|
1 |
בתי המשפט
|
ת"א
735/94 |
בבית המשפט המחוזי בירושלים
|
|
|
ת"א
736/94 ת"א
1255/96 ת"א
4342/02 |
כבוד
השופטת (בדימוס) יפה הכט |
לפני: |
|
התובע בת"א
736/94 התובעות בת"א 735/94 התובע בת"א 1255/96 |
1. חגי יוסף 2. טלי יוסף 3. דנה יוסף 4. יפית יוסף 5. מוסטפא סרסור ע"י ב"כ עוה"ד פלדמן
אביגדור או מיכאל ספרד 6. מוטי בן-עזרא |
בעניין: |
|
התובע
בת"א 4342/02
|
אלון רום או אהרן הרניק |
ע"י ב"כ עו"ד |
|
|
|
נ ג ד |
|
|
|
|
מדינת ישראל באמצעות פרקליטות מחוז י-ם |
|
|
הנתבעת
|
תמר בר אשר–צבן ומאיה חדד |
ע"י ב"כ עו"ד |
|
פסק
דין
1. בארבע
תביעות הנזיקין שלפנינו מבקשים התובעים לקבוע, כי הנתבעת (להלן – המדינה),
באמצעות הפרקליטות והמשטרה, התרשלה בכך שהביאה למעצרם ולהעמדתם לדין של התובע 1
(להלן – יוסף) התובע 5 (להלן – סרסור) והתובע 6 (להלן – בן-עזרא)
באשמת שוד ורצח, וכן התרשלה בכל ההליכים שנוהלו נגדם עד לזיכויים. לטענתם, קמה
למדינה חבות בנזיקין כלפיהם, ועליה לפצותם. התובעות 2 עד 4 הן בנותיו של יוסף,
המבקשות לפצותן על הנזקים הנגזרים ממעצרו של אביהם והאשמתו ברצח.
2. ביום
14.7.91 נרצח ונשדד ישראל דז'לושיצקי ז"ל, בן 77, חלפן כספים בעיסוקו (להלן – המנוח),
בדירתו שברח' אוסישקין 4 בפתח תקווה. גופתו נמצאה בסמוך לשעה 15:30 על ידי בתו רחל
פרג (להלן – הבת רחל) ובעלה. הבת רחל הגיעה לאחר שהתקשרה טלפונית למנוח
מספר פעמים, ומשלא השיב הניחה כי אינו בבית. היא ניסתה לפתוח את הדלת במפתח
שברשותה אך הדלת לא הייתה נעולה. מיד עם כניסתה ראתה תמונה קשה של גופת אביה שרועה
על הרצפה ובטנו שסועה. בעלה שנכנס בעקבותיה אמר שאין צורך להזמין את
מד"א אלא להזעיק את המשטרה. המשטרה
ומד"א הוזעקו מדירת השכן וכוחות גדולים הגיעו למקום. רופא מד"א קבע את
מותו והגופה הועברה למכון לרפואה משפטית. ממצאי נתיחת הגופה הצביעו על דקירות
סכין, וההערכה היא כי שעת הרצח הייתה בין השעות 06:00-10:00 בבוקר. עוד צויין כי
המוות הישיר נגרם כתוצאה מחנק על ידי לחיצה על הצוואר.
הממצאים בזירת האירוע
3. על
פי הממצאים הראשוניים מזירת האירוע, שתועדה וצולמה, המנוח נמצא כשהוא שוכב על גבו
ליד שלולית דם ומגבת תחובה לתוך פיו. בטנו של המנוח הייתה שסועה והוא נחתך גם
בחזה, סמוך ללב, בפניו ובידו הימנית. נמצאו כתמי דם על הרצפה ובכל חלקי הדירה, אך
לא מחוצה לה. כתמי הדם היו משני סוגים: את האחד ניתן לייחס למנוח ואת השני לאדם
ששטף את פצעיו. כתמי הדם מהסוג השני היו פזורים בכל הדירה, ולא נמצאו סימני חיפוש
או אי סדר.
בחיפוש אחר כלי הרצח לא נמצא דבר, אולם בחיפוש נוסף
שנערך למחרת נמצאה מתחת למזרון מיטתו של המנוח סכין, שעליה סימני דם, והקצה שלה
שבור (להלן – הסכין). לדברי הבת רחל, שנכחה בעת החיפוש והכירה את חפציו של
המנוח, הסכין לא הייתה שלו, אך נקבע כי שימשה לרצח.
דגימות דם רבות מזירת האירוע, לרבות מהסכין, נשלחו
למעבדה הביולוגית להשוואת סוגי הדם. בבקשה צויין כי אם ההשוואה תעלה שני סוגי דם,
כי אז יש לדווח על כך בדחיפות כדי לשלוח את הדגימות לבדיקה נוספת. אולם הבדיקות
העלו כי מדובר בסוג דם אחד המתאים לסוג דמו של המנוח.
כמו כן נשלחו למעבדה לזיהוי פלילי פריטים שנמצאו
בדירת המנוח כמו המשיבון, כרטסת, פנקסי טלפון, שיקים, מטבע זר ועוד, לגביהם התבקשה
בדיקת טביעות אצבע. בזירת האירוע נמצאה טביעת נעל.
מחקירת אורחות חייו של המנוח ומחקירת בני
משפחתו ומכריו התברר, כי המנוח היה חשדן באופיו ולא נהג לפתוח את דלת ביתו ללא תיאום
מראש. מן העובדה שהדלת לא הייתה נעולה, נגזרה הנחה לפיה המנוח הכיר את רוצחו וכי
הביקור נעשה בתיאום מראש. חרף חיפושים שנעשו בדירתו מפתח הדירה לא נמצא. על שולחן
המטבח נמצאה ארוחת בוקר מוכנה. בכיס מכנסיו של המנוח נמצאו 5,000$ במזומן ובמקומות
נוספים בבית נמצאו סכומי כסף רבים בשקלים ובדולרים. לפי דברי הבת רחל היו בדירה גם
מטבעות זהב שנעלמו.
