|
61 |
בתי המשפט
|
ע.פ. 7059/02 ע.פ.
7053/02 ע.פ.
7098/02 ע.פ.
7194/02 ע.פ.
7063/02 |
בית משפט המחוזי באר שבע
בשבתו כבית המשפט לערעורים פליליים
|
|
|
|
|
|
בפני כב'
השופטים: י. טימור
– אב"ד נ. הנדל –
שופט י. אלון –
שופט |
ובענין: 1.
רועי בן חיים שוורץ
להלן
מערער מס' 1
בע.פ.
7053/01
2. יוסף
בנדר
להלן מערער מס' 2
בע.פ. 7063/02
3. רפ"ק שמה אבוטבול להלן
מערער מס' 3
בע.פ. 7098/02
4. תנ"צ יוסף בן שמעון אבני
להלן מערער מס' 4
בע.פ. 7194/02
נ ג ד
מדינת ישראל
להלן
המשיבה
מופיעים:
המערערת
וב"כ עו"ד אדם אור, עו"ד שילה ועו"ד עשאל
המשיב
1 וב"כ עו"ד ביתן ועו"ד וינרוט
המשיב
2 וב"כ עו"ד שינמן
ועו"ד סבג
המשיב
3 בעצמו בהעדר בא-כוחו עו"ד קירש
המשיב 4 וב"כ עו"ד זילברמן
י. טימור – סגן נשיא – אב"ד
1.
בפנינו ערעורים שהוגשו על הכרעת הדין שניתנה על ידי בית
משפט השלום באשדוד ע"י כב' השופט ש. חמדני סגן נשיא, כב' השופט ר. בן יוסף
וכב' השופטת ו. מרוז, בתיק פלילי 2332/97 ביום 20.9.01. בהכרעת דין זו הורשעו
המערערים בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, עבירה לפי סע' 304 לחוק העונשין
תשל"ז 1977 (להלן "החוק"). המערער מס' 2 גם הורשע בעבירה של שיבוש
מהלכי משפט לפי סע' 244 לחוק.
ערעור
המדינה מופנה כנגד קולת העונש שנגזר על המערערים 1 ו- 2.
המערערים כולם טוענים הן כנגד
הרשעתם הן כנגד חומרת העונש.
העונשים שנגזרו על המערערים הם
כדלקמן:
-
על המערער מס' 1 נגזר עונש מאסר של תשעה חודשי מאסר
בפועל, שנת מאסר ע"ת למשך שלוש שנים מיום שחרורו וקנס בסך 20,000 ₪, או 75
ימי מאסר תמורתו.
-
על מערער מס' 2 נגזר עונש של שנת מאסר בפועל, שנת מאסר
ע"ת למשך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסרו וקנס בסך 30,000 ₪ או שלושה חודשי
מאסר תמורתו.
-
על מערער מס' 3 נגזר עונש מאסר בפועל של שלושה חודשים
אותם ירצה בעבודות שירות וכן שנת מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו.
-
על המערער מס' 4 נגזרו שישה חודשי מאסר בפועל אותם ירצה
בעבודות שירות וכן שנת מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו.
-
העונשים המותנים הנ"ל חלים על אותן עבירות בהן
הורשעו המערערים.
2.
הנסיבות – תיאור כללי
2.1 המועצה המקומית נהגה לקיים פסטיבל זמר עברי בימי הקיץ החל משנת 1983 ולצורך ארגון הפסטיבל הוקמה עמותה בשם "עמותת פסטיבל ערד" (להלן "העמותה"). לצורך קיום האירועים ביקשה העמותה רשיון עסק מהעירייה ורישיון זה ניתן באישור המשטרה.
2.2 לאחר פסטיבל 1992 הוקם אתר למופעי רוק באיזור התעשייה בערד שכונה "אתרוק". את האתר הגדילו משנה לשנה ולקראת האירוע נשוא האישום הנדון, בשנת 1995, היה שטחו 7951 מ"ר (להלן ייקרא "האתר").
בשנת 93' הוגשה בקשה לרישוי האתר, וניתן אישור לקהל
בגודל של 10,000 איש.
המערער מס' 4 עצמו, הוא מפקד המרחב מטעם משטרת ישראל,
אישר הבקשה לרישוי תוך שהוא מתנה תנאים שונים. בין היתר הותנה שהכרטיסים למופע
יוחתמו ע"י המשטרה (משתמע לצורך פיקוח על מספר הכרטיסים) וכן נדרשה התקנתם של
שלושה שערי כניסה עם 6 מובילים בכל שער.
בשנת 94' ניתן היתר להגדיל הקהל באתר ל- 15,000 איש
בלי שהוגשה תוכנית כלשהי.
המערער מס' 4 אישר זאת תוך שהוא מתנה מספר תנאים
נוספים – התקנת שני שערי כניסה לקהל, שער לאמנים, ולכל שער שבעה מובילים קבועים.
באותה שנה נתגלו תופעות של לחץ ואי
סדר ליד הבמה באתר.
2.3 לקראת פסטיבל 95' החליטה העמותה להקים באתר תשתית קבועה ונבנו 16 מובילים קבועים לשערים ללא תוכנית כלשהי. מבנה האתר נראה בתמונות שסומנו ת/148 ו- ת/149.
2.4 כחודש לפני שנתקיים פסטיבל 1995 ביקשה העמותה רישוי לקהל של 18,000 איש באתר ובקשתה אושרה.
העמותה בחרה ב-"פורום הפקות בע"מ"
שבבעלות המערער מס' 1 ואחיו כמפיקה של הפסטיבל.
המערער מס' 2 זכה במכרז למכירת כרטיסים במערכת
ממוחשבת. המערער מס' 2 הוגבל למכירת 18,000 כרטיסים למופע של להקת משינה שאמור היה
להתקיים באתר בין היתר ביום 18.7.95.
מסוף של המחשב למכירת הכרטיסים הוקם גם במשרד המפיק,
המערער מס' 1. הופצו למוסדות שונים
26,117 כרטיסים וכל עוד לא הוחזרו הם נחשבו כמכורים. בפועל נמכרו 23,250 כרטיסים.
מאחר והוקמה מערכת ממוחשבת המערער מס' 4 לא עמד על החתמת
הכרטיסים ע"י המשטרה, ומכאן שנמנע פיקוח מצידה על מספר הכרטיסים שנמכרו.
המערער מס' 2 התחייב עוד להמיר שוברים שיונפקו
ע"י בנק הפועלים במסגרת מבצע ללקוחות צעירים בכרטיסי כניסה. הבנק הנפיק
21,400 שוברים, מהם חולקו לבני נוער 14,200 שוברים, שאותם היו אמורים לממש בשמונה
מופעים של להקת משינה, עד למופע האחרון שנתקיים ביום 18.7.95 מומשו 6000 שוברים כך
שביום המופע האחרון נותרו 8200 שוברים שטרם מומשו. בשוברים אלה צויין שניתן לממשם
עד גמר המלאי. כבר ביום 16.7.95 פורסם שאזלו הכרטיסים.
2.5 המשטרה הוציאה פקודת מבצע לפסטיבל 95' (ת/187 א') כשנספח ט' לפקודה מתייחס להפעלת כוח המשטרה באתר. למפקד הכוח באתר מונה המערער מס' 3. בפקודה פורטו המשימות וכוח האדם שיוצב. להופעת הלהקה משינה ביום 18.7.95 הוקצו 54 שוטרים ונדרשו 101 סדרנים.
