכם האזרחי'."

38. מהעובדות שבפניי לא עולה כי הנאשם היה מעורב בתכנון השוד בשפרעם, אלא הנאשם רק צורף לשם ביצוע ההסעות. בהודעותיו ת/62 (עמ' 3), ת/23 (עמ' 1) הוא מדגיש כי לא ידע מה מתכוונים שותפיו לבצע, אף כי חשד והבין שמדובר בפריצה. בשיחתו עם המדובב (ת/7) הוא מציין כי יאסר אמר לו שהולכים "לעשות מעשה", אך לא מסר לו את פרטיו (עמ' 16-17).

ב-ת/62 מדגיש הנאשם כי כאשר הגיע בשעות הצהריים עם האני וראפע לפגוש את יאסר בכפר איבטין, הוא נותר ליד המכונית, והשלושה שוחחו ביניהם, מבלי ששמע או ידע את תוכן השיחה (גיליון 2 שורות 23-24).

39. גרסה דומה מסר גם יאסר בחקירתו בבית המשפט. יאסר העיד כי הוא בעצמו תכנן את השוד, והוא זה שפנה להאני וראפע (עמ' 352). יאסר מדגיש כי לא שיתף את הנאשם בפרטי השוד, וגם ביקש מהאני שלא לספר לנאשם דבר (עמ' 353 שורה 22).

האני מסר אף הוא עדות לגבי מעורבותו של הנאשם. כפי שנראה להלן, האני מסר גרסאות שונות לגבי האירועים בכללותם. מכל מקום, גם האני אינו מערב את הנאשם בתכנון השוד בשפרעם. בהודעתו ת/87 הוא מספר על בחור בשם מחמוד שהסיע אותם למקום הביצוע. ב-ת/89 הוא מאשר כי מחמוד זה הינו בעצם הנאשם (שם, עמ' 10 שורה 4). גם בהודעה ת/87, המסבכת את הנאשם באירועים שונים אליה אתייחס בהמשך, לא טוען האני כי מחמוד הנ"ל נטל חלק בתכנון השוד, ומדגיש כי יאסר הוא שתכנן (עמ' 2). גם בבית המשפט הרחיק האני את הנאשם מכל תכנון, והדגיש כי מי שתכנן את השוד היה יאסר (עמ' 113 לפרוטוקול). ראפע בעדותו בבית המשפט מאשר גם הוא כי מי שתכנן את השוד בשפרעם היה יאסר (עמ' 142).

40. למרות שהשותפים לא טענו בהודעותיהם או בעדותם כי סמיר היה שותף בתכנון השוד, הרי ששלושתם הודו בכתבי אישום בהם נרשם כי גם סמיר היה בין הקושרים (ראה ת/101 – כתב אישום נגד ראפע, ת/103 – כתב אישום נגד יאסר). הודאות אלו אינן תחליף לעדות, ושלושתם הבהירו כי התייחסו, כל אחד מהם בנפרד, אך ורק לעבירות המיוחסות להם בעת שהודו בכתבי האישום, ולא הקדישו מחשבה לעבירות המיוחסות לאחרים.

דומה שאין להסיק מהודאות השותפים מסקנה נפרדת ועצמאית לגבי חלקו של הנאשם, ואין בהן כדי להוות ראיה נפרדת להשתתפותו של הנאשם בקשירת הקשר.

41. ממכלול הראיות ברי כי הנאשם שותף בתכנון רק בכל הנוגע להסעת האחרים לקרבת מקום המעשה ואיסופם לאחר מכן, אך לא היה שותף לתכנון ולהסכמות לגבי ביצוע השוד עצמו. האם יש בכך כדי לבסס את יסודות עבירת הקשר?

42. ככלל, העמדה לדין של נאשם בעבירה של קשירת קשר ביחד עם עבירת הסיוע לביצוע העבירה שלשמה נקשר הקשר, יוצרת קושי עיוני. הלכה היא כי מקום שבו קשרו מספר נאשמים קשר לביצוע עבירה, הרי ש"כל אחד מהקושרים שתרם תרומה פיסית רבת ערך לביצוע העבירה, יורשע (במרבית המקרים) כמבצע בצוותא של העבירה שלשמה נקשר הקשר" (ע"פ 8710/96 הלדשטיין ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 481). הדבר נובע מהמבחן שהוצע בפסיקה ובספרות המשפטית להבחנה בין מבצע עיקרי למסייע. בע"פ 8710/96 הנ"ל אימץ בית המשפט את "המבחן המשולב" כמבחן לקביעת מעמדו של משתתף כמבצע עיקרי או כמבצע. על-פי מבחן זה, בוחנים הן את "התרומה הפיסית של עושה העבירה" לביצועה והן את "היחס הנפשי" של העושה לביצועה.