מחב' בזק התבקש פירוט שיחות טלפון נכנסות לבית
המנוח, אלא שהמידע התקבל באופן חלקי ולא בראשית החקירה, זאת משום שפרטים אודות
שיחות טלפון נכנסות למנוי מסויים ניתן היה להפיק אז רק ממרכזות טלפון דיגיטאליות,
ואילו ממרכזות אנלוגיות לא הייתה כל דרך להפיק מידע, אלא לאחר סריקת כל אחת
מהמרכזות הדיגיטליות ובדיקה בפרק הזמן הרלבנטי אם אחד המנויים המחובר לאותה מרכזת
ביצע שיחה אל המנוי הנבדק.
הממצאים והבדיקות לא הניבו קצה חוט
שיוביל לחשוד ברצח.
צוות חקירה מיוחד (להלן – צח"מ) שמונה,
בראשות חגי אריעם, ביצע חקירות רבות ומגוונות, כולל חקירת חשדות שהועלו כנגד אנשים
שונים שהכירו את המנוח, נכסיו ועיסוקיו, לרבות חשד בבת רחל ופנייה לבתי החולים
בלינסון והשרון, בבקשה לקבל פרטים אודות אנשים אשר הגיעו לטיפול במהלך יום הרצח.
החקירות נמשכו כחודש ימים אך נקלעו למבוי סתום.
מעצר
ראשון של סרסור
4. בדיקת
המשיבון שהיה בבית המנוח העלתה, כי אדם בשם מוסטפא השאיר ארבע הודעות. באחת הזכיר
עסקה כספית כלשהי בסכום של 20,000 ₪; בשנייה אמר כי הוא מחפש את המנוח; בשלישית מסר
כי הוא נמצא במקום רחוק; וברביעית הודיע כי הוא בביתו.
מוסטפא (הוא סרסור) אותר וזומן לחקירה ביום 18.7.91.
סרסור סיפר על היכרותו הקרובה עם המנוח ועל כך שהקשרים ביניהם היו חברתיים
ועסקיים. לדבריו, המנוח התקשר אליו בבוקר בו נרצח וביקש להשיג לו 20,000₪. הוא פירט לחוקרים את סדר יומו ביום הרצח,
וביום 25.7.91 מסר הודעה מפורטת יותר, מסר תדפיס בנק הכולל הפקדה ביום הרצח וכן
צילום שיק שהופקד בבנק על ידו באותו יום בשעה 10:02.
חקירה
נוספת שנערכה ביום 28.7.91 הקיפה גם את בנו של סרסור ועובדי הבנק. סרסור אף הסכים
לבדיקת פוליגרף שנערכה ביום 30.7.91, שבה נקבע כי "לא ניתן להגיע לממצא
החלטי, אולם אובחנה מגמה בכיוון אמירת אמת".
לאחר מעצר של 48 שעות הגיעו החוקרים למסקנה, כי אין
בידיהם די ראיות כדי לקשור את סרסור לביצוע הפשע והוחלט לשחררו ללא תנאים.
בדו"ח מיום 31.7.91 מסכם פקד יוסף שטרום את ממצאי
הזירה מיום הרצח שבו אין התייחסות להשערה הראשונית לפיה נמצאו בזירה שני סוגי דם,
אלא למידע לפיו מדובר בסוג דם אחד התואם לזה של המנוח.
התפנית
בחקירה ומעצרם של יוסף, סרסור ובן-עזרא
5. ביום
14.8.91 בשעה 13:10 התקשר אלמוני לתחנת משטרה, הציג עצמו כחוקר פרטי, לא הזדהה
בשמו, ומסר כי במסגרת עבודתו הגיע לידיו מידע העשוי לסייע בחקירת הרצח. הוא מסר
מספר רכב מסוג אופל אסקונה בצבע כחול (להלן – הרכב), הרשום על שם אישה זקנה
מראש העין אך נמצא ברשותו של חגי (יוסף), שהוא חבר טוב של חלפן הכספים סרסור מכפר קאסם.
ביום 15.8.91 בשעה 10:10
התקשר אדם לתחנת משטרה, בלא להזדהות בשמו, והציג עצמו כחוקר פרטי המטפל בפרשה.
לדבריו, ביום הרצח חנה רכב מול ביתו של הנרצח, מול מעבדת האלקטרוניקה השייך לחגי
יוסף מאריאל, שהוא חברו של סרסור מכפר קאסם שהיה עצור, וכי האחרון חבר של הנרצח.
עוד הוסיף, כי השניים ישבו בכלא בשנת 1983 ומאז הם חברים, כי מדי יום הם יושבים
בין השעות 12:00-13:00 במסעדת חירק, וכי ביום שחרורו של סרסור, יוסף נסע למשרדו של
עו"ד אברהם אורן והביא את עו"ד עוזיאל כדי לשחרר את סרסור מהמעצר.
לדבריו, ייתכן שהשניים קשורים לרצח. האלמוני מסר את מספר הטלפון של יוסף והבטיח
להתקשר שוב אם ידע עוד פרטים.
ביום 18.8.91 הגיעו החוקרים
לביתו של יוסף, ערכו תשאול ראשוני שהחשיד אותו והוא נעצר ל-48 שעות. בביתו נתפס
זוג נעלי ספורט שנשלח לבדיקה, אך לא התאים לטביעת הנעל שנמצאה בזירת האירוע.
במהלך חקירתו של יוסף נבדק הרכב, והתברר כי לא מכבר
הוחלף בו הריפוד והותקן בו מזגן חדש. שמו של בן-עזרא עלה במהלך החקירה כמי שרכש את
המזגן עבור יוסף. בעקבות כך זומן בן-עזרא לחקירה ביום 25.8.91.
חקירתו של יוסף נמשכה, אליבי שמסר לא היה
קוהרנטי ולבסוף מעצרו הוארך.
ביום 1.9.91 חזר האלמוני
והתקשר למשטרה, והפעם טען כי הפרטים שמסר קודם לכן הם דברי כזב.
בחקירתו ביום 2.9.91 הודה בן-עזרא, כי הוא
האלמוני שהתקשר למשטרה ומסר מידע. בהמשך הסביר זאת בכך ששמע את יוסף וסרסור, עת
ישבו במסעדת חירק מתכננים לעשות "מכה" כלשונם, ומכאן הסיק כי הם קשורים
לרצח.