2.6 להקת משינה אמורה היתה להופיע ביום 18.7.95 בשעה 24:00. לפניה אמורות היו להיות הופעות נוספות של להקות אחרות, משעה 22:00 לערך. בשל הציפייה לקהל רב, נפתחו השערים באתר לקהל כבר משעה 19:30 לערך. בכל מוביל הוצבו שני סדרנים ושוטרים הוצבו ליד השערים בתוך האתר. הסדרנים בדקו את הכרטיסים וגם ערכו בדיקות בטחוניות.
2.7 למופע הנדון הגיעו בני נוער רבים שהחזיקו שוברי בנק הפועלים, שטרם הומרו לכרטיסים. עד השעה 21:15 לערך נכנסו לאתר בין 15000-13000 איש. לאחר שעה זו הגיעו בני נוער רבים שיצרו לחץ רב באיזור השערים. הוזעקו כוחות משטרה לסייע בהקלת הלחץ אך ללא הועיל. המובילים בשער הצפוני קרסו ובני הנוער התעלפו בשל הלחץ והצפיפות. המנוחה חן יצחק ז"ל נלכדה בין המובילים ומותה נגרם בשל "תשניק מכני עקב לחץ על בית החזה".
נתנה הוראה לסגור את השערים לאתר ובתוך כך נפרץ שער
החירום וגל נערים זרם פנימה. לחץ ודחיפות גרמו לנפילת נערים שנערמו זה על זה ללא
יכולת לחלצם. אחד הנערים איטן פלד ז"ל נחנק ונסיונות לחלצו לא צלחו. נעמה
אלקריב ז"ל חולצה במצב קשה ונפטרה מאוחר יותר.
2.8
שעות ספורות אחר שנתגלה האסון הורה המערער מס' 2 לעובדת מטעמו לציין במחשב
כאילו הוחזרו 5000 כרטיסים בעוד שבפועל נותרו 3000 כרטיסים במשרד שטרם נמכרו.
3.
עבירה של גרם מוות ברשלנות
המערערים כולם הורשעו בעבירה של גרם
מוות ברשלנות. עלינו לבחון טיבה של עבירה זו קודם שנדון באחריות המערערים אחד
לאחד.
האירוע הנדון אירע
כאמור ביום 18.7.95, וזאת קודם שנכנס לתוקף חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי
וחלק כללי) תשנ"ד 1994 וחוק העונשין (תיקון מס' 43 התאמת דיני העונשין לחלק
המקדמי וחלק הכללי) תשנ"ה 1995. תיקונים אלה קיבלו תוקף ביום 23.8.95 וזאת
מכוח סע' 12 לחוק הראשון הנ"ל.
לשון סע' 304 לחוק, קודם שתוקן,
היתה כדלקמן:
"הגורם שלא
בכוונה למותו של אדם מחוסר זהירות או במעשה פזיז או לא אכפתי, שאינם עולים כדי
רשלנות פושעת דינו מאסר שלוש שנים".
נפסק בעבר שיסודות עבירה זו חפפו את
יסודות עוולת הרשלנות במישור האזרחי. רמת הזהירות שנדרשה היתה זו שנדרשה מהאדם
הסביר בנסיבות הענין.
לענין זה נפסק שאין בוחנים מה היה
במוחו של הנאשם, אלא מה צריך היה להיות במוחו. עם הזמן התגבשה הדעה המקובלת לפיה "מידת
סבירותו של האדם מן היישוב חדלה להימדד על יסוד תכונותיו ואופיו של האדם הממוצע.
תחת זאת היא הוכרעה במקרים רבים, על סמך ידיעותיהם הכלליות של השופטים ונסיון
חייהם מחד גיסא, ועל בסיס דרישות החברה מאדם שקול וזהיר מאידך גיסא. יתרה על זאת,
לעיתים הפכו מונחים אלה להיות מכשיר להבעת דעות בנושא דרכי חשיבה ורמות הזהירות
הרצויות בחברה, בהתאם להשקפות היושבים בדין, תוך הכרה כי תקני ההתנהגות שנדרשו
ואשר הוגדרו בנסיבות הענין כסבירים חמורים בדרישותיהם מאלו שעליהם אמון האדם
הממוצע" (ראה ע.פ. 385/89 אבנת ואח' נ. מ"י פד"י מו (1) עמ' 1
בעמ' 6-7).
בתיקון מס' 39 לחוק הוגדרה הרשלנות
כדלקמן:
"21 (א) רשלנות – אי מודעות
לטיב המעשה, לקיום הנסיבות, או לאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי
העבירה, כשאדם מן היישוב יכול היה בנסיבות הענין להיות מודע לאותו
פרט...".
לשון החוק מתייחסת, איפוא, לאדם מן
היישוב תחת "האדם הסביר", ונשאלת השאלה אם יש שוני בין הדברים ומה
הנפקות לכך.
לענין זה נפסק:
"השוני בין המונח 'אדם מן
היישוב', לבין המונח המקובל בפסיקה עד אז של 'האדם הסביר', הוא סמאנטי בלבד... אין
בביטוי 'אדם מן היישוב', שהמחוקק השתמש בו, כאמור, כביטוי נרדף לביטוי 'אדם סביר',
כדי לשנות את אמות המידה המקובלות לבחינת היכולת לצפייה סבירה של הסיכון...
כך במישור העובדתי בנסיבות המקרה
הקונקרטי. התנהגות שאדם סביר יכול וחייב היה לצפות כי עשוייה היא לגרום לתוצאה
הקטלנית, היא רשלנית. ואילו היסוד הנפשי מותנה בקיומה של יכולת סבירה להיות ער
לטיבה של ההתנהגות, לנסיבות האופפות אותה ולאפשרות כי תגרום לתוצאה הקטלנית. מכאן,
שנאשם שנמצא כי התרשל משום שהתוצאה הקטלנית שנגרמה בעטייה של התנהגותו היתה בגדר
ציפייתו הסבירה, אחראי לתוצאה שאותה חייב היה לצפות... סבירות הצפיות נקבעת בסופו
של דבר ע"י בית המשפט...
אכן הצפיות הסבירה משקפת את יכולת
הצפיה של אדם מן היישוב, להבדילה ממודעותו, שכן גם אדם מן היישוב עשוי להיות רשלן
ולא להיות מודע לפרטי היסוד העובדתי של העבירה. יכולת הצפייה של האדם מן היישוב
משקפת את ערכי החברה ומטרותיה הרלוונטיות בהקשר הנדון". (ראה ע.פ. 7832/00 בוריס יעקובוב
נ. מ"י פד"י נו (2) 534 והפניה שם ל- ע.פ. 686/80 סימן טוב נ. מ"י
פד"י לו (2) 253 בעמ' 264; ראה גם דנ"פ יעקובוב נ. מ"י פד"י
נו (4) 385).
המסקנה המתבקשת הינה, איפוא, כי
יסודות העבירה של גרימת מוות ברשלנות חופפת עדיין את יסודות עוולת הרשלנות ולא חל
שינוי בעקבות שינוי לשון החוק. יש ע"כ לדחות מסקנת הערכאה הראשונה בעמ' 29
להכרעת הדין כאילו השינוי בחוק הוא מהותי ויש ליתן פירוש שונה וגמיש יותר מן
הפירוש הניתן בעוולת הרשלנות (יש לציין כי ע.פ. 7832/00 פורסם לאחר פסה"ד
שניתן בבי"מ קמא).