כן נפסק כי היחס בין המבחנים כמוהו כ"מקבילית כוחות". ככל שהיסוד הנפשי רב יותר, ניתן להסתפק במוערבות פיזית קטנה יותר, ולהפך.

43. משמעות הדבר הינה כי מקום שבו נמצא כי נאשם קשר קֶשֶר עם אחרים לביצוע העבירה, דהיינו נוצרה התקשרות וגובשו יסוד נפשי של "מטרה" ורצון לקדם את מטרת הקשר, די בהשתתפות פיזית משנית של העושה כדי לקבוע כי הינו מבצע בצוותא.

עם זאת פסק בית המשפט כי לאחר שבוטלה הלכת "האחריות הסולידארית" בין השותפים, לא כל תרומה פיזית של העושה לביצוע העבירה תיחשב כשותפות. וכך מציין בית המשפט בע"פ 8710/96:

"במאמר מוסגר נציין, כי ניתן לטעון שלא כל תרומה פיסית, מינימלית ככל שתהא, די בה כדי 'להפעיל' את מקבילית הכוחות. מי שתרומתו הפיסית לביצוע העבירה לא עברה רף איכותי מינימלי, אינו ראוי כלל להיקרא 'מבצע' של אותה עבירה, זאת גם אם מבחינת היסוד הנפשי הוא שאף כי העבירה תבוצע. ההגיון העומד מאחורי סינונן המקדמי של התרומות הפיסיות הוא, כי מידת האנטי -חברתיות שאוצרת תרומה מינימלית לעבירה אינה מספיקה להטלת האחריות החמורה של מבצע בצוותא. יוצא, איפוא, כי תנאי מקדמי לבחינת המרכיב הנפשי שבמקבילית הכוחות, הוא תרומה פיסית בת-ערך לביצועה של העבירה. נראה כי בנסיבות המקרה שלפנינו ההכרעה בשאלה אם קיים רף מינימלי כזה אינה חיונית, ולכן נשאיר רעיון זה בצריך עיון."

(ראה גם ש.ז. פלר, הקשר הפלילי מול השותפות לדבר עבירה, משפטים ז 232, 236, וש.ז. פלר, יסודות בדיני עונשין, כרך ב, עמ' 360).

44. עמדת המאשימה כי הנאשם הינו מסייע בלבד איננה שוללת מיניה וביה את האפשרות להרשעתו בנוסף בקשירת הקשר לביצוע העבירות, וכאמור לעיל, האישומים עשויים לדור זה לצד זה. עם זאת עמדת המאשימה כי תרומתו הפיזית הייתה רק כשל מסייע, מחייבת הוכחה ברורה על התקיימות היסוד הנפשי, דהיינו על רצון ממשי לקידום מטרת הקשר.

דומני כי במקרה שבפניי לא הוכח כי הנאשם התקשר עם האחרים לביצוע העבירות של שוד והתפרצות. ממכלול הראיות ברי כי הנאשם ידע שחבריו עומדים לבצע עבירה, אך אין די ראיות כי היה שותף בתכנון, כי ידע את פרטי המעשים המתוכננים, כי ידע היכן יבוצע השוד, לא כל שכן כי לנגד עיניו עמדה המטרה לקדם את ביצוע מעשה השוד, להבדיל מהמטרה לסייע. פרט להודעתו של האני על מעורבותו של מחמוד, שלאחר מכן הובהר כי מדובר בנאשם (ת/62), אין ראיות נוספות על מעורבותו של הנאשם בתכנון ובאיתור הבית. מעורבותו של הנאשם התמצתה בהסכמתו להסיע את הנאשמים ולאוספם חזרה. מכאן אין להסיק כי הנאשם "קשר" עם חבריו "קֶשֶר" לביצוע עבירות השוד בשפרעם.

45. המאשימה ביקשה גם לקבוע כי הנאשם נטל חלק בחלוקת השלל. מכך למדה היא על מעורבותו בקשירת הקשר (אך גם היא אינה טוענת כי חלוקת השלל מלמדת על שותפות בביצוע). לעניין חלוקת השלל נמצאו ראיות סותרות. הנאשם בעדותו (עמ' 212), יאסר בעדותו (עמ' 354) והאני בעדותו (עמ' 114) העידו כי הנאשם לא קיבל כל חלק בשלל. לעומת זאת, בתמליל השיחה עם המדובב (ת/7) קלטת 3 עמ' 17) וכן בהודעות (ת/23, ת/24) מאשר הנאשם כי יאסר נתן לו 3,800 ₪, ואף מפרט את השטרות שקיבל.