ביום 3.9.91 נעצר בן-עזרא
שוב והפעם כחשוד במעורבות ברצח. מכאן החל במסירת גרסאות שונות, שבסופן הודה כי
סייע לרצח כנהגם של יוסף וסרסור. עוד סיפר בן-עזרא על אדם רביעי שהיה מעורב ברצח,
אותו ראה נמלט מהזירה עם דבר מה בידו בעת שיוסף וסרסור הגיעו לרכב בו המתין
בן-עזרא, כשידי יוסף מגואלות בדם. בן-עזרא טען תחילה כי הרצח בוצע במוצאי שבת,
בסמוך לשעה 20:30. מאז חזר בו בן-עזרא מגרסאותיו חדשות לבקרים, ושוב הודה
באמיתותן, וחוזר חלילה.
ביום 7.9.91 סרסור נעצר, נחקר והכחיש כל מעורבות
ברצח. לדבריו, מסר אליבי וסירב לשתף פעולה עם החוקרים.
בנסיבות הנ"ל הוחלט על הגשת כתבי אישום נגד
השלושה.
רקע
דיוני
6. ביום
10.10.91 הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב כתב אישום נגד סרסור (תפ"ח
505/91), וביום 12.11.91 הוגש כתב אישום נגד יוסף (תפ"ח 517/91). הדיון
בעניינם של שניים אלה אוחד. ביום 15.10.91 הוגש כתב אישום נגד בן-עזרא (תפ"ח
573/91).
כל השלושה נעצרו עד לתום ההליכים נגדם על פי החלטה
שניתנה ביום 30.12.91, עליה הוגש ערר לבית המשפט העליון, שנדחה.
בן-עזרא, שהודה בחלקו במעשים ואף הפליל את יוסף
וסרסור כמי שביצעו את השוד ואת הרצח, עתיד היה להעיד נגדם. לפיכך שמיעת משפטו קדמה
לשמיעת משפטם.
ביום 17.11.91 בסמוך לאחר
פתיחת משפטו של בן-עזרא, הגיש סניגורו הודעה לבית המשפט, שבה פירט גרסת אליבי חדשה
של בן-עזרא למעשיו ביום הרצח. גרסה זו כללה
פרטים רבים, לפיהם פגש בן-עזרא באותו יום מספר אנשים והיה במספר מקומות, גרסה
שנחקרה והופרכה.
מידע בדבר מעורבות בן-ארי:
7. ביום
18.12.91 מסר סניגורו של יוסף לפרקליטות מכתב נושא תאריך 14.12.91, שבו
סיפר יוסף כיצד בעודו נתון במעצר שמע משכנו לתא, אבנר כבל (להלן – כבל),
שאדם בשם סימון בן-ארי, טכנאי שיניים במקצועו (להלן – בן-ארי), הציע לכבל
לפרוץ לבית המנוח, שהנו חלפן עשיר. משסירב, ביצע בן-ארי את המעשה בגפו: הוא הגיע
בבוקרו של יום האירוע לדירת המנוח, שדד אותו ורצחו. לאחר מכן נעזר בכבל ובאחיו
דרור בטיפול בפציעות בחזהו שנגרמו במהלך האירוע. כבל החיש לעזרתו את שכנתו, איריס
סווידמן, אחות במקצועה, שטיפלה בו בשל החשש שטיפול
בבית חולים יוביל לדיווח למשטרה.
הסניגור הבהיר, כי כבל יהיה מוכן
לסייע למשטרה לחשוף את "הרוצח האמיתי", וכי לא ייעשה שימוש במכתב
הנ"ל אלא לאחר שייחתם הסכם עם כבל, שיבטיח את ביטול שני התיקים בגינם הוא
עצור, ומתן חסינות לאחיו.
המכתב הנ"ל התקבל בפרקליטות בספקנות, אך
הועבר לבדיקת המשטרה, וזו עצרה את בן-ארי. צח"מ שני שמונה בראשות מר מרדכי
פלדמן (להלן – מר פלדמן) לא העלה דבר, ועל כן שוחרר בן-ארי
ממעצר ביום 8.1.92.
8. במסגרת
משפט זוטא דחה בית המשפט את טענות בן-עזרא לענין פסילת הודאותיו.
ביום 24.1.92 ביקש בן-עזרא להיפגש עם חוקריו ולשתף
פעולה, בקשה עליה חזר ביום 28.1.92. במהלך פגישתו הציע לשמש עד מדינה
בתמורה להסכמת המדינה להסתפק בעונש של ארבע עד חמש שנים, אולם המדינה הסכימה
לשמונה עד עשר שנים. באותו מועד מסר בן-עזרא גם עובדות שהיה בהן כדי להפריך את
גרסת האליבי של סרסור. לדבריו, לאחר ביצוע השוד פגשו השלושה את מנהל הבנק
בקלקיליה, שהיה במכונית סובארו חומה, הוא קיבל לידיו את כספי השוד ובתמורה קיבל
סרסור שטר בנקאי. בנוסף, תמורת 2,000$ הוא הסכים להעלים את מפתחות דירת המנוח.
כאשר נשאל בן-עזרא באשר לחלקו של בן-ארי במעשה הוא שלל כל קשר אליו, והסביר כי
יוסף וכבל אחראים לסיפור הקושר אותו, או כלשונו של בן-עזרא "הוא נכנס דרך
תעתוע" שאורגן על ידי שניהם. על כך, טען בן-עזרא, יוכל להעיד עצור בשם
פרדי שטדלר. האחרון נחקר ביום 30.1.92, ואולם לא אישר את הדברים.
הסדר הטיעון לא יצא אל הפועל, לנוכח עמדתו הנחרצת של
סנגורו של בן-עזרא, שהיה סבור כי מרשו אינו אשם
והמשפט נמשך.
9. לקראת
מועד שימוע הכרעת הדין במשפטו של בן-עזרא, ביקש סנגורו לדחות את מועד השימוע לצורך
הצגת ראיות המפלילות את בן-ארי, ביניהן הפרכת טענתו כי לא הכיר את המנוח, זאת
באמצעות פלט של שתי שיחות שקיים בן-ארי מהמעבדה שלו לבית המנוח בבוקר הרצח, ונוכח
העובדה שלבן-ארי סוג דם נדיר, כזה שנמצא בזירת האירוע. נוכח ראיות אלו ביקש
סניגורו של בן-עזרא לאפשר להגנה להביא ראיות נוספות מטעמו של בית המשפט על דרך של
הזמנת בן-ארי כעד נוסף. שכן התברר כי היו שתי שיחות מהמעבדה של בן-ארי לבית המנוח
בבוקר הרצח, בעוד שבחקירתו הכחיש בן ארי כל היכרות עם המנוח, ולכך התווספה ראיה
בדבר סוג הדם הנדיר שיש לבן-ארי אשר נמצא בזירת הרצח.