4.
הלכה ידועה כי אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב
בממצאים עובדתיים אשר קבע בית המשפט. עלינו, איפוא, לסקור הממצאים
העובדתיים אשר נקבעו לגבי כל אחד מהמערערים, ולבחון אם המסקנות מאותם ממצאים הן
ראויות.
5.
המערער מס' 1 – רועי שוורץ
בחוזה שנכרת בין המערער לבין העמותה
הציג עצמו המערער כמפיק מיומן ובעל נסיון. בפועל הוא השתלט על כל תחומי ההפקה
והקפיד להגן על מעמדו וסמכויותיו. הוא דרש שפעולות יבוצעו בכפוף לאישורו בלבד. הוא
נטל חלק בישיבות תיאום בין המארגנים למשטרה, השתתף בסיורים באתר, נשא ונתן עם חברת
האבטחה ואף אישר תוכנית הצבת המאבטחים באתר. נדחתה טענת המערער, כי הופקד על התחום
האומנותי בלבד.
בערב הנדון אמור היה להתקיים מופע
פרידה אחרון של "להקת משינה" והיתה ציפייה לקהל רב. על המערער היה להערך
בהתאם. למרות זאת תכנן המערער את מערך האבטחה על בסיס הגעתם של 70% מתכולת האתר
בלבד. רק בערב המופע נקט המערער בצעדים להגדיל כוח האבטחה, אלא שגם חברת האבטחה גם
המשטרה לא יכולים היו להערך לכך בהתראה כה קצרה.
המערער עצמו יזם הגדלת קהל הצופים
מ- 15,000 ל- 18,000 איש. לא ננקטו צעדים מתאימים להבטיח כניסה מסודרת של קהל
בגודל זה. השערים היו סמוכים מדי זה לזה, המובילים לשערים לא מוקמו כראוי ולא
הותקנו בהם פתחי יציאה לאפשר לקהל שלא היו בידיו כרטיסים לצאת בלי לחסום דרכם של
הצופים שהיו בידיהם כרטיסים. גם לא הוכנה רחבת סינון לפני השערים, ע"מ להרחיק
קהל שאין בידיו כרטיסים. לא הותקנה מערכת כריזה בכניסה לאתר, שהיתה מאפשרת מתן
הוראות לקהל במועד. שער החירום הוצב בין שערי הכניסה והטעה את הקהל לחשוב, כי
מדובר בשער כניסה נוסף.
הפצת הכרטיסים בוצעה ע"י
המערער מס' 2. אמנם במשרדו של המערער מס' 1 הוצב מסוף לפיקוח אחר מכירת הכרטיסים,
אך נפסק ע"י בי"מ קמא כי לא חלה על המערער חובת פיקוח צמוד. הפיקוח
שנדרש מהמערער נועד לבחון רק טיב ההפצה ומגמות במכירת כרטיסים. לכן המערער לא יכול
היה לעמוד על ממדי מכירת היתר, אך עפ"י עובדות ונתונים שהיו בגדר ידיעתו,
צריך היה לצפות לקהל רב ולהערך לקראתו.
נפסק ע"י בימ"ש קמא, כי
המערער לא נקט באמצעים הדרושים לקלוט הקהל הרב כמפורט לעיל ולא עשה לקדם פני הסכנה
אף שהיה עליו בנסיבות שפורטו לצפות את התוצאה הקטלנית שנגרמה. לכן הורשע המערער
בגרימת מותם של שלושת הנערים ברשלנותו.
6.
המערער מס' 2 – בנדר יוסף
המערער מס' 2 התחייב לקיים מערכת
ממוחשבת למכירת כרטיסים, ולנהל מעקב צמוד אחר המכירה. הוכח שהונפקו 26,117 כרטיסים
ובפועל נמכרו 23,250 כרטיסים. הארץ חולקה למספר איזורים כך שבכל איזור היה אחראי
מפיץ אחר, ששכרו היה מותנה בכמות הכרטיסים הנמכרים. לכן לכל מפיץ היה אנטרס למכור
מקסימום כרטיסים והדבר חייב מעקב מתאים. המערער הודה בכך שהתרשל במעקב ולמעשה לא
פיקח כלל על קצב מכירת הכרטיסים. הונפקו כ- 45% מעל המכסה שנקבעה ונמכרו כ- 30%
מעל המכסה. המערער לא עקב אחר קצב מכירת הכרטיסים אף שהיה ידוע שיש ביקוש רב
לכרטיסים למופע הנדון. המערער לא נתן דעתו לתוצאות האפשריות למכירת יתר ולא דיווח
לאיש אודות קצב מכירת הכרטיסים.רק ביום 16.7.95, שקדם ליום האירוע, התחיל המערער
לבדוק את מצב מכירת הכרטיסים, אף שעפ"י ההסכם עם העמותה מחוייב היה בעידכון
שוטף. המערער נהג כך, אף שהוכח כי נהג בצורה דומה במופע קודם בשנת 93 בפארק
הירקון, שם נמנע אסון עקב מכירת יתר של כרטיסים, רק בשל התערבות המשטרה. המערער
חייב היה איפוא לצפות את קרות האירוע הנדון ולאור מקרה דומה בעבר לכאורה צריך היה
לצפות זאת בפועל.
מעבר לכך, אין מדובר רק במספר
הכרטיסים שנמכרו בפועל. המערער מס' 2 היה צד להסכם עם בנק הפועלים על פיו הנפיק
הבנק שוברים שעפ"י האמור בהם ניתן היה להמירם בכרטיסים. לקראת המופע הנדון
נותרו 8200 שוברים למימוש.ידוע שבני הנוער הגיעו עם שוברים אלה, ואין איש יודע מה
מספרם. המערער איפוא, לא מנע מכירת יתר של הכרטיסים בשיעור העולה על 30% מעבר
למכסה ולא הותיר שום מרווח בטחון בעבור מימוש השוברים הנ"ל. כפי שקבע בית
משפט קמא הרי בכך זרע זרעי הפורענות לאסון שארע. המערער עצמו הודה כי לא פיקח על
המכירה ונהג ברשלנות.
עוד נקבע ע"י בית משפט קמא, כי
שעות ספורות אחר אירוע האסון הזדרז המערער להורות על רישום במחשב כאילו הוחזרו
5000 כרטיסים וזאת במטרה לכסות על עקבות מכירת היתר. המערער הורה כך בלי שנבדק
הדבר על ידיו ובדיעבד הסתבר, כי הוחזרו 3000 כרטיסים בלבד. המערער בפועל הודה, כי
נהג כך ע"מ שלא יואשם בהפצת יתר של כרטיסים. לכן הורשע המערער בשיבוש הליכי
משפט, עבירה לפי סע' 244 לחוק העונשין וזאת בנוסף לעבירה העיקרית של גרם מוות
ברשלנות.
7.