דומה כי ניתן לקבוע כי הנאשם אכן קיבל תמורה כלשהי מיאסר, אך ברור כי לא מדובר בחלוקת שלל שווה בין המשתתפים. הסך של 3,800 ₪ הוא סכום קטן ביותר לעומת היקף השלל. מכל מקום, קבלת תמורה אינה מלמדת על קשירת הקשר דווקא.

46. לאור כל האמור הנני סבור שבכל הנוגע לאישום הראשון, יש להרשיע את הנאשם רק בעבירת הסיוע.

האישום השני – השוד בכפר מכר

47. באישום השני נטען כי הנאשם היה שותף בביצוע שוד בביתם של ג'.ט. ו-ס.ט. על-פי הנטען, הנאשם קשר קֶשֶר עם האני, ראפע ותאיר. לצורך קידום הקשר הסיע הנאשם ברכבו את שלושת חבריו, והצביע להם על בית המתלוננים. לאחר מכן הגיעו השלושה לבית הנאשם וישנו במבנה סמוך. בשעות הלילה צייד הנאשם את השלושה במסכות, כפפות, מברג, חבלים ושני סכינים. שלושת השותפים יצאו לבצע את השוד, במהלכו תקפו את המתלוננים, בידיהם ובאמצעות הסכינים שהחזיקו בידיהם האני וראפע, ופצעו אותם. לאחר שסיימו את מעשיהם בתוך בית המתלוננים, שבו השלושה לבית הנאשם, שם, כך נטען, חילקו את השלל כאשר הנאשם מותיר בידיו את התכשיטים שנגנבו.

48. הנאשם לא כפר בביצוע השוד על-ידי האני, ראפע ותאיר, אך כפר במעורבותו. כמו כן אישר הנאשם כי היה בקשר עם השלושה באותו יום, אם כי, לדבריו, לא היה מעורב בתכנון השוד, ולא ידע עליו מאום.

הנאשם הסכים להגשת כל הראיות הנוגעות לאירועים שאירעו בבית המתלוננים ולפציעות שנפצעו, בהסכמה.

49. ראיות התביעה בנוגע לחלקו של הנאשם בביצוע העבירות מבוססות על עדויות והודאות של הנאשם ושל שלושת חבריו וכן על עדותה של הגב' טנוס אמו של המתלונן.

הואיל וכל אחד מהעדים המעורבים מסר מספר גרסאות שלא תמיד מתיישבות זו עם זו, אקדים מספר הערות על הראיות.

על הראיות

50. תאיר בן עלי מסר 5 הודעות שונות במשטרה, ואלו הוגשו בהסכמה לתיק בית המשפט, במקום עדות ראשית (ת/80-ת/84 ועמ' 70). בחקירה בבית המשפט מסר העד גרסה השונה במספר פרטים מגרסאותיו במשטרה.

העד האני גלבוש מסר 9 הודעות במשטרה, ואלו הוגשו בהסכמה במקום עדות ראשית (ת/84-ת/93). גם עד זה מסר עדות בבית משפט השונה בפרטים רבים מהודעותיו. העד אף העיד בבית המשפט כי חלק מהודעותיו נגבו ממנו לאחר שהחוקרים השתמשו נגדו באמצעים בלתי כשירים.

העד ראפע גלבוש מסר 7 הודעות במשטרה (ת/94-ת/100), שהוגשו בהסכמה. כן מסר עדות בבית המשפט.

הודעותיהם של העדים הוגשו בהסכמה אך ורק לעניין קבילותן, אך בלא שהנאשם מסכים לתוכנן (עמ' 132).

51. כפי שראינו, גם הנאשם מסר מספר הודעות במשטרה (ת/60, ת/59, ת/21, ת/61, ת/62,

ת/22, ת/23, ת/24). כן הוצגו קלטת ותמליל שיחותיו עם המדובב שכונה נימר חרירי (ת/7), ודו"ח עימות עם האני (ת/10, ת/31). הנאשם בחר להעיד בבית המשפט, ובעדותו מסר אף הוא גרסאות שאינן מתיישבות בחלקים רבים עם האמור בהודעותיו.

הנאשם העלה אף טענת זוטא נגד חלק מההודעות שמסר במשטרה ודברים שאמר לו מדובב. בסופו של דבר צמצם הנאשם את טענותיו אך ורק לאמירה אחת בתמליל השיחה עם המדובב. הנאשם הציג כראיה תמליל שנערך על-ידי מכון מטעמו, הכולל גם תרגום לעברית של השיחה (נ/16).