הבקשה נדחתה לאור התנגדות המדינה לפיה אין באמור בה
דבר חדש, וכי הנטען בה עלה פעם אחר פעם במהלך משפטו של בן-עזרא אך נדחה, לאחר
שהתברר כי שיחות הטלפון נעשו מביתו של אברהם פנדון שבו הייתה מצויה מעבדת השניים
של בן-ארי, אך לא הוכח כי בן-ארי ביצע את השיחות הללו. לטענת המדינה, לא הייתה
בראיות הוכחה, כי יוסף וסרסור לא ביצעו את הרצח, אלא שאולי בן-ארי היה גם כן במקום
האירוע, כך שמעורבותו של בן-ארי לעניין שיחות הטלפון אינה מעלה ואינה מורידה.
בהמשך ביקש הסניגור, כי יותר לו לזמן עדים על מנת
להוכיח, כי אדם אחר ביצע את הרצח וכי האליבי שמסרו יוסף וסרסור נכון ומבוסס.
לטענתו, אותם עדים יכולים לסתור בעדותם פרטים שמסר בן-עזרא בהודעותיו, ולהוכיח כי
כל הסיפור נבע מרצונו של בן-עזרא לנקום ביוסף. בהחלטה מיום 27.2.92 דחה בית המשפט
את הבקשה אך התיר לסניגור להזמין תשעה עדים.
על ההחלטה הוגשה עתירה לבג"ץ שנדחתה בנימוק שרק
במקרים נדירים יתערב בג"ץ בעתירה המוגשת על החלטת ביניים בהליך פלילי.
פרשת ההגנה הסתימה במשפטו של בן-עזרא ביום 13.4.92.
כחלק מפרשת ההגנה העיד הפסיכולוג יוסף מאירסון שהגיש חוות דעת לבית המשפט. עיקרי
עדותו היו כי בן-עזרא טיפוס מניפולטיבי אשר במצבי לחץ מסוגל לרקום סיפורים
דמיוניים, ואף שאינו סובל ממחלת נפש הרי שהוא בעל הפרעת אישיות חמורה. סיכומי
הצדדים הושלמו ביום 14.4.91.
ביום 30.4.92 הורשע בן-עזרא על
פי הודיות שמסר במשטרה ונגזר עליו מאסר עולם. אמנם, בשלב מסוים בחקירתו חזר בו בן-עזרא
מהודייתו והעלה טענת אליבי וגם במשפטו התכחש לאמיתות ההודיות, אולם בית המשפט שוכנע
כי הודיותיו במשטרה הן הודיות אמת ועל פיהן הרשיעו. בן-עזרא ערער לבית המשפט
העליון על הרשעתו (ע"פ 3044/92).
תפנית במשפטם של יוסף וסרסור:
10. ביום
27.4.92, לאחר תחילת שמיעת הראיות במשפטם של יוסף וסרסור, חשף עו"ד נ'
עוזיאל, בא-כוחם של יוסף וסרסור, כי שתי שיחות טלפון שבוצעו אל ביתו של המנוח
בבוקר הרצח מקורן בבן-ארי.
באותו יום פנה ב"כ המדינה, עו"ד משה
שילה (להלן – עו"ד שילה) למשטרה, בבקשה לחדש את חקירת הפרשה בכיוון
החדש שהתגלה, ולצורך כך מונה צח"מ חדש, שלישי, בראשות רפ"ק שלום מינס
(להלן – רפ"ק מינס).
במאמר מוסגר אציין, כי עד לאותה עת ליווה
עו"ד שילה את התיק לצידה של הפרקליטה דאז, עו"ד י' אמסטרדם, המכהנת כיום
כשופטת (להלן – הש' אמסטרדם), ואילו מחודש אפריל 1992 ניהל עו"ד שילה
את התיק בעצמו, עקב שמירת הריון בה הייתה נתונה הש'
אמסטרדם.
באותם ימים נשלחו גם דגימות הדם לבדיקת DNA, לראשונה במשפט פלילי בארץ. לאור ההתפתחות הנ"ל, ביקש בא
כוחו של בן-עזרא, עו"ד רום, לדחות את מתן ההכרעה במשפטו, אך בקשה זו נדחתה.
בראשית חודש מאי 1992 החל הצח"מ
החדש בעבודתו. משפטם של יוסף וסרסור נדחה ליום 24.5.92.
ביום 12.5.92 התקבלו
תוצאות חלקיות של בדיקת DNA , שהצביעו על קשר אפשרי בין דמו של בן-ארי לכתמי הדם שנמצאו בזירת
האירוע.
ביום 24.5.92 הגיעה
תוצאת ביניים שקבעה כי דמו של בן-ארי יכול לבוא בחשבון כזה שנמצא בזירת האירוע,
וכי המנוח אינו יכול להיות מקור הדם שנמצא על המוצגים.
ביום 27.5.92 זיהתה
מירה בן-ארי את הסכין ששימשה לפי ממצאי החקירה לרצח המנוח, כזו שנעלמה ממטבחה,
ומסרה פרטים נוספים המפלילים את בן-ארי.
ביום 8.6.92 התקבלו
התוצאות הסופיות של בדיקת ה- DNAשקבעו כי דמו של בן-ארי הוא זה
שנמצא על מוצגים מזירת האירוע.
ביום 28.6.92 הוגש כתב
אישום נגד בן-ארי בבית המשפט המחוזי בתל אביב (תפ"ח 284/92) המבוסס על מסכת
ראיות שונה. בן-ארי הגיש עתירה לבג"ץ שנדחתה, וביום 22.12.92 הוא נעצר עד
לתום ההליכים.
11. ההתפתחות
הנ"ל הובילה לשחרורם ממעצר של יוסף וסרסור ביום 8.6.92. בן-עזרא שכבר נשפט
למאסר עולם, שוחרר ממאסר ביום 3.7.92.
על פי הודעת היועץ המשפטי לממשלה שנמסרה ביום
10.12.92, עוכבו ההליכים נגד יוסף וסרסור ביום
24.12.92.