המערער מס' 3 – רפ"ק שלמה אבוטבול
תפקידו של המערער מס' 3 היה ראש
לשכת סיור ומבצעים, ובמסגרת תפקידו הוצב כמפקד הכוח באתר. המערער היה שותף להכנת
פקודת המבצע (ת/187- א) וערך את פקודת המשנה (נספח ט' ל-ת/187 א) שהתייחסה ספציפית
לאירוע נשוא האישום. כבר מאירועים קודמים, לרבות פסטיבל ערד 1994, נלמד שצפוייה
צפיפות ולחץ קהל במובילים ובכניסה לשערים, ובמיוחד כך בזמן הסמוך יותר להופעה. גם
נלמד מאירועים קודמים שצפוי אי סדר ליד הבמה במהלך ההופעה. המערער עצמו צפה אי סדר
והיה ידוע שכל הכרטיסים נמכרו וצפוי קהל רב. בשל כך אף הוגדל כוח הסדרנים וכוח
השוטרים קודם המופע. למרות כל זאת המערער הדריך הכוחות כאילו אי הסדר והלחץ צפוי
בתוך האתר וסמוך לבמה. אפילו הוצב כוח שוטרים ליד השערים, כוח זה הוצב בחלק
הפנימי, ומשגבר הלחץ כוח זה לא יכול היה לצאת מהשערים להשליט סדר. המערער לא פעל
לקבוע גבולות האחריות בין כוח המשטרה לסדרנים. בפקודת המבצע אף לא היה תכנון לנקודות
סינון והכוונת הקהל ע"מ לווסת הקהל הקרב לשערים ולהרחיק אותו חלק שאין בידיו
כלל כרטיסים.
גם לא ננקטו הצעדים להצבת אמצעי
כריזה מתאימים מחוץ לשערים להדריך ולכוון הקהל. משהחלה המהומה לא עמדו האמצעים
הדרושים לכוון הקהל ומגאפונים שבידי השוטרים היו חסרי תועלת במהומה וברעש. גם שער
החירום לא נשמר חופשי ולא ננקטו צעדים להבטיח זאת. לכן כוחות השיטור לא יכלו לצאת
ולפעול דרך שער זה.
משהתבררה חומרת הדברים, פעולות
שננקטו באמצעות ג'יפים עם אמצעי כריזה וכוחות תיגבור הביאו לשליטה במצב, אף שהדבר
לא מנע בינתיים הנזק שנגרם – מותם של הנערים. השתלטות זו מעידה כי נקיטת הצעדים
הדרושים מבעוד מועד היה בה כדי למנוע האסון.
נקבע ע"י בימ"ש קמא כי
בתכנון הלקוי בפקודת המבצע, ובתדרוך הכוחות, כשל המערער וברשלנותו זו גרם לאסון,
כאשר התווספו לכך גורמים נוספים. בהתנהגות רשלנית זו הפר המערער חובת הזהירות אשר
חב כלפי קהל המבקרים באתר, והיה עליו לצפות הנזק שנגרם. נדחתה טענת המערער באשר
לניתוק הקשר הסיבתי לתוצאות האירוע בשל מחדלם של אחרים. ביה"מ קמא נמנע
מלייחס רשלנות למערער בשל מעשים או מחדלים במהלך האירוע שכן ייחס מעשים אלה ככל
שהיו מוטעים לטעות בשיקול דעת.
8.
המערער מס' 4 – תנ"צ יוסף אבני, מפקד מרחב הנגב
המערער מס' 4 היה מפקד המבצע הנוגע
לכל פסטיבל ערד וזאת מכוח תפקידו כמפקד המרחב. הוא אשר אישר את פקודת המבצע ואת
הפקודה הספציפית המתייחסת לאירוע נשוא האישום.
מעדויות שהובאו בפני ביה"מ היה
צפי באירוע הנדון להפרות סדר ולקהל רב. התכנון היה כאמור ל-18000 צופים ובפועל
הגיעו צופים רבים יותר. היה גם צפי לגידול לחץ הקהל בשעה הקודמת להופעת "להקת
משינה" ותוכננה הערכות מיוחדת לכך. (ראה עמ' 182-177 לפס"ד בימ"ש
קמא). היתה גם מודעות ללחץ רב במיוחד עקב הופעת פרידה של אותה להקה (פרוט' עמ'
3106). העידו קציני משטרה, כי המערער הוא אשר נדרש לאשר בסופו של דבר את היערכות
הכוחות. המערער העיד, כי לא בחן ההיערכות באופן פרטני והשאיר זאת לשיקול דעת המפקד
במקום (ראה עמ' 184 לפסה"ד).
המערער עצמו, העיד, כי קודם שאושר
האתר, מכוח חוק רישוי עסקים, נערכה עבודת מטה מקיפה. בין היתר חובה היתה לבחון
מספר השערים ומיקומם, מספר המובילים וזרימת הקהל הצפוייה. המערער היה מעורב בהחלטה
לאישור הגדלת מספר הצופים מ-15,000 ל- 18,000 ולמרות זאת לא התנה הדבר בשינויים
נדרשים באתר לאפשר קליטת גידול זה. (ראה פרוט' בי"מ קמא עמ' 2874, 2879-2878,
3019).
למרות הנסיבות שתוארו המערער לא נתן
דעתו לכל אותם כשלים שאוזכרו בענינו של המערער מס' 3 וביניהם – מספר השערים
ומיקומם, הצורך בסינון הקהל לפני השערים, מבנה המובילים שיאפשר יציאת אותו חלק
מהקהל שנפסל מלהכנס לאתר, הצבת כוחות משטרה מתאימים מחוץ לשערים להבטחת הסדר
הציבורי, הבטחת גישה חופשית לשער החירום, התקנת מערכת כריזה מחוץ לשערים וקבלת
אישור מומחה בטיחות להתאמת האתר לאירוע. נפסק שהמערער אישר התאמת האתר לאירוע ללא
הערכת מצב מספקת. הוא לא היה רשאי להסתפק באישור קצין הרישוי.
בפקודת המבצע נקבע מפורשות שהסדרנים
יפעלו תחת הוראות המשטרה ומכאן שאין להטיל על הסדרנים את האחריות לאירוע.
כפי שכבר צויין, עצם העובדה שעלה
בידי המשטרה להשתלט על אי הסדר תוך זמן קצר, תוך שימוש בכוח משטרתי ואמצעי כריזה
המותקנים בג'יפים שהוזעקו למקום, יש בה כדי ללמד שאבטחת אמצעים אלה מבעוד מועד היה
בהם כדי למנוע את התוצאות העגומות של האירוע הנדון.
נפסק ע"י בימ"ש קמא, כי
משהסכים המערער למערכת ממוחשבת להפצת הכרטיסים תוך ויתור על החתמתם, מן הראוי היה
להחליט על אמצעי ביקורת חילופי להבטיח אי הפצת יתר של כרטיסים. עם זאת, משלא הוכח
אמצעי יעיל חילופי, הוחלט, כי אין לייחס אחריות למערער בשל כך, מחמת הספק.
עוד נפסק שאין בהוראות חוק הבטיחות
במקומות ציבוריים תשכ"ג 1962 ותקנותיו, המטילים אחריות על
"המארגנים" כדי לשחרר את המערערים 3 ו- 4 מאחריותם לאירוע. המשטרה היא
שקיבלה על עצמה את האחריות לשמירת בטחון הציבור והסדר הציבורי במקום, ואין לשחררה
מאחריות זאת.