52. על-פי גרסת המאשימה, יש בדברים שאמר הנאשם למדובב כדי ללמד שהנאשם ידע שחבריו עומדים לבצע שוד, בעוד שמהנוסח שהציג הנאשם עולה כי הנאשם דיבר על יציאה ל"עבודה" ולא ל"שוד". הנאשם בסיכומיו ציין כי טענת הזוטא נגד קבילות הדברים שנאמרו למדובב רלוונטית רק אם בית המשפט יקבל את התרגום שב-ת/7, אך אם בית המשפט יעדיף את התרגום נ/16, לא תהא לנאשם כל טענה נגד קבילות התמליל.

53. לעניין זה הציע הנאשם כי ימונה מתורגמן מטעם בית המשפט, אך המשיבה סירבה לכך. כפי שציינתי בדיון, האזנתי בעצמי לקלטת השיחה בין המדובב לנאשם, אך בשל כך שאיני שולט היטב בשפה הערבית, ובשים לב לאיכות ההקלטה, לא הצלחתי להגיע למסקנה מהו הנוסח המדויק של הדברים שאמר הנאשם.

דומני כי הואיל ומצויים אנו בהליך פלילי, ובשים לב למחלוקת בעניין התרגום, אין מקום לאמץ את גרסת המאשימה, ויש ליתן עדיפות לנוסח ולתרגום כפי שצוינו על-ידי הנאשם. עם זאת יש לזכור כי השיחה עם המדובב הינה אך ורק אחת הראיות שהובאו בפניי, ואת ההכרעה יש ליתן על-פי מכלול הראיות.

54. הנאשם פתח את סיכומיו וביקש שבית המשפט יעדיף את גרסאות כל העדים בבית המשפט על פני גרסאותיהם במשטרה, והפנה להוראת סעיף 10א(ג) לפקודת הראיות. בכך מבקש הוא לדחות את הגרסאות המפלילות שנמסרו על-ידיהם במשטרה.

55. איני סבור שהדרך של "הכול או לא כלום" היא הדרך שבה על בית המשפט לבחון את הראיות. הלכה היא כי בית המשפט אינו חייב לאמץ או לדחות עדות כמקשה אחת, ובית המשפט יכול לבור מתוך העדות חלקים המהימנים עליו ולדחות אחרים (ראה ע"פ 6527/94 מנצור אחמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נ (3) 732; ע"פ 71/76 מכלוף מרילי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 133, בעמ'

185; ד"נ 3081/91 אחמד מזייר קוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 441, בעמ' 479).

לפיכך אין מקום להחליט כבקשת הסנגור על אימוץ או בחירה של הודעות העדים במשטרה אל מול עדותם בבית המשפט, אלא ראוי לבחון את כל הראיות והגרסאות ולנסות לבור מתוך שלל העדויות את האמת.

56. אחת הטענות שהעלה הנאשם הינה כי אין ליתן משקל רב לסתירות השונות בין הודעתו ועדותו בשל מצבו הפסיכולוגי. הנאשם צירף את חוות דעתה של הפסיכולוגית א' בר-אילן (נ/15), אשר הגיעה למסקנה כי הנאשם הינו "חסר כוחות, בעל דימוי עצמי נמוך, חסר ביטחון, בעל תובנה למצבו הירוד – מה שמבסס תמונה דיכאונית מלווה בחרדות". עוד מציינת הפסיכולוגית כי "לא נמצאה עדות לקיומו של מוסר לקוי או נטיות אנטי חברתיות", ולבסוף מציינת היא כי "מול חומר מורכב, ובעתות לחץ – הוא מאבד את כוחותיו המעטים, מתייאש, מאבד אוריינטציה, מרבה לטעות, מתבלבל, ובקלות נכנע, מוותר על ביצוע משימותיו".

57. דומני כי חוות דעת זו אינה יכולה לספק הסבר לגרסאות השונות של הנאשם, כפי שיפורטו להלן. הערכת מהימנות גרסתו של עד או של נאשם נתונה בידי בית המשפט, והיא תיקבע על-פי מכלול שיקולים ונימוקים. מובן שגם חוות הדעת הפסיכולוגית עשויה לשמש מרכיב בהערכת המהימנות, אך ברי שאין בה משום ראיה מכרעת. אזכיר כי מצבי הלחץ בהם היה נתון הנאשם, ואשר יכלו לגרום לו בלבול וטעות, שררו, על-פי הנטען, בכל אחת מחקירותיו של הנאשם, לרבות בבית המשפט. משמע, אין בחוות הדעת כדי ללמד כי הודעה כלשהי נופלת במהימנותה מהאחרת, ואת כולן יש לשקול על-פי מכלול הראיות והנסיבות שהובאו.