ביום 27.6.93 הורשע
בן-ארי על סמך מערכת ראיות אחרת. בערעור על הרשעתו (ע"פ 4369/93) טען בן-ארי
כי הרשעת בן-עזרא מטילה ספק באשר לאשמו. מטעם זה החליט בית המשפט העליון להחזיר את
הדיון לבית המשפט המחוזי כדי שיכריע שוב בעניינו של בן-ארי לאחר שיבחן גם את כל
חומר הראיות שהוגש לפניו בעניינו של בן-עזרא.
ביום 7.11.94
ניתנה הכרעת דין משלימה בעניינו של בן-ארי, ובית המשפט הרשיעו. בן-ארי שב ועירער
על הכרעת דין זו, וערעורו נדחה ברוב דעות. גם בקשה לדיון נוסף (דנ"פ 3391/95)
נדחתה ברוב דעות.
בעוד ההליכים נגד בן-ארי מתנהלים, הוגשה ביום 28.9.93 בקשה
לחידוש ההליכים נגד יוסף וסרסור על מנת להביא לזיכויים, וביום 18.11.93 הם זוכו מן
ההאשמות שיוחסו להם.
ביום 11.10.93 הודיעה
המדינה לבית המשפט בערעורו של בן-עזרא כי הגיעה למסקנה "כי יהיה זה נכון
להסכים לערעורו ולזיכויו בעבירה בה הורשע". בעקבות הודעה זו החליט בית
המשפט לקבל את ערעורו של בן-עזרא, לבטל את ההרשעה ואת גזר הדין, ולזכותו.
יוסף הגיש לבית-המשפט המחוזי בתל אביב בקשה לפיצוי
בשל מעצר לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. לבקשה זו הצטרף בהמשך גם
סרסור (ת"פ 505/91 ות"פ 565/92), אולם בית-המשפט דחה את הבקשה ביום
18.11.93.
בעוד שערעור על דחיית בקשתם
תלוי ועומד בבית המשפט העליון (ע"פ 1767/94) הגישו יוסף וסרסור את התביעות
דנן וביקשו לדחות את הדיון בהן עד לתוצאות הערעור.
ביום 7.2.99 דחה בית המשפט העליון את הערעור
וקבע, בין היתר, כי פעולות החקירה והגשת כתבי האישום היו סבירות, וכי אין בהתנהלות
המשטרה והפרקליטות משום התרשלות.
בעקבות דחיית הערעור ביקשה המדינה (בהמר'
7684/96) לדחות את תביעות יוסף, בנותיו וסרסור על הסף מחמת מעשה בית דין או השתק
פלוגתא בשאלת ההתרשלות. בקשה זו נדחתה בהחלטה מיום 15.9.99, וערעור עליה נדחה.
12. ביום
3.6.96 הגיש בן-עזרא את תביעתו לבית משפט המחוזי בבאר שבע, אשר הועברה לבית
משפט זה על פי החלטת נשיא בית המשפט העליון, והדיון בתביעות אוחד על פי החלטה מיום
15.10.02.
טענות הצדדים
13. התובעים
טענו כי המשטרה והפרקליטות נהגו ברשלנות ובעצימת עיניים עת קיבלו את הודאתו ההפכפכה
של בן-עזרא. את הסתירות בגרסאות שמסרו יוסף וסרסור בדבר האליבי לשעת הרצח הסבירו
בחלוף הזמן עד לחקירתם. בנוסף טענו כי מרגע הגעת מכתבו של יוסף מן הכלא, שהאיר את
הפרשה באור חדש, התנהלה החקירה בכיוון זה בעצלתיים ורק ביום 27.4.92, משחשף
סניגורו של יוסף את דבר שיחות הטלפון מבן-ארי לבית המנוח, הבין הפרקליט האחראי,
עו"ד שילה, כי יש להאיץ את החקירה בכיוון זה ומינה צוות חקירה חדש אשר פעל
בצורה הנכונה, משוחרר מקונספציה, ושהגיע בתוך זמן קצר למסקנות הנכונות. לטענת
התובעים גם כשהגיעו תוצאות ה- DNAהוודאיות
ביום 24.5.92, השתהתה המדינה עוד כשבועיים, ללא סיבה, בשחרורם של התובעים יוסף,
סרסור ובן-עזרא.
התובעים טענו כי התרשלות רשויות החקירה
והפרקליטות, נבעה בעיקר מתוך דבקות עיקשת בכיוון חקירה מוטעה, אשר גרם להם לדחוק
לקרן זווית כל ראייה, מידע או ראשית ראייה שאינם מתיישבים עם רצונם להרשיע את
התובעים על סמך כיוון החקירה המרכזי בו נקטו. התנהלות זו אינה מצופה מחוקרים
סבירים, ומהווה לטענתם התרשלות והפרת חובתם לחקירת אמת הוגנת. טענות חמורות לא
פחות מופנות כלפי צוות הפרקליטות, ובראשו הש' אמסטרדם שהייתה אחראית על ניהול
התיק. לטענת התובעים, הש' אמסטרדם היא שהנחתה את החוקרים להתעלם מראיות מסוימות
ולהתמקד בקו החקירה המפליל את התובעים יוסף, סרסור ובן-עזרא, ובכך פגעה במידה רבה
בעצמאות שיקול הדעת של צוות החוקרים, ופעלה באופן שאינו מצופה מפרקליטות סבירה.
14. המדינה להגנתה הגיבה על כל
אחת מטענות התובעים באשר לקבלת הודאתו השנויה במחלוקת של בן-עזרא. בנוסף טענה כי
הגשת כתבי האישום הייתה מבוססת על ראיות נוספות מלבד הודעותיו של בן-עזרא. לעניין
גרסאות האליבי של יוסף וסרסור, הצביעה ב"כ המדינה על רצף פעולות חקירה
שננקטו, ועל כך שלאחריהן נותר החשד כי האליבי של סרסור הוא שקרי, וכי ייתכן שיוסף
היה בזירת הרצח, גם אם האליבי שמסר נכון. באשר לפעולות שננקטו לאחר שנתקבל מכתבו
של יוסף, נטען כי אלו היו סבירות, וכי יש להתחשב בקשיים הטכניים שהתעוררו באשר
לאיתור שיחות הטלפון, ובחדשנות שבבדיקת ה-DNA אותם ימים. ב"כ המדינה
טענה כי אין לקבל את ההאשמות לפיהן השתהתה בשחרור התובעים, שכן, מחד פעלה ביעילות,
ומאידך באחריות שמא ישוחררו התובעים טרם יוסרו החשדות כנגדם. לבסוף טענה המדינה כי
בן-עזרא, שסיבך את עצמו ואת חבריו בפרשה זו, אינו יכול להלין אלא על עצמו, וכי כלל
לא עומדת לו זכות לפיצוי בנזיקין.