גם נפסק שהמערערים 3 ו- 4 נכשלו
בהבטחת בטחון הציבור והסדר, להבדיל מכשל הנדסי בלבד, ואין לשחררם מאחריות לאירוע.
9.
רשלנות המערערים 3 ו- 4 עפ"י הממצאים שנקבעו
אחר שסקרתי הממצאים העובדתיים
שנקבעו ע"י הערכאה הראשונה, יש לבחון עתה, אם יש בממצאים אלה להצביע על
רשלנותם של המערערים, רשלנות שגרמה למותם של קורבנות האירוע.
המערערים 1 ו- 2 זוקפים האחריות
כולה לפיתחה של המשטרה, אשר פעלה באמצעות המערערים 3 ו- 4. אפתח, איפוא, בבחינת רשלנותם
של המערערים 3 ו- 4.
ציינתי כבר שיסודות העבירה שבסע'
304 לחוק העונשין חופפים ליסודות עוולת הרשלנות (ראה סע' 3 לעיל). עוד אוסיף לענין
זה, כי לב לבה של עבירת הרשלנות אינו ב"מחשבה רעה", אלא דווקא חוסר
המחשבה, מקום בו החוק מצפה לקיומה של זו. העבירה היא בכך שלא עברה במוחו של הנאשם
מחשבה, כאשר במוחו של האדם הסביר היתה עוברת המחשבה והיא צפיית נזק העשוי להגרם
לאחר עקב מעשהו או מחדלו. סע' 304 לחוק העונשין בא להציב סטנדרט מחמיר בכל האמור
לקיפוח חיי אדם. היינו מגמת החקיקה ותכליתה הן לבוא, להזהיר ולהתריע מפני אדישות,
חוסר איכפתיות וזלזול בחיי אדם. בתי המשפט מילאו את הסעיף תוכן תוך הצבת סטנדרטים
מחמירים (ראה ע.פ. 119/93 ג'ייסון לורנס נ. מ"י פד"י מח (4) 1).
המערערים מבקשים להזהיר את
ביה"מ שמא יקבע אחריותם של המערערים בגדר "חכמה שלאחר מעשה". אצטט
לענין זה דברים שנאמרו לענין טיבה של עוולת הרשלנות שיסודותיה, כאמור, זהים לעבירת
הרשלנות:
"על דרך העקרון, הטלת חבות
אמורה להשעין עצמה על קיומה של חובה משפטית קודמת – חובה אפריורית – ועל הפרתה של
אותה חובה. ואולם, כולנו ידענו כי החובה המשפטית מציגה עצמה, אמנם, להיות חובה
אפריורית, אך לאמיתם של דברים אין היא – למצער בחלק ניכר של המקרים – אלא חובה
שלאחר מעשה, חובה אפוסטריורית. ומקומה של החובה בנורמה שיוצר בית המשפט בעצם פסיקת
הדין...".
אין להתפלא, איפוא, שקמו מבקרים על
הוספת עבירת הרשלנות לדיני העונשין, שהרי אין עונשין אלא אם כן מזהירין.
אפילו לגבי עוולת הרשלנות להבדיל
מעבירת הרשלנות, התעוררה מחלוקת, אם מן הדין לחייב בה רשויות ציבור ועובדי ציבור
(ראה "האחריות בנזיקין של רשויות ציבור ועובדי ציבור" ישראל גלעד – חלק
ראשון במשפט וממשל ב' תשנ"ה עמ' 339 וחלק שני במשפט וממשל ג' עמ' 55 שם נסקרה
האבולוציה.
בנושא זה עד למתן פסה"ד בע.א.
915/91 מ"י נ. לוי ואח' פד"י מח (3) 45).
לדעת המלומד גלעד נקבע בפסה"ד
לוי כי ההכרה בחובת הזהירות של רשות ציבורית מותנית בשני תנאים מצטברים:
קיומה של "קרבה" בין
התובע לנתבע והעדרם של נימוקי מדיניות המצדיקים את שלילת חובת הזהירות מטעמים של
צדק, הגינות וסבירות (ראה החלק השני של המאמר הנ"ל עמ' 66). עוד הסיק המלומד
מפסה"ד לוי , כי ביה"מ אימץ הבחנה בין פעולות המתבטאות בפיקוח בלבד,
המופנה כלפי צד שלישי, לבין פעולות הכוללות בחובן גם שליטה על מהלך האירועים ועל
נקיטת האמצעים הדרושים. בסיטואציות בהן הקשר בין השלטון לאזרח מתמצה בפיקוח בלבד,
קשה יותר למצוא את השלטון נושא בחובת זהירות (שם עמ' 67). הואיל ויסודות עוולת
הרשלנות דומים ליסודות עבירת הרשלנות, לכאורה אין סיבה שלא לאמץ כללים דומים לגבי
עבירת הרשלנות.
במאמר "על הרשלנות בפלילים,
יסוד נפשי, יסוד עובדתי, או שניהם גם יחד" בוחן המלומד, פרופ' מרדכי קרמניצר,
את עבירת הרשלנות כצורת אחריות חריגה בתחום הפלילי, שבו צורת האחריות הרגילה
מבחינת היסוד הנפשי היא המחשבה הפלילית. הוא גם בוחן שם את ההבדל בין רשלנות
בפלילים לבין רשלנות בנזיקין (ראה משפטים כד' תשנ"ד עמ' 71). מציין המלומד
במאמרו שהסכנה שהעבירה של רשלנות מתייחסת אליה, היא דווקא זו שלא היתה בתחום
מודעותו הממשית של העושה, אלא כזו שהעושה יכול היה להיות מודע לה, אם היה דורך את
תודעת הזהירות שלו. שיפור המודעות לקיים או לעתיד להתחרש הוא בתחום השליטה הרוחנית
של העושה והוא אחראי למה שלא היה מודע או לא צפה, ויכול וחייב היה לדעת ולצפות.
דרישה זו לשיפור המודעות יש בה משום הכבדה על חירות הפעולה ועל איכות החיים ולכן
היא מוצדקת רק כאשר האינטרס החברתי המוגן הוא בעל חשיבות ראשונה במעלה – כך משתמע
הדבר לגבי קדושת החיים. עוד צויין כי, מטרת עוולת הרשלנות השבת מצב הקורבן
לקדמותו. לעומת זאת מטרת עבירת הרשלנות היא מניעה מוקדמת ושכזו נכשלת – ענישה שיש
בה הן היבט גמולי כלפי העבר והן היבט הרתעתי וחינוכי כלפי העתיד. הסכסוך בנזיקין
הוא בין מזיק לניזוק. הסכסוך בעונשין הוא בין החברה כולה לבין העבריין. בתחום
העונשי הרשלנות עשויה להיות צרה יותר ותובענית יותר מאשר בנזיקין. נדרשת רשלנות
רבתי מבחינה עובדתית (ראה ע.פ. 3934/90 אבנת ואח' נ. מ"י פד"י מו (1) 1
בעמ' 16-12) או מבחן אינדיבידואלי של רשלנות, מבחינת היסוד הנפשי. לאותו מבחן
אינדבידואלי נראה שניתן גם רמז ב-ע.א. 5604/04 חמד נ. מ"י (טרם פורסם) בדבריה
של כב' השופטת דורנר, שם היא מציינת שרשלנות המשטרה נבחנת תוך התחשבות במומחיות
הנסיון, הציוד והידע שיש לצפות ממנה. (באותו ענין ראה ע.א. 337/81 בוסקילה נ. מ"י
פד"י לח (3) 337, 345). התייחסתי לעיל לאשר נפסק בפסה"ד לוי באשר
לפעולות פיקוח ע" רשות ציבורית או עובדי ציבור, וחובת הזהירות הקמה עקב כך.