58. בחינת הראיות ביחס לחלקו של הנאשם בביצוע עבירת השוד בכפר מכר מחייבת התייחסות לסוגיות הבאות:

(א) המפגש בין הנאשם לשותפים;

(ב) תכנון השוד;

(ג) ההצטיידות בכלי הפריצה ובאביזרי ההסתרה;

(ג) ההימלטות מהכפר.

להלן אדון בסוגייות אלו כסדרן.

המפגש בין הנאשם לשותפים

59. הנאשם הכיר את האני וראפע מהשוד בשפרעם, וידע, כאמור לעיל, כי הם תושבי שטחים העוסקים בעבירות רכוש (כזכור, הנאשם גם ידע על כך שהשניים פרצו לכנסייה בגוש חלב). למרות היכרות מוקדמת זו מסר הנאשם מספר גרסאות שונות ביחס למפגש בינו לבין השניים. בהודעתו מיום 11.12.2003 מכחיש הנאשם כל קשר לשלושה. בהודעתו מיום 16.12.2003 (ת/59) מסר כי ביום 9.12.2003, בסביבות השעה 19:00-19:30, הגיעו השלושה (האני, ראפע ותאיר) לביתו ואמרו לו שהם מתכוונים לשדוד בית בכפר. השלושה הציעו לו להצטרף אליהם, אך הוא סירב. שלושתם ישבו בביתו, שתו קפה, ולאחר מכן עזבו (גיליון 1 שורה 37-42).

כן סיפר כי לאחר מספר שעות, באותו הלילה, שבו אליו השלושה וביקשו כי יסיעם ברכבו למכולת כדי לקנות סיגריות ואוכל (עמ' 6). הנאשם סיפר כי הסכים, נסע עם השלושה וקנה עבורם סיגריות ואוכל. כל הארבעה חזרו לביתו, שם אכלו בחצר, ולאחר חצי שעה השלושה עזבו.

60. בהודעתו מיום 17.12.2003 סיפר הנאשם כי לאחר שהשלושה עזבו את ביתו, הם ישנו בדירה סמוכה. בשעת לילה מאוחרת מסרה לו השכנה כי ראתה אנשים בבית-דודו יוסף אחרינו. מדובר בבית שמצוי בבנייה. הנאשם סיפר כי ניגש לראות מי נמצא שם, אך לא ראה אף אחד (ת/61 גיליון 1, שורות 50-55).

61. גם בשיחתו עם המדובב (ת/7) סיפר הנאשם כי השלושה הגיעו לביתו בשעות הערב. כנראה הגיעו במונית. השלושה ישבו עמו כשעתיים, הלכו וחזרו מאוחר יותר והציעו לו להצטרף לשוד, אך הוא סירב (עמ' 34).

מעניין לציין כי זמן קצר קודם לכן באותה שיחה (קלטת 3 עמ' 23) אומר הנאשם למדובב כי שבוע לפני האירוע הגיע אליו יאסר עם האני וראפע על מנת שיראה להם את הבית. כבר במפגש זה הציעו לו להצטרף לשוד, אך הוא סירב (אעיר כי לגבי קטע זה בתמליל אין כל מחלוקת).

62. בהודעה מיום 21.12.2003 (ת/62) שוב משתנה סיפור הפגישה. הפעם מספר הנאשם כי בשעות הבוקר ביום 9.12.2003 התקשר אליו האני וסיפר לו כי הוא וראפע בדרך אליו לכפר מכר. השניים ותאיר הגיעו לביתו בשעות הצהריים (בערך 15:30) והתעניינו אם יש בית לגנוב. הנאשם טוען כי השיב להם בשלילה, ולאחר מכן נסע עמם יחד למוסך. בדרך חזרה עברו ליד ביתם של המתלוננים, והאני התעניין לגבי המשפחה המתגוררת בו. כשחזרו לביתו, אכלו, ואז שמע את שלושת האחרים מתכננים לשדוד את הבית (שם, עמ' 6).

63. בהודעה מיום 25.12.2003 (ת/22) חוזר הנאשם על סיפור הביקור במוסך, אך הפעם מספר כי בדרך חזרה נעצר בחנות של משפחת טנוס (משפחת המתלוננים) ורכש שם כלי להוצאת מסמרים ("פנ