הראיות
15. ב"כ הצדדים הגישו בהסכמה
ביום 11.8.03 רשימה (מתוקנת) של מוצגים שרוכזו ב-16 קלסרים.
מטעם התובעים 1 עד 5 העידו יוסף, סרסור, רפ"ק
מינס, מר פלדמן ועו"ד שילה. הש' אמסטרדם השיבה על שאלון בכתב תחת עדות בבית
המשפט, לפי החלטה של בית המשפט העליון ברע"א 3202/03, מיום 4.3.04. בקשה
לדיון נוסף בסוגיית העדת שופט (דנ"א 2757/04) נדחתה ביום 19.5.96.
בא כוחו של
בן-עזרא הודיע בישיבת בית המשפט מיום 9.3.03 (עמ' 98 לפרו') כי לא ישמיע
עדים מטעמו.
מטעם המדינה הוגשו בהסכמה ללא חקירה תצהיריהן של ד"ר
מיה פרוינד, מנהלת המעבדות במרכז הלאומי לרפואה משפטית (להלן – ד"ר פרוינד),
ושל רפ"ק נירה גלילי, בודקת DNA במעבדה
הביולוגית של המחלקה לזיהוי פלילי במשטרת ישראל (להלן – רפ"ק גלילי).
אפרט תחילה את גרסאותיו של בן-עזרא
ובהמשך את העדויות האחרות.
גרסאותיו
של בן-עזרא
16. בן-עזרא לא מסר
עדות בהליך שלפני. בא כוחו מתאר אותו בסיכומיו כ"אדם מן הישוב"
(שם, ס' 4); "אדם אלמוני נורמטיבי שמעולם לא נתקל ברשויות החקירה קודם לכן
בחייו" (שם, ס' 11) "אדם נורמטיבי ללא עבר פלילי, נשוי ואב
לשלושה, שירת בצה"ל שירות מלא" (שם, ס' 18).
ב"כ הצדדים התייחסו בהרחבה בסיכומיהם
לתוכן גרסאותיו של בן-עזרא. ב"כ התובעים מחזיקים בדעה שלא ניתן לסמוך על
דבריו ההפכפכים של בן-עזרא כדי לבסס עליהם ממצא כלשהו, משלא התאפשר לו להיות מיוצג
על ידי עורך דין בשלבי החקירה הראשונים, וטענו כי הושתלו פרטים מוכמנים להודעותיו.
המדינה מנגד, מחזיקה בדעה שחרף ההפכפכות שעולה מהודעות בן-עזרא קיים בהן גרעין
אמת, הנתמך בראיות נוספות, שעמד במבחן ההליכים המשפטיים שהתנהלו בעניינו ושימש
בסיס להרשעתו.
כאמור, למשטרה לא היה קצה חוט שיוביל לחשוד
ברצח עד לשיחות האנונימיות שהובילו למעצרו של יוסף, ואשר חקירתו הובילה
לבן-עזרא.
ביום 2.9.91 הוזמן בן-עזרא לחקירה נוספת. כאשר
נאמר לו כי יש כוונה לעצור אותו ביקש לשוחח עם עורך דין ועם קצין משטרה בכיר. הוא
הובל למפקד משטרת פתח תקווה וגילה לו בשיחה שהוקלטה שהוא האלמוני שהתקשר למשטרה.
אשר למטרת השיחה אמר בן-עזרא כי רצה לסייע בפתרון תעלומת הרצח.
בסופו של יום שוחרר בן-עזרא והתבקש לשוב לתחנת
המשטרה למחרת.
משהתייצב ביום 3.9.91 נחקר והכחיש כל קשר לרצח
אך הוסיף כי ישב לפני כחודשיים בבית קפה עם יוסף וסרסור, והאחרון אמר: "יוסף
יהיה בסדר עוד שבוע נעשה את זה". הוא שמע תמיד את סרסור מדבר על
"מכה" של 100,000-200,000$, ומכל אלה הוא משער כי השניים ביצעו את השוד
ואת הרצח. באותו יום נעצר בן-עזרא.
במהלך חודש ספטמבר מסר בן-עזרא גרסאות שונות
ביחס לחלקו ולחלקם של יוסף וסרסור ברצח. למדובב שהוכנס לתאו סיפר בן-עזרא, כי נודע
לו על תיכנון השוד כשבוע לפני ביצועו, סרסור תיכנן את הרצח, והוא שמע את יוסף
וסרסור מתכננים את השוד אולם לו עצמו לא היה חלק בפרשה.
ביום 4.9.91 כתב בן-עזרא אמרה בנוכחות השוטר
משה הראל. באמרה כתב כי לא סיפר עד כה את הידוע לו, עקב חששו לחיי ילדיו ומשפחתו
מפניהם של יוסף וסרסור, וכי הוא מוכן למסור למשטרה את כל הפרטים שעדיין לא מסר. כן
מסר כי ביום 11.7.91 פגש ביוסף ובסרסור, והאחרון הציע לו לשמש נהג לביצוע השוד
תמורת 30% מהשלל, אולם הוא סירב להצעה. אחרי הרצח פנה אליו סרסור ואמר: "כדאי
שלא אשוחח על השוד והרצח עם אף אחד ושהוא ידאג לי ל-5,000 דולר, מכיוון שאני יודע
על הכל, ואז היתה לי ההוכחה כי הם ביצעו זאת".
ביום 9.9.91 נחקר בן-עזרא והכחיש את טענת החוקר
שהוטחה בפניו, כי הוא לא חשף את כל האמת. כן סיפר כי לאחר הרצח שמע מסרסור שמהדירה
נלקחו מטבעות זהב וכסף. הוא (בן-עזרא) חקר גם את יוסף בעניין, וזה אמר לו כי סרסור
"מסר את המטבעות למישהו שמתעסק ומתמחה בזהב".