אכן הוסיף ופסק ביה"מ, כי ייתכנו מקרים בהם תשא רשות ציבורית באחריות עקב
הפרת חובתה לקיים פיקוח, כאשר נתונה לה סמכות הפיקוח. קיומה של סמכות כזאת גם
עשוייה ליצור הסתמכות סבירה של האזרח על כך שהרשות מפקחת כראוי (ראה ע.א. 2055/99
פלוני ואח' נ. הרבנות הראשית לישראל פד"י נה (5) 241, ובאותו ענין ראה ת.א.
(י-ם) 2555/00 רביב ואח' נ. מ"י; ת.א. (חי') 1586/94 דוידוביץ ליאור ז"ל
ואח' נ. שחף סיני ואח'). אכן משלא קויים פיקוח ראוי ע"י עובד ציבור, חוייב
עובד זה בשל רשלנותו (ראה ע.א. 684/76 אייל נ. פוקסמן פד"י לא (3) 349).
גם שוטרים חוייבו בשל עבירה
של רשלנות, משהפעילו סמכות שלטונית תוך הפרה של חובת הזהירות כלפי קורבן העבירה.
נפסק שמן הדין היה לחייבם ברשלנות הואיל והיתה להם שליטה על מהלך האירועים ועל
נקיטת האמצעים הדרושים (ראה ע.פ. 4188/93 מרדכי לוי ואח' נ. מ"י פד"י מט
(1) 539).
באירוע נוסף חוייבה משטרת ישראל בשל
עוולה של רשלנות בנסיבות הדומות במידת מה לנסיבות שבענין הנדון, משהפרה את חובת
הזהירות ולא נקטה באמצעים הדרושים למנוע נזק שארע (ראה ת.א. (ח') 1274/01 א.ר.
ואח' נ. החברה לאמנות תרבות וספורט חיפה בע"מ ואח').
כללית נפסק באשר לחיוב הרשות
הציבורית והמשטרה בפרט בעוולה של רשלנות:
"אבד הכלח על התפיסה העקרונית
הגורפת כי המשטרה חבה אחריות לציבור בכללותו ולעולם לא לפרטיו. הטלת אחריות על
המשטרה במקרים מתאימים מהווה אמצעי נוסף להבטיח הקפדה הולמת על ביצוע נאות של
סמכויות המשטרה" (ראה ע.א. 1678/01 מ"י נ. משה וייס ואח' ניתן ביום
2.6.04).
10.
מן הכלל אל הפרט
במקרה הנדון היתה נתונה למערערים 3 ו- 4
לא רק סמכות פיקוח, אלא גם שליטה על מהלך האירועים ועל נקיטת האמצעים הדרושים.
הנערים, שנטלו חלק באירוע הנדון, רשאים היו להסתמך על כך, שהמערערים נוקטים באמצעי
הזהירות הדרושים לשמור על שלומם ובשל כך קמה "קירבה" בינם לבין
המערערים, החבים כלפיהם בחובת זהירות.
האם הפרו המערערים חובת זהירות זאת.
מהראיות שהובאו בפני הערכאה הראשונה עולה, כי המשטרה היא שאישרה קיום האירוע
במקום, קבעה את הסדרי הבטיחות, ואופן הפעלת הכוחות במקום. אפילו סדרנים שהוצבו
באתר פעלו עפ"י הוראות המשטרה. יש על כן לקבוע, כי המשטרה שלטה על מהלך
האירועים ועל נקיטת האמצעים הדרושים. לכן נתקיימה "קירבה" בין המשטרה
לקהל הצופים במקום, אשר סמכו על המשטרה לקיים הסדר והבטחון במקום. המשטרה חבה על
כן חובת זהירות כלפיהם, וכך גם המערערים אשר פעלו בשמה.
חובת הזהירות המושגית נבחנת עפ"י
המדיניות המשפטית הראוייה, הנקבעת ע"י בית המשפט. מדיניות זו מטרתה לאזן בין
אינטרסים שונים. בית משפט מתחשב בצורך להבטיח חופש פעולה מזה ובצורך להגן על הרכוש
והגוף מזה. הוא לוקח בחשבון את השפעת פסיקתו על דרכי התנהגותם של הבריות בעתיד.
הוא שוקל את המעמסה הכספית, אשר תוטל על סוג מסויים של מזיקים או ניזוקים בעקבות
החלטתו (ראה ע.א. 145/80 ועקנין נ. המועצה המקומית בית שמש ואח' פד"י לז (1)
113).
המשטרה ששלטה במקרה זה על מהלך האירועים
ואמצעים שננקטו והמערערים 3 ו- 4 שפעלו בשמה חבו בחובת זהירות מושגית כלפי הצופים
והמבקרים באתר וכלפי הנערים שנפגעו בפרט.
מכאן עלינו לבחון אם המערערים 3 ו- 4
עפ"י נסיבות המקרה הספציפי חבו בחובת זהירות קונקרטית, אם היה עליהם לצפות
התרחשות האסון שארע, ואם הפרו חובת הזהירות.
הפרת חובת הזהירות נבחנת עפ"י
קריטריונים אובייקטיביים:
"השאלה אינה אם המזיק סטה מרמת
התנהגות שהוא מסוגל לה (התרשלות סוביקטיבית), השאלה הינה אם המזיק סטה מרמת
ההתנהגות הנתפסת כראויה בחברה (התרשלות אוביקטיבית). אכן הסבירות בעוולת הרשלנות
אינה מבוססת על אשמה אישית. המזיק עשוי לעשות כמיטב יכולתו ועדיין לפעול שלא
בסבירות, וזאת במקום שיכולתו של המזיק נופלת מהיכולת המצופה מהאדם הסביר..."
(ראה ע.א. 5604/94 אוסמה חמד ואח' נ. מ"י).
המערער מס' 4, עפ"י עדותו הוא, ראה עצמו בתור
הסמכות העליונה לענין הסדר והביטחון באתר (פרוטוקול 3148). הוא אישר את פקודת
המבצע (ת/187 א) ועל פיה הוגדר כמפקד המבצע. הוא אישר הגדלת מספר הצופים ל- 18,000
איש ללא התניות כלשהן. הוא אף היה מודע לכך, על פי נספח ט' לפקודת המבצע, שצפוייה
הופעת קהל גדול של בני נוער וכן הפרעות סדר במקום. למרות זאת לא פעל המערער מס' 4
להבטיח קיום כל הוראות פקודת המבצע ולא עשה כל שדרוש להבטיח הביטחון והסדר במקום.
לטענת ב"כ המערער מס' 4 עיקר
האחריות רובצת לפתחו של המערער מס' 2, אשר גרם להפצת יתר של כרטיסים למופע וגרם
בכך להופעת קהל רב מן המצופה. לענין זה אין המערער יכול להסיר האחריות מעליו ודעתי
היא כדעת ב"כ המדינה.
בעבר נהגה המשטרה להחתים כל הכרטיסים
למופע, ע"מ לבקר מספר הכרטיסים הנמכר. במקרה הנדון, פטר המערער את המשטרה
מחובה זו, משנאמר לו, כי ההפצה נעשית תחת ביקורת של מחשב. המערער חדל משהותיר תחום
זה פרוץ ומסור לשליטת בעל ענין בדבר – הוא המערער 2, מפיץ הכרטיסים. מסקנת הערכאה
הראשונה כאילו היה פטור המערער מס' 4 מאחריות לענין זה, בשל כך שלא הוכח תחליף
לביקורת, ע"י החתמת הכרטיסים, אינה נראית בעיניי. מחובת המערער היה למצוא
תחליף לכך, או למנוע את האירוע. הוא לא היה רשאי להותיר זאת ליד המקרה, או לשיקולו
של בעל אנטרס דוגמאת המערער מס' 2. לפחות ניתן היה לצפות לכך שיידרוש ממפיץ
הכרטיסים ליתן דיווח שוטף ומפורט לענין זה. במקרים דומים ארע שהמשטרה אף דיללה
מספר הכרטיסים (ראה ת.א. (חי') 1274/01 המוזכר לעיל) משהיה צפי להופעת קהל רב
והפרעות סדר במקום, חובה היתה על המערער מס' 4, כמפקד המבצע, לקבל חוו"ד
מומחה בטיחות לענין האמצעים הדרושים להבטיח בטחון הציבור במקום. הובאו ראיות שכך
נהגה המשטרה באירועים דומים במקומות שונים בעבר (ראה עדות נצ"מ גלינסקי פרוט'
1017-1016, וכן עדות תנ"צ קראוזה
פרוט' 1652). נצ"מ גלינסקי העיד, כי שימש בעבר כקצין בטיחות ארצי והיה בודק
אתרים עפ"י פנייתם של קציני רישוי (שם פרוט' 1016). המערער לא דאג לפנות
לקצין בטיחות, או לקבל חוו"ד מומחה בטיחות, והסתפק בשירותיו של קצין הרישוי.
באשר לחשיבות שיש לייחס לחוו"ד מומחה בנסיבות שכאלה ראה ת.א. (ח') 1274/01
א.ר. ואח' נ. החברה לאמנות תרבות וספורט חיפה בע"מ ואח'.
עפ"י פקודת המבצע היה להציב כוח משטרה
מחוץ לשערים בעת קליטת קהל הצופים. ברור היה שבשלב זה עיקר הלחץ והצפי לאי סדר
ממוקד שם. (ראה עדות תנ"צ קראוזה פרוט' 1643). המערער לא וידא שיוצב הכוח
במקום ומשהחל הלחץ ואי הסדר לא היה הכוח במקום להשתלט על המצב.
המערער מס' 4 אף לא נתן דעתו לכך שמבנה
המובילים לשערים אינו מתאים, הואיל ואינו מאפשר הוצאת מבקרים שאין ברשותם כרטיסים,
או שאינם רשאים להכנס מסיבה כלשהי. ליקוי זה היווה אחת הסיבות ללחץ הרב ואי הסדר
בשערי הכניסה. (עדות תנ"צ קראוזה שם עמ' 1643).
עוד נקבע ע"י הערכאה הראשונה, כי
לא נעשה דבר להציב מערכת כריזה יעילה ליד שערי הכניסה וגם מחדל זה מנע השבת הסדר
על כנו מבמעוד מועד, קודם אירוע האסון (ראה ת"א (חי') 1274/01 שאוזכרה לעיל).
הראיה משהגיע כוח משטרה אל מחוץ לשער, עם אמצעי כריזה מתאימים הושב הסדר על כנו
תוך פרק זמן קצר. המערער מס' 4 נתן אישורו לאירוע באתר, ולא נתן דעתו לכך שבפועל
עדיין לא ניתן רשיון עסק ע"י הרשות המקומית. לא היה מקום לאשר האירוע ללא
רשיון זה.
אין גם להתעלם מהחובה הכללית המוטלת על
המשטרה לשמור על הסדר הציבורי בטחון הנפש והרכוש מכוח סע' 3 לפקודת המשטרה (נוסח
חדש) תשל"א 1971.
למשטרה מוענקות הסמכויות הדרושות לשם כך
בחיקוקים שונים וביניהם חוק הבטיחות במקומות ציבוריים תשכ"ג והתקנות על פיו.
עפ"י חוק זה מוסמך קצין משטרה
להורות על תיקון ליקויי בטיחות, להגביל מספר אנשים הרשאים להשתתף במקום
"אסיפה" ואף למנוע קיום האסיפה אם אין מקיימים הוראות הבטיחות. ההגדרה
בחוק ל-"אסיפה" – "התקהלות מאורגנת של בני אדם".
המערער מס' 4 לא נקט באמצעים שעמדו
לרשותו להבטיח בטחון הנפש והרכוש באירוע הנדון, ועקב המחדלים שפורטו לעיל הביא
לתוצאה הטראגית באירוע זה.
לכן, לו דעתי תתקבל, מן הדין להשאיר על
כנו פסק הדין שניתן ע"י הערכאה הראשונה בה הורשע המערער מס' 4 בעבירה של
רשלנות לפי סע' 304 לחוק העונשין תשל"ז 1977.
המערער מס' 3 היה מפקד הכוח באתר והיה מחוייב לפעול
עפ"י פקודת המבצע. עפ"י הראיות הוא עצמו היה שותף לעריכת פקודת המבצע
ומכאן שהיה אמור להיות מודע לכך שצפוי קהל בני נוער גדול ויש צפי להפרעות סדר. כמו
המערער מס' 4 היה עליו לצפות לכך שמוקד הלחץ והפרעות הסדר, קודם תחילת המופע, יהיה
ליד השערים. היה איפוא משום מחדל מצידו שלא קיים הוראות פקודת המבצע, בכך שלא דאג
להציב שוטרים מחוץ לשערים, ליד המובילים, להבטיח הסדר והבטחון במקום. סביר ששוטרים
אלה היו גם יכולים להתריע מבעוד מועד על אי הסדר במקום ולגרום להזעקת כוחות נוספים
מבעוד מועד למנוע האסון שארע.כוח השוטרים שהוצב מעבר לשערים, בתוך האתר, לא היה
יעיל הואיל ולא יכול היה לצאת אל ההמון ליד המובילים בשל הקהל שצבא על השערים.כפי
שכבר צויין, כוחות שהוזעקו למקום השתלטו תוך פרק זמן קצר על אי הסדר במקום, אלא
שאחרו להופיע.
פקודת המבצע לא הוכתבה למערער מס' 3
ע"י הדרגים שמעליו. הוא עצמו היה שותף פעיל בהכנת פקודת המבצע שאושרה לאחר
מכן ע"י הדרגים שמעליו. לפיכך היה המערער שותף לכשל בהכנות לקליטת הקהל הרב
שהיה צפוי להגיע באירוע הנדון. היה עליו להיות ער לאפשרות שהקהל יצטופף במובילים
בלי שקיימת שם אפשרות לסנן הקהל ולפלוט אלה שאינם רשאים להכנס. הוא גם לא היה ער
לצורך באמצעי כריזה מתאימים שיאפשרו שליטה בקהל בכניסה. הוא היה שותף לעריכת פקודת
המבצע וחייב היה להיות ער לכך שלא הוגשה כל חוו"ד מומחה בטיחות שהיה מאיר
עיניו לגבי הכשלים והעדר אמצעי הבטיחות הדרושים.