ביום 12.9.91 שוחח בן-עזרא עם רפ"ק ויקטור
בן-לולו, ואמר כי יש לו מה להוסיף על מעורבותו בפרשה, ו"האמת היא שאני לא
עשיתי את הפשע אני הייתי נהג". בהמשך סיפר כי שימש נהג במכונית בה נסעו
יוסף וסרסור. האחרון טילפן מטלפון ציבורי לביתו של המנוח, ואחרי כן נסעו וחנו מול
משרד של חברה להשכרת רכב, הנמצא ברחוב בו גר המנוח. השניים עלו לדירה בשעה 20:00
בערך ושבו כעבור כ-10 דקות. הם היו מבוהלים, וידו של יוסף היתה מגואלת בדם. מכך
הבין שיוסף הרג את קרבן השוד. בידי השניים היתה שקית ותיק נשיאה. לאחר מכן הסיע את
המכונית לתחנה המרכזית, שם ירד, ויוסף המשיך לנהוג במכונית.
ביום 13.9.91 כתב בן-עזרא מכתב המופנה לעורך הדין
שיצג אותו. במכתב כתב כי יוסף וסרסור שידלו אותו לפגוע באדם שחייב להם כסף. הוא
הישלה אותם שהוא מסכים, אבל ניתק מגע עימם. יוסף לא הירפה ממנו, אבל הוא דחה אותו.
עקב כך החל יוסף להפיץ דברי רכילות, ואף הציע הצעה מגונה לאשתו. על רקע זה החליט
כי באחד הימים ינקום ביוסף. הטעם להודעות האנונימיות שמסר למשטרה, היה רצונו לנקום
ביוסף ובסרסור, וכי אינו מכיר "שום חלפן ולא ישראל ולא אף אחד".
עוד כתב במכתב: "אני מקווה שמכתב זה יגיע לעו"ד טוב ובעל אמביציה
ושיידע להוציא את האמת לאור למרות שאין צדק. ואני רוצה להוסיף כי אני חושב על כמה
דברים, למשל חשבתי להתאבד... חשבתי אפילו לברוח לחוקרים".
בימים 27 ו-29 לחודש ספטמבר 1991 הוסע בן-עזרא
לבדיקת פוליגרף, והשיחות שהתקיימו בינו לבין השוטרים שליוו אותו הוקלטו. בין יתר
הדברים אמר: "אני רוצה שלא תפגישו אותי עם קצינים ולא רוצה בלגן. אני רוצה
דבר פשוט ואני רוצה עכשיו להגיד לכם דבר מאד מאד חשוב, שלושת רבעי ממה שאמרתי זה
שווה לים". כן אמר כי הפעם יספר את כל האמת.
סיפורו היה, כי במעשה העבירה השתתף אדם רביעי
שאינו יכול לומר את שמו, כי הוא לא יודע כמה כסף לקחו, איזה סוג כסף, כמה כסף וכמה
זהב, אולם מדובר בכסף רב. שוב חזר על גרסתו כי היה נהג, וכי יוסף וסרסור עשו את
הפשע ויש להחזיק אותם במעצר "אבל יש עוד מישהו שהוא מסתובב חופשי".
לדבריו, הוא אמור היה לקבל כסף, ולפתוח בו מפעל לבשר. הוא פנה לסרסור לקבל את הכסף
מתוקף שותפותו עמם, אך סרסור הציע לו 1,500 ₪ בלבד. על כך הגיב בצורה בוטה, וטילפן
אחר כך למשטרה. הוא הוסיף עוד פרטים: כי הרצח בוצע במוצאי שבת 13.7.91 בשעה 20:30,
כי המבצעים החליטו לעשות שימוש בכספי השוד רק לאחר שלושה חודשים, כי הוא ידע
שהחלפן מת מכיוון שראה סימני דם כשיוסף וסרסור חזרו אליו, וכי היה ברור לו שהשניים
שטפו את ידיהם בביתו של המנוח כיוון שרטנו ש"לזקן הזה אין שמפו".
עוד סיפר בן-עזרא כי למחרת יום הרצח הלך לביתו של יוסף וראה שזה הסיר את כיסוי
הריפוד של מושבי המכונית ושטף אותם.
ביום 29.9.91 מסר בן-עזרא כי שמו של השותף
הרביעי לשוד הוא סאלח מכפר קאסם. באותה הזדמנות ציין בן-עזרא שהוא (בן-עזרא) נטל חלק
בספירת כספי השוד, ודבר זה נעשה במכונית.
ביום 1.10.91 כתב בן-עזרא אמרה בנוכחות אחיו,
שוטר מג"ב, ובה סיפר כי פגש ביוסף ובסרסור, והאחרון אמר שהם מתכננים לשדוד
אדם "כבד", מבוגר שפותח את דלת ביתו רק למי שהוא מכיר. הוא הבין
שהקורבן מכיר את יוסף ואת סרסור, וביקש לדעת כיצד הם לא חוששים שיזהה אותם. על כך
השיבו לו שאל לו להיכנס לפרטים, והוא הבין כי יש שותף רביעי למעשה המתוכנן.
בן-עזרא הוסיף כי היסס בתחילה להצטרף לקשר, אך יוסף האיץ בו ולא הירפה ממנו, בטענה
שמדובר בעשרות אלפי שקלים. לבסוף נתרצה והסכים ונקבע יום ביצוע השוד. באותו יום
אספו אותו יוסף וסרסור. הראשון הביא את נשקו, וסרסור הביא תיק שבתוכו שקית ומגבת.
את הרכב החנה ברחוב חד-סטרי לפי הוראות סרסור. כעבור כמה דקות בן-עזרא ראה אדם רץ
כשהוא מחזיק בשקית צמודה לחזהו. איש זה נכנס למכונית מסוג "סובארו" מודל
1983, והסתלק בנהיגה פראית. בן-עזרא הבין כי זה השותף הרביעי, והוא אף זיהה אותו.
אחרי ארבע-חמש דקות הופיעו יוסף וסרסור. ידו של יוסף היתה מגואלת בדם, והוא שיפשף
אותה על ריפוד הכיסא הקדמי. הם נסעו לפארק, ושם פתח סרסור את תיקו. בן-עזרא ראה
שטרות רבים של כסף, מטבעות זהב, תכשיטים שונים, ובין היתר תליון מרובע שעליו היה
חרוט השם "עליזה". בן-עזרא מנה את הדולרים, ומצא כי יש 27,000$, וסרסור
ספר 160,000 ₪. נקבע כי חלקו של בן-עזרא יהיה 45,000 ₪, אך הכסף יחולק לאחר 90
יום. למחרת ראה בן-עזרא את יוסף מחליף את כיסוי המושב הקדמי ברכבו, ויוסף אמר לו
שהוא עומד להחליף את הריפוד כולו. השלושה נפגשו בבית קפה. סרסור מסר לבן-עזרא
500$, והבטיח למסור לו את כל חלקו בשלל בעוד מספר ימים. כעבור יומיים סרסור אמר
לבן-עזרא כי בינתיים אין אפשרות לחלק את הכסף, ויוסף איים עליו שאם יפתח את פיו –
יבולע לו.
לפיכך, טען בן-עזרא, הוא החליט להתקשר למשטרה ולמסור פרטים על מעשה העבירה.
לאחר שכתב את אמרתו נשאל בן-עזרא שאלות על ידי
החוקר. בין היתר נשאל:
"למה
עד היום לא סיפרת למשטרה את מה שרשמת היום בכתב ידך ולעתים מסרת דברים שקריים
כגון: ביגוד ונעליים של מוסטפא [סרסור] ויוסף, שהתכנון היה במסעדת חירק,
שמוסטפא
[שסרסור] טילפן מטלפון ציבורי ליד העיריה בפ"ת, הסתרת שהיה אדם רביעי בשם סאלח
ודברים שונים נוספים ששונים מהדברים שרשמת היום".
על שאלה זו השיב:
"המעורבות
שלי בשוד החלפן ישראל מפ"ת שבסופו של דבר נגרר לרצח היא קטנה יחסית לעומת
האחרים אני ניסיתי לטשטש עיקבות ולא דייקתי בפרטים... פחדתי להגיד את כל האמת
מכיוון שידעתי שיש לי עסק עם אנשים מסוכנים כיוסף ומוסטפא [וסרסור] שהעבירו אלי איומים
בגדול...".
ביום 8.10.91 חלה תפנית בעמדת בן-עזרא, והוא
העלה את הטענה שיש לו אליבי, ולפיו ביום הרצח הוא היה בבאר שבע. עוד אמר כי "כל
מה שאני אמרתי עד היום זה שקר", אבל אישר שידע פרטים על תכנון הרצח.
ביום 9.10.91 כתב בן-עזרא לעו"ד כרמלה
חנוך כי ביקש לנקום ביוסף ובסרסור שהרעו לו. הוא פגש בהם באחד הימים ושמע מפיהם כי
נרצח "איזה חלפן מסכן שהם מכירים אותו". בעקבות כך התקשר למשטרה
ומסר את פרטי הרכב של אחד מהם.
במשפטו של בן-עזרא הוגשה חוות דעת של פסיכולוג,
מר יוסף מאירסון, שמצא כי
בן-עזרא בעל דמיון פורה מאוד, וזכרון מפותח לטווח ארוך. מבחינת האספקט התפקודי קבע
כי במצבי לחץ וחוסר ודאות הוא מאבד את תחושת המציאות ויכולת השיפוט שלו מתרופפת.
כן הוא מצא כי יש לבן-עזרא גם נטיה לפעולות של הרס עצמי, וכי מדובר באדם בעל
מופרעות נפשית קשה, אשר החריפה בשנתיים האחרונות, וכי במצבי לחץ יכולתו להבחין בין
עיקר ותפל, יכולת השיפוט החברתית שלו ותפיסת המציאות נפגעים קשות. הוא קבע כי
במצבים אלה בן-עזרא נוטה להיעזר בדמיונו המפותח וביכולתו לתפעל אנשים בסביבתו בכדי
להתגבר על קשיי התפקוד.
הערכת הגרסאות של בן-עזרא
17. כאמור,
בן-עזרא לא העיד בפני כדי שניתן יהיה להתרשם מאישיותו ואם אכן חוות הדעת משקפת
אותה. אמנם חוות הדעת לא נסתרה ולכאורה אין לבית המשפט אלא מה שמונח לפניו, אולם
למקרא תמליל קלטת המתעדת שיחה ממושכת שניהל עמו עו"ד שילה ביום 22.6.99
(ת/1242) לאחר שכבר הורשע והוא מרצה מאסר עולם, הרושם הוא שמדובר באדם סדור
במחשבותיו זוכר פרטים עליהם העיד בעבר, חוזר, מתקן, מאשר או מכחיש. יש בו כעס רב
על יוסף, וטוען כי רצה להפליל אותו הגם שהיה מודע שהוא מפליל את עצמו.
זאת ועוד, קשה להתרשם ממקרא הכתוב כי מדובר
באדם המדבר מתוך לחצים או ממציא סיפורים. אם לצרף זאת לתיאורו כאדם שעברו נקי, אדם
מן הישוב המנהל אורח חיים נורמטיבי, מתקשה אני לקבל את הגרסה לפיה כל המידע המוכמן
הושתל בפיו, כעולה ממוצג ת/1262 הנושא כותרת "סיפור אמיתי".
גם אם אניח לטובתו כי פעל ממניעי נקמה ביוסף,
קשה להתעלם ממערכת עובדות וממצאים, חלקם מזירת העבירה, שבן-עזרא לא יכול היה לדעת
אותם. קשה גם לקבל טענה כי ניהול משא ומתן כדי להשיג מחיר נאות עבור המידע שבידו.
כן לא אוכל לקבל טענה לפיה נכונותו להפליל את שותפיו אמורה לתרום לחפותו ולהטיל את
האשם בהרשעתו באחרים, לאחר שכיסה עצמו ואת חבריו בעננה כבדה של אשם.
עדות יוסף
18. את
עדותו פתח יוסף במלים "לפני החקירה אני מבקש לומר שאני חי מת".
בחקירתו הראשית סיפר כי היה אחראי על הפיקוח העירוני והוטרינארי במועצה באריאל, עד
להתפטרותו בחודש דצמבר 1990. בשנת 1991 עסק בגביית שיקים, במסירות אישיות לעוה"ד
אהרון יעקב וגבריאל שרעבי, וגם אנשים פרטיים היו פונים אליו. באותה עת היה גם
בהליכי גירושין.
את סרסור הוא מכיר למעלה מ-30 שנה מתקופת שהותם
בכלא רמלה בשנת 1973, ומאז נותרו בקשרי ידידות. הם נהגו להיפגש כמעט מדי יום
במסעדת חירק שבפתח תקווה.