בשל כל האמור לעיל הפר המערער מס' 3
חובת הזהירות אותה חב כלפי הקהל באתר ובמיוחד כלפי קורבנות האירוע ובשל מחדליו תרם
למותם של הנערים. אף שאחריותו ותרומתו לתוצאות האירוע פחותים במידה רבה מזו שיש
לייחס למערער מס' 4 אין מקום לדעתי לשנות פסק הדין שניתן ע"י הערכאה הראשונה
ובו הורשע המערער מס' 3 בעבירה של רשלנות לפי סע' 304 לחוק העונשין תשל"ז
1977.
טען בפנינו המערער מס' 3 כי במקרה הנדון
חל סייג לפליליות המעשה בשל טענה של צידוק, הואיל והיה חייב או מוסמך לעשות המעשה
לפי דין.
דעתי היא שבמקרה הנדון לא חל הסייג,
הואיל ומעשיו של המערער לא היו במסגרת סמכות חובה וטעותו, או רשלנותו הוציאו מעשיו
מגדר המונח מעשה "לפי דין". (ראה לענין זה ע.פ. 4188/93 מרדכי לוי נ.
מ"י פד"י מט (1) 539 בעמ' 557-556).
הוסיף וטען המערער כי אין להרשיעו כשותף
לעבירת רשלנות עקב חלקו בעריכת פקודת המבצע, לאחר שפקודה אושרה על ידי מפקדיו.
על כך יש להשיב, כי תיתכן שותפות בעבירה
של רשלנות (ראה ע.פ. 4188/93 הנ"ל).
אפילו תתקבל הטענה, כי אין לחייב המערער
בשל עריכת פקודת המבצע נותרה בעינה רשלנותו בשל אי הצבת כוח המשטרה ליד המובילים
עפ"י פקודת המבצע.
אין ממש בטענת המערער בה מבקש הוא לייחס
האחריות לסדרנים שהיו באתר, הואיל ואלה פעלו עפ"י הוראות המשטרה. כך אין ממש
בטענה, כי טיפול רשלני של אנשי מד"א ניתק הקשר הסיבתי בין מעשיו של המערער
לתוצאות האירוע.
11. רשלנות
המערער מס' 2
המערער מס' 2 היה אחראי על הפצת
הכרטיסים לאירוע הנדון. הוא התחייב לעקוב אחר הפצת ומכירת הכרטיסים במערכת
ממוחשבת.
הוא ידע שהוא מוגבל למכירת 18,000
כרטיסים ולמרות זאת נמכרו על ידיו 23,250 כרטיסים, כ- 30% מעל המכסה. מעבר לכך היה
המערער צד להסכם עם בנק הפועלים, שבמסגרתו הונפקו שוברים שהיו אמורים להקנות את
הזכות לרכישת כרטיסים נוספים. בערב האירוע הנדון נותרו 8000 שוברים למימוש.
לא הובאו ראיות לענין מספר בעלי השוברים
שביקשו לממש זכותם, אך היה על המערער לצפות שלפחות חלקם יבקשו לממש זכותם.
לפיכך, היה על המערער לצפות שיופיעו
צופים במספר רב מעל המכסה שקבעה המשטרה. המערער לא חלק על כך שהגדלת מספר הכרטיסים
שנמכרו הגדילה את רווחיו ומכאן שהפר התחייבותו למען בצע כסף. על המערער היה לצפות
לכך שהגדלת מספר הצופים, או הזכאים להכנס לאתר, בשיעור כה גדול מעל המכסה שנקבעה,
תגרום לאי-סדר וסיכון בטחון הציבור באתר, מה גם שידוע היה כי צפוי קהל בני נוער
משולהב. גם היה עליו לדעת שהמשטרה אינה צפוייה להערך לקהל כה רב מעבר למכסה
שנקבעה. קהל הצופים רשאי היה להסתמך על כך שלא ימכרו כרטיסים מעבר להיתר שניתן
ע"י המשטרה, דבר העלול לסכן את בטחונו.
היה על המערער לצפות הנזק שנגרם עקב
הפרת חובת הזהירות אשר חב לקהל הצופים.
צפיות זו שנדרשה מהמערער איננה ראיית
נולד מדוייקת של כל פרטי הענין, אלא ראייתו בקווים כלליים בלבד. (ראה ע.א. 2061/90
מרצלי נ. מ"י פד"י מז (1) 802 בעמ' 817-816).
חמור הדבר שהמערער לא נכשל במכירת עודף
הכרטיסים עקב טעות, אלא הודה שבמודע לא פיקח כלל על מכירת הכרטיסים. הוא אף לא
דיווח למערער מס' 1, מפיק האירוע והמשטרה על מכירת היתר, ובכך הכשיל אותם. מכירת
יתר זו של הכרטיסים גרמה, או תרמה, להצטופפות הרבה של הקהל בכניסה לאתר, לאי הסדר
במקום ובסופו של דבר לאסון שארע ומותם של הנערים.
לטענת המערער, רשלנותם של המערערים 3 ו-
4, כפי שתוארה לעיל, נתקה הקשר הסיבתי בין מחדליו לנזק שארע. יש לדחות טענה זו מכל וכל. סע' 309 לחוק העונשין
קובע:
"בכל אחד מן המקרים המנויים להלן
יראו אדם כאילו גרם למותו של אדם אחר, אף אם מעשהו או מחדלו לא היו הגורם התכוף
ולא הגורם היחיד למותו של האחר:
...
(5) מעשהו או מחדלו לא היה גורם מוות,
אילולא נצטרף עמו מעשה או מחדל של האדם שנהרג או של אדם אחר".
נפסק לענין זה:
"מעשה רשלנות של אחר אין בו,
כשלעצמו, כדי לשחרר מאחריות פלילית את, מי שעושה מעשה רשלנות של הפרת חובת זהירות,
אשר כתוצאה ממנו נגרם נזק, כאשר חייב היה לחזות מראש, כי המעשה או המחדל עשויים
להזיק וכי האדם אחר עלול להפגע ולסבול נזק. מעשה רשלנות, ותהיה זו אף רשלנות בדרגה
גבוהה של מאן –דהוא אחר, אין בו כשלעצמו, בשל חומרתו, כדי לשחרר מאחריות אם הגורם
הרשלני הראשוני חייב היה לחזות מראש את מעשה הרשלנות כאמור".
(ראה ע.פ. 482/83 מ"י נ. סעיד
פד"י לח (2) 533, 538).
צויין כבר כי היה זה המערער 2 שזרע את
זרעי הפורענות שהביאו לאסון.
מוסיף וטוען המערער כי טעה בית משפט קמא
משחייבו בדין בשל שיבוש מהלכי משפט.
אין חולק על כך שמיד אחר שנודע למערער
תוצאות רשלנותו, הוא מיהר לשנות הנתונים במחשב, אודות מספר הכרטיסים שנמכרו.
בכך שיבש מהלכי משפט, עבירה לפי סע' 244
לחוק העונשין.
דעתי היא שהוכחו העבירות המיוחסות
למערער – גרם מוות ברשלנות ושיבוש מהלכי משפט ויש להותיר על כנו פסק הדין שניתן
ע"י הערכאה הראשונה בדבר הרשעת המערער מס' 